תפארת יעקב על חולין חלק א קסב

אז היה מים כיון דחזינן דהנשאר בכוס ששתה לא החמיץ, והשתא אתי שפיר דגם בלא החמיץ הוי קיחת מעשר היפוך מפסול מקוה ממש דאי קנה תמד עד שלא החמיץ ולקח ממנו בכלי ולא החמיץ והתמד החמיץ יכול לאוכלו בכל מקום שירצה דהא נתברר דמעיקרא לא היה פירי כיון דלא החמיץ בכלי, וכמו כן במקוה הוי להיפוך אי לקח בכלי מתמד שעדיין לא החמיץ וזרק מן הכלי למקוה ונשאר מקצת בכלי והתמד אח"כ ומה שבכלי לא החמיץ א"כ מוכח דמעיקרא לא הוי פירי דאי היה מעיקרא פירי היה מחמיץ גם הנשאר בכלי ובכה"ג לא אמר ר"נ איגלאי מילתא למפרע דפירי הוא א"כ בין בהחמיץ בין בלא החמיץ הוי זמן שנוהג קיחת מעשר היפוך ממקוה דבמקוה פוסל בלא החמיץ מן הדין וקיחת מעשר אינו נוהג כלל ולהיפוך בתמד שהחמיץ קיחת מעשר נוהג מן הדין ופסול מקוה אינו נוהג כלל, והיינו דקאמר ששייר בכוס ולא החמיץ דבמקוה לא משכחת רק בשיור בכוס דמה שנפל למקוה אי אפשר לידע שלא החמיץ אבל לענין מעשר לא בעינן מציאות שיור בכוס דוקא רק שנטל מהם בכוס וכשהחמיץ התמד לא החמיץ מה שקיבל בכוס רק מכח מקוה נקט לה כנ"ל:

והשתא כל הקושיות הנ"ל מיושבין לנכון דמר"נ עצמו לא מצי להקשות דמעיקרא וודאי נהי דלהחמיר אסור לאוכלו רק בקדושת מעשר אבל אין המוכר יכול להוציא המעות לחולין, רק על המשנה מקשה דמוכח מדקתני החמיץ ולא החמיץ ש"מ דבא לומר דקיחת מעשר הוי היפוך מפסול מקוה בהחמיץ ובלא החמיץ ואהא קשיא ליה בלא החמיץ אין נפקותא כלל ותרווייהו נוהגין להחמיר מספק דלעולם הוי בלא החמיץ ספק ואהא משני דשפיר הוי נפקותא בעד שלא החמיץ ג"כ דאפילו קנה ואח"כ החמיץ אי מה שקיבל בכלי לא החמיץ ש"מ דמעיקרא לאו פירי הוי וכן במקוה הוי להיפוך כיון דמעיקרא לאו פירי הוי פוסל את המקוה וודאי לא בספק, ולא קשיא ג"כ דנקט עד שלא החמיץ דוודאי התמד החמיץ אח"כ רק מעיקרא לא הי' פירי כיון שמה שקיבל ממנו בכלי לא החמיץ וכן הנשאר בכלי ממה שזרק למקוה לא החמיץ, והשתא ניחא בפשיטות דנקט בסיפא החמיץ דוקא דכל שלא החמיץ לא הוי קיחת מעשר היפוך ממקוה באופן שיהא מעשר נוהג ומקוה לא וכל זה ברור לפע"ד:

ודע שיש לדקדק בדברי ר"נ היכי אמר דאיגלאי מילתא למפרע הא עינינו רואות דאי נותנין מים על חרצנים תיכף כשנותנין הם מים בעלמא ואח"כ כשמוציאין המים טעם או ממש מן החרצנים נעשה יין וא"כ היכי נימא דמעיקרא פירי הוי לפי שהחמיץ אח"כ, ומטעם זה היה נראה לכאורה לומר דר"נ מיירי שסינן המשקה מן השמרים או מן החרצנים ולא החמיץ אז ואח"כ כשהחמיץ מעצמו אמרינן שפיר דאיגלאי מילתא למפרע דהוי פירי מעיקרא דהא לא ניתוסף בו עכשיו כח מן השמרים או מן החרצנים וע"כ מעיקרא היה בו כבר כח היין כדי להחמיץ והוי פירי מעיקרא, ולפי זה לכאורה נסתר כל הנ"ל אבל באמת הא ליתא דא"כ תיקשי מאי פריך על ר"נ ממתניתין דילמא מתניתין בלא סינן המשקה מן השמרים או מן החרצנים דכה"ג לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וע"כ או דר"נ מיירי ג"כ בלא סינן רק שעמדו כבר איזה זמן שיעור לקבל כח היין וכיון שהחמיץ אח"כ אמרינן דמסתמא גם מעיקרא קיבל כח היין, תדע דתיכף שנתן המים לא היה קורא אותו תמד, ועוד דאפילו אי ר"נ בסינן דוקא מיירי מ"מ פריך שפיר ממתניתין דנהי דנימא מתניתין בלא סינן מ"מ עכ"פ ספיקא הוא וחל קדושת מעשר מספק והוי תורת קיחת מעשר ופסול מקוה נוהגין תרווייהו להחמיר, ואדרבא הא ג"כ ראיה למה שפירשתי לעיל דאל"כ וודאי הא נמי קשיא הא ר"נ בסינן מיירי ודילמא מתניתין בלא סינן ולהנ"ל ניחא וכל זה ברור לפע"ד:

ולפי מה שבארנו מיושב היטב מה שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שהביא דין המשנה בהלכות מעשר שני ודין המקוה בהלכות מקואות ולא זכר כלל ששייר בכוס ולא החמיץ וכיון דפסק כר"נ והרי לא סליק פירוקא רק או בששייר בכוס או דמתניתין כריב"נ וכיון דלא ס"ל כריב"נ רק כת"ק היה לו לומר בששייר בכוס ולא החמיץ דוקא ובין אי היה מפרש כפירש"י בין לפי' התוס' קשה עליו, [מיהו בלא"ה לא ס"ל כפי' התוס' להכשיר מכח ספק מים שאובים כמו שאבאר בתוס'], ולהנ"ל ניחא דוודאי לא אוקמה הכא בהכי אלא משום דתנא דמתניתין ע"כ בא לומר דקיחת מעשר ופסול מקוה בזמן שנוהג זה אין זה נוהג ובזמן שזה נוהג אין זה נוהג ואהא הוי קשיא לן לר"נ הא תרווייהו נוהגין להחמיר עד שלא החמיץ והוצרך לומר דמתניתין באופן דידעינן דלא היה למפרע פירי והיינו ששייר בכוס ולא החמיץ הרי ע"כ מעיקרא לא היה עדיין פירי לכך מה שבכוס לא החמיץ וזה שבחבית החמיץ דאח"כ קיבל כח הפירי כדי להחמיץ, אבל הרמב"ם דלא הביא הא מילתא כלל שיהא פסול מקוה וקיחת מעשר דבר והיפוכו רק הביא כל אחד במקומו א"כ פשיטא דאמת פסק דתמד עד שלא החמיץ אינו ניקח שאין המעות יוצאין לחולין שמא לא יחמיץ והוי חולין ולא עשה כלום וכן במקוה פסק דכל שלא החמיץ עדיין פוסל את המקוה מספק ובלא"ה מים שאובין רק מדרבנן פסול ומה נ"מ אי פסול וודאי או ספק ומיירי בלא שייר כלל והכל נפל למקוה וזה ברור, ומה שיש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם ז"ל יתבאר לקמן בס"ד:

שם רבא אמר הא מני ריב"נ הוא. רש"י ז"ל פי' בזה ב' פירושים לפי שינוי הנוסחאות ולפי שהוא מגומגם עם מחקים והגהות אבאר תוכן דבריו בקיצור דאי גרסינן ברישא ג' לוגין א"כ לרבנן תרתי בעינן שיעורא מים וחזותא מים והוקשה לו לרש"י ז"ל נהי דהיכא דהוי פירי ליתא לשיעורא ואינו פוסל המקוה מ"מ למה יהא ניקח בכסף מעשר הא מ"מ תרתי בעינן והרי חזותיה מים, ועל זה כתב רש"י דרק לפסול מקוה בעינן תרתי אבל לענין קיחת מעשר כל שהוא פירי ליקח בכסף מעשר לכך לר"נ דסובר כרבנן ניקח שפיר כל שסופו להחמיץ דאיגלאי מילתא למפרע דפירי הוא, ועל זה כתב רש"י דלבו מהסס בדבר דלמה במקוה בעינן תרתי ובקיחת מעשר בחדא לכן כתב דנראה לו דעיקר הגירסא חסר קורטוב א"כ לרבנן רק בשיעורא תליא לא בחזותא ונקט מראהו כמראה יין להורות דאי יש ג' לוגין מים אפילו מראהו כיין פוסל דהכל בשיעור תלוי לא במראה, וריב"נ חולק ברישא דאפי' ג' לוגין שלימים ומראהו כיין לא פסול וכן בסיפא דהכל הולך אחר המראה לכך במתניתין עד שלא החמיץ אינו ניקח כיון דמראהו מים ור"נ כרבנן דהכל בשיעורא תלוי וכיון דסופו להחמיץ איגלאי מילתא דהשתא פירי הוא לא איכפת לן חזותא מים, ועמ"ש בתוס' בד"ה רבא אמר ובד"ה וטעמא:

שם ופליגא דר"א וכו' קסבר בלא החמיץ מחלוקת. פירש"י ז"ל ומדקאמר ר"א אליבא דר"י וכו' מכלל דמחייב ליה ר"י בלא החמיץ וכו' ולכאורה תמוה דמה בכך מ"מ לא פליג אדר"נ דהא אדרבא רובא מחמיצין כמו שפירש"י לעיל לכך מחייב ליה ר"י בלא החמיץ והרי לעיל מוקמינן מתניתין לר"נ בשייר בכוס ולא החמיץ אבל בלא"ה הוי אמרינן דסופו להחמיץ ותיכף קנה מעשר, ונראה לי דסובר רש"י ז"ל דר"נ דמוקי לעיל הך דהמתמד בשהחמיץ דוקא ש"מ דסובר דרק לענין קיחת מעשר שני אמרינן איגלאי מילתא למפרע דכל שסופו להיות אוכל ניקח בכסף מעשר אבל לענין לחייבו במעשר כל כמה שלא נגמר להיות אוכל וחסר להחמיץ אין עליו חיוב מעשר, תדע דאל"כ הוי לר"נ לשנויי לעיל בפשיטות דהך דהמתמד בלא שייר בכוס ולכך פליגי אפילו לא החמיץ ומתניתין בשייר בכוס וע"כ דסובר דלענין חיוב מעשר לא מהני מה שסופו להחמיץ ובעינן החמיץ דוקא אפי' לר"י, ואהא קאמר דר"א פליג וסובר דלענין חיוב מעשר נמי אפילו לא החמיץ פליג ר"י, מיהו לפי מה שפירשתי לעיל דהא דקאמר ר"נ בשהחמיץ מחלוקת היינו דפלוגתייהו בהחמיץ וממילא למאן דמחייב אפילו לא החמיץ מחייב ליה דשמא יחמיץ א"כ קשיא לכאורה הך דר"א דלא פליג כלל אדר"נ, אבל באמת נראה לי דלא קשיא כלל לא מיבעיא לפי מה שכתבו התוס' דמר"א משמע דרבנן נמי מודי בהחמיץ דקאמר הכל מודים וכו' אלא א"כ החמיץ א"כ ממילא פליג אר"נ דר"נ סובר דלכ"ע אמרינן איגלאי מילתא למפרע רק רבנן פליגי אפילו החמיץ ג"כ ור"א סובר בהחמיץ לכ"ע חייב במעשר רק בלא החמיץ פליגי דרבנן לית להו הך סברא דאיגלאי מילתא למפרע דפירי הוא ולפי זה מתניתין אתיא כרבנן, אבל בלא"ה נראה לי דלא קשיא כלל לפי שאני תמה בלא"ה בלשון זה דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ואי טעמיה דר"א כמו שפירש"י דקודם שהחמיץ באמת אין עליו חיוב מעשר רק מצד שסופו להחמיץ א"כ קשה חדא הא לפירש"י לעיל רובא מחמיצין ולמה ניחוש שזה יחמיץ וזה לא ואפי' אי נימא דמ"מ לכתחילה לא אזלינן בתר רובא ואין מפרישין לכתחילה ממקום אחר אבל עכ"פ היכי קאמר דילמא אתי לאפרושי הא עכשיו בהפרשה זו יש לחוש שמא הוא מפריש מן החיוב על הפטור וכך הוי ליה לומר דילמא מן החיוב על הפטור הוא מפריש ומדקאמר אתי לאפרושי ש"מ דוודאי הפרשה זו היא וודאית וטובה רק גזירה אי שרית ליה אתי לאפרושי באופן שהוא מן החיוב על הפטור, לכן נ"ל דסובר ר"א וודאי בלא החמיץ מחלוקת ואפי' ידעינן דלא יחמיץ ג"כ מחייב ר"י במעשר מדרבנן להחמיר לכך חיישינן להפריש ממקום אחר אפילו מתמד שלא החמיץ דילמא אתי לאפרושי מדבר החייב וודאי במעשר או להיפך מן התמד על דבר החייב וודאי מן הדין והוי מפטור על החיוב או להיפוך לכך אסור להפריש רק מיניה וביה ולא יבוא לידי מכשול שהכל ידעי שאינו רק להחמיר מדרבנן כיון שאין מפרישין ממקום אחר, והשתא וודאי ר"א פליג דהא סובר דחייב במעשר להפריש מיניה וביה לאו משום שסופו להחמיץ דאי רק משום שמא יחמיץ מאי קמ"ל פשיטא שאין מפרישין ממקום אחר שמא לא יחמיץ והשני יחמיץ וזה ברור לפע"ד:

ודע שיש מקום תימה דהכא משמע בהדיא דהך דהמתמד לר"נ בהחמיץ פליגי ומתניתין לענין קיחת מעשר ר"י הוא ולא רבנן ולר"א בלא החמיץ פליגי ומתניתין דקיחת מעשר כרבנן, אבל הרמב"ם ז"ל פסק הך דהמתמד בפ"ב מהלכות מעשר הלכה ז' וז"ל שמרי יין שנתן עליהן מים וסיננן אם נתן שלשה ומצא ארבעה מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר וכו' מצא פחות מארבעה אע"פ שמצא יתר על מדתו ואע"פ שיש בהן טעם יין פטור עכ"ל, והשתא במה נפשך אי ס"ל כפי תירוץ ר"נ דבהחמיץ פליגי ורבנן פטרי בכל