תפארת יעקב על חולין חלק א קסא

בד"ה אי ר"י אף דלא החמיץ אע"ג דר"י להחמיר איירי וכו' קסבר הש"ס דל"ש. נראה לי דהיינו טעמא דכיון דלא משמע ליה למקשה לחלק לר"י בין החמיץ ללא החמיץ דסתמא קתני ממילא מהאי טעמא לא משמע ליה לחלק בדברי ר"י דבהחמיץ מחייב מדינא ובלא החמיץ אינו מחייב רק משום חומרא כיון שיש נ"מ לענין ליקח אותו במעות מעשר שני ועמ"ש בא"ד בסמוך:

בא"ד וקשיא לפי' רשב"ם וכו'. כבר כתבתי במשנה מה שנראה לי בזה על פי פירש"י ומה שיש להקשות על רשב"ם בלא"ה, גם תירוץ התוס' דכאן דחוק מאד דגמרא ס"ל כרבנן ואחרים ורבנן כרבנן דר"י והוא דחוק מאוד דמ"מ היכי משמע ליה לרבא דכ"ע כרבנן דילמא אחרים כר"י ס"ל ופליגי אפי' ברמא תלתא ואתא תלתא והוכחתי דמר"י אין ראיה כלל דטעמו לאו משום שהוא יין רק דמודה שאינו יין ומ"מ חייב במעשר כיון שהוא אוכל הבא מפרי וחיוב מעשר לא תליא בברכת בפה"ג כלל ורבנן פליגי עליה דאינו מחייב במעשר רק כשהוא יין דוקא וכל שאין עליו שם יין אין בו חיוב מעשר ע"ש שהארכתי:

בא"ד אי נמי משמע ליה וכו' ומתניתין ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. לכאורה אינו מובן כלל דמנא לן להקשות כאן דמתניתין מיירי בהכי, ונראה לי דוודאי עיקר קושייתם על הרשב"ם הוא דנהי דוודאי ליכא לשנויי הך קושיא דהכא דר"י להחמיר אמר דמשמע ליה למקשה דר"י לא מחלק כלל בין החמיץ ללא החמיץ והיכי קתני במתניתין החמיץ ניקח בכסף מעשר הא רק להחמיר הוי פירי ועכצ"ל כן דאל"כ בלי פי' רשב"ם תיקשי דלישני דר"י להחמיר אמר וע"כ כמו שכתבתי, רק דעל רשב"ם קשה כיון דע"כ וודאי ר"י רק להחמיר אמר דהא ברמא תלתא ואתא תלתא לכ"ע ולא כלום א"כ לא הוי ליה להקשות הכא אי ר"י אפילו לא החמיץ רק להיפוך אפילו החמיץ לא יהא ניקח בכסף מעשר כיון דרק להחמיר הוא, ואהא כתבו דמשמע ליה כיון דר"י מחמיר בכדי מדתו ע"כ מחוייב מדאורייתא באתא תלתא ופלגא א"כ לא מצי להקשות בהיפוך אפילו החמיץ לא דמתניתין באתא תלתא ופלגא דבהא חייב מדאורייתא, רק דמקשה אפילו לא החמיץ נמי דר"י דמחייב ברמא תלתא ואתא תלתא מדרבנן אפילו לא החמיץ ממילא מחייב מדאורייתא באתא תלתא ופלגא אפילו לא החמיץ ודו"ק:

דף כ"ו ע"א בגמ' בשהחמיץ מחלוקת. פירש"י ובשלא החמיץ לא בעי ר"נ לאוקמא לפלוגתייהו ותיקום מתניתין כרבנן וכו' אי לא החמיץ מחייב עליה ר"י עכ"ל, ודבריו צ"ע דכיון דהמקשה מקשה בפשיטות אי ר"י אע"ג דלא החמיץ הרי דבא להקשות בכח הסברא דר"י פליג אפילו בלא החמיץ ור"נ לא מצי לתרץ תירוץ על המשנה מכח סברא בהיפוך ממש דר"י לא פליג וודאי בלא החמיץ וטפי הוי ליה לומר דמשמע ליה בהא כסברת המקשן בקושיא דרבנן פליגי אפילו החמיץ, וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דהשתא ס"ל דטעמא דרבנן משום דס"ל דבעינן שיהא יין דוקא ואז חייב במעשר וכל שאינו יין לברך עליו בפה"ג אינו חייב במעשר ור"י סובר דלא בעינן שיהא יין גמור דמעשר לא תליא בברכה של בפה"ג כלל א"כ לרבנן כיון דרמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא לענין בפה"ג אינו חייב במעשר אפילו החמיץ:

מיהו נראה לי לפרש בפשיטות ולא יקשה כלום דבלא"ה היכי שייך תירוץ כה"ג דהמקשה פריך בפשיטות אי ר"י אפילו לא החמיץ הרי דיש לו משמעות דר"י פליג אפילו לא החמיץ והיכי משני סתם בלי שום ישוב לסברת המקשה רק בהחמיץ מחלוקת ותירוץ כזה אין אנו צריכין לחדש כלל שהרי המקשה ידע מזה ודחאו דאפילו לא החמיץ, ועוד שאמר בשהחמיץ מחלוקת ותיבת מחלוקת אינו מובן כלל ולא הוי ליה לומר רק לעולם ר"י ובהחמיץ דלא כסברת המקשה אע"ג דלא החמיץ, לכן נראה דר"נ אינו חולק על המקשה דוודאי אמת הוא דמתניתין סתמא קתני ורבנן פטרי בכל גווני ור"י מחייב בכל גווני רק מ"מ מחלוקתן הוא בהחמיץ הלכך לרבנן בכל גווני פטור אבל לר"י כיון דמחייב בהחמיץ ממילא חייב גם בלא החמיץ דאיגלאי מילתא למפרע כדברי ר"נ בתר הכי, והכוונה בשהחמיץ והיינו דלבסוף החמיץ ור"י מחייב מעיקרא ג"כ כיון שסופו להחמיץ ורבנן פליגי דבהחמיץ ג"כ פטור ומתניתין בלא החמיץ כלל, ועוד דעכ"פ אינו קונה אותו בכסף מעשר שמא לא יחמיץ אבל חייב במעשר שמא יחמיץ כנ"ל, ועמ"ש בסמוך בגמרא:

שם ואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה תמד שלקחה בכסף מעשר ולבסוף החמיץ קנה מעשר וכו' עד בששייר ממנו בכוס ולא החמיץ. סוגיא זו צריכה בירור ודקדוק היטב כי יש לתמוה בה הרבה כמו שאבאר, והנה רש"י ז"ל פי' דהקושיא ממתניתין הוא דמשמע דאפילו דיעבד אינה לקיחה והדמים קדושים ביד המוכר והיינו דקשיא ליה מאי קושיא ממתניתין הא מ"מ אינו ניקח קודם שהחמיץ שמא לא יחמיץ אבל דיעבד ראוי לסמוך על הרוב דרוב מחמיצין, והנה מה שיש לתמוה על דבריו הוא דא"כ תיקשי לר"נ גופיה דקאמר ולבסוף החמיץ הא כל שכבר קנה המעות יצאו לחולין מכח הרוב דמחמיצין ולא שייך לתרץ כלל כששייר בכוס ולא החמיץ דהא ולבסוף החמיץ קאמר, וביותר תימה דמשני כששייר בכוס ולא החמיץ דנהי דברישא ניחא אבל היאך יפרנסו סיפא דקתני משהחמיץ ניקח בכסף מעשר והשתא למה לי החמיץ כיון שלא שייר בכוס אפי' לא החמיץ הוי לקיחה, מיהו בהא יש לומר דסיפא נקט החמיץ ניקח אפילו לכתחילה אבל רישא אינו ניקח משמע אפילו דיעבד לא הוי לקיחה, אך אכתי קשיא לי הא ברישא ג"כ היכי שייך לומר בשייר בכוס הא עד שלא החמיץ קתני והיכי נימא דמיירי שלא יחמיץ לעולם, וביותר יש לתמוה דקאמר בהדיא ואלא מתניתין דקתני החמיץ אין לא החמיץ לא וכו' הרי דמסיפא מקשה דקתני החמיץ ומוכח לא החמיץ לא, והשתא מלבד דקשה למה לו להקשות מסיפא מדיוקא ולא מקשה מרישא דקתני בהדיא לא החמיץ לא, אבל בלא"ה היכי שייך לשנויי בסיפא בששייר בכוס ולא החמיץ דהא החמיץ קתני, ולפי' התוס' אף שמיושב קושיא אחת דלא פריך מר"נ גופיה דקאמר ולבסוף החמיץ ואין ליישב בשייר בכוס אבל לדידהו ניתוסף קושיא דקאמר דילמא אי שבקיה הוי מחמיץ וקשה אטו ס"ד דכל התמד הושלך למקוה והרי ג' לוגין פוסלין המקוה והוי ליה לומר דרואין דלא החמיץ, אבל לפירש"י מיושב לשון זה יותר דוודאי עיקר הקושיא רק לענין שהמוכר יוציא המעות לחולין אבל הלוקח בוודאי יכול לאכול מה שלקח וקמ"ל ר"נ דאי לבסוף החמיץ קנה מעשר ויכול להוציא המעות והשתא שפיר קאמר אי הוא אכל התמד למה לא יוכל המוכר להוציא המעות דילמא אי שבקי' ולא אכיל הוי מחמיץ, אבל מ"מ מצד אחר פירש"י קשה יותר דלא הוי ליה לומר דילמא אי שבקי' דכי משום דילמא נתיר איסור והוי ליה לומר נימא אי שבקי' הוי מחמיץ והיינו מכח הרוב ולהתוס' ניחא דספק מים שאובין כשר, [מיהו בתוס' אבאר דדבריהם צ"ע בלא"ה וכה"ג לא הוי ספק מים שאובין כלל], גם תמוה לי בתירוץ רבה ששייר בכוס ולא החמיץ מהו פירוש דבר זה אי יש בקיאות וידיעה בענין זה להכיר שלא יחמיץ עוד לעולם א"כ למה לי ששייר בכוס לימא דעד שלא החמיץ הכוונה שניכר בו ונודע שלא יחמיץ לעולם, ואי אין בזה היכר או דלשון עד שלא החמיץ מורה שאח"כ יחמיץ רק עד שלא יחמיץ אינו ניקח א"כ מה הועיל רבה במה דאוקמא ששייר בכוס ולא החמיץ סוף סוף שמא יחמיץ עוד, גם לשון עד שלא החמיץ אינו כן במשמע:

לכן נראה לי בפי' סוגיא זו כך והוא דלעיל פירש"י במשנה בד"ה התמד דהא דתניא הכא אף דלא דמיא לגמרי להנך דמעיקרא מ"מ נקט לה בדבר אחד בחילוק פרקים בזמן שזה נוהג אין זה נוהג ולהיפוך בזמן שזה נוהג אין זה נוהג, והענין הוא שיש באותו דבר ב' ענינים תורת קיחת מעשר ותורת פסול מקוה ובזמן שנוהג פסול מקוה אין קיחת מעשר נוהג ובזמן שנוהג תורת קיחת מעשר אין תורת פסול מקוה נוהג, והיינו דקתני במתניתין תרתי בבי החמיץ ולא החמיץ משום דהכוונה לומר דבלא החמיץ תורת קיחת מעשר אינו נוהג ותורת פסול מקוה נוהג ובהחמיץ הוא להיפוך אבל אי לא היה נתכוון התנא לומר שיש בזה ואין בזה ולהיפוך רק בא לאשמועינן דין התמד ודין המקוה א"כ היה דיו בבבא אחת בהחמיץ או בלא החמיץ וממילא הוי ידעינן דבלא החמיץ אינו כך או בהחמיץ אינו כך ומדקתני תרוייהו בבי ש"מ דכוונת התנא דתורת פסול מקוה הוא להיפוך מתורת קיחת מעשר דבזמן שזה נוהג זה אינו נוהג ובזמן שזה נוהג זה אינו נוהג, והיינו דמקשה הכא לר"נ דקאמר אי החמיץ בסוף אף למפרע פירא הוי א"כ תיקשי במתניתין הא אין קיחת מעשר להיפוך מפסול מקוה כלל דעד שלא החמיץ דנוהג פסול מקוה מספק כמו כן נוהג קיחת מעשר מספק דפשיטא דאסור לאוכלו חוץ לחומה וכל דיני מעשר שני נוהג בו להחמיר דילמא אי שבקיה הוי מחמיץ ואסור לאוכלו רק בקדושת מעשר שני א"כ תרווייהו נוהגין בו להחמיר ואין זה היפוך מזה, והיינו דקאמר ואלא מתניתין דקתני החמיץ אין לא החמיץ לא והיינו דקתני תרווייהו ש"מ דלאו דין מעשר ומקוה בלבד בא לאשמועינן דהוי סגי בחד בבא וע"כ דבא לומר דקיחת מעשר הוא להיפוך מפסול מקוה בין בהחמיץ בין בלא החמיץ והשתא בלא החמיץ אין זה להיפוך כלל דהא קדושת מעשר נוהג בו ג"כ להחמיר משום דילמא הוי מחמיץ כמו דנוהג פסול מקוה להחמיר ותרווייהו שווין לנהוג בו להחמיר, והיינו דמשני רבה ששייר בכוס ולא החמיץ והכוונה כך דוודאי דינו של ר"נ דקאמר ולבסוף החמיץ היינו ששתה ממנו מעיקרא בקדושת מעשר מספק שמא יחמיץ אבל המעות לא היה יכול המוכר להוציא לחולין שמא לא יחמיץ וקמ"ל שאפילו החמיץ בסוף במקצת האחרון קנה מעשר דאיגלאי מילתא למפרע דהיה פירא מעיקרא ג"כ ואי שבקי' ולא שתאו היה מחמיץ ולא אמרינן דמה ששתה לא הוי עדיין פירי רק עכשיו נעשה פירי אלא דאמרינן דגם אז היה פירי כמו שפירש"י דע"כ היה יין בחרצנים דאל"כ לא היה מחמיץ, אבל אם שייר ממה ששתה בכוס ולא החמיץ ומה שנשאר בחבית החמיץ ממילא ע"כ מעיקרא לא היה פירי עדיין דאל"כ היה מחמיץ גם הנשאר בכוס כמו בחבית ובהא מודה ר"נ דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע רק ע"כ דלא היה יין כדי להחמיץ רק חורפא דחרצנים בעלמא ומעיקרא היה מים רק אח"כ מחמת חורפא דחרצנים נעשה חומץ או דעדיין לא יצא היין מן החרצנים כדי לחמץ ומה ששתה