תפארת יעקב על חולין חלק א קס

מצא בכדי מדתו או יותר רק בחרצנים לעולם אין כאן רק כדי מדתו דלא שכיח בהם יין כלל רק קיוהא בעלמא ולכך נקט במתניתין לחלק רק בהחמיץ ולא בענין מצא יותר מכדי מדתו ור"י נמי רק בהחמיץ קאמר דמחייב במעשר, ומה שהביאו התוס' והרשב"א ראיה מהך דהמוכר את הבית דהך דהמתמד מיירי בשמרים לא מוכח כלל לפע"ד ואדרבא נראה לי שיש להוכיח להיפך דשם נחלקו במים על שמרים אי מברך בפה"ג וקאמר רבא ברמא תלתא ואתי ארבעה לכ"ע בפה"ג רמא תלתא ואתי תלתא לכ"ע ולא כלום כי פליגי ברמא תלתא ואתי תלתא ופלגא ופריך והא בהך דהמתמד פליגי רק. בכדי מדתו אבל ביותר כ"ע מודי ומשני ה"ה ביותר פליגי ונקט כדי מדתו להודיעך כחו דר"י ע"ש והקשה רשב"ם שם דלמה לא פריך והא עכ"פ חזינן בכדי מדתו פליגי ולמה קאמר רבא רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום ותירץ דרבי יהודה לחומרא אמר, והנה מלבד דהכא מוכח דמדינא הוא כמ"ש התוס' אבל בלא"ה היכי דייק מדרבנן דר"י דילמא ביותר מכדי מדתו מודי רבנן להחמיר כר"י בכדי מדתו, וברור דעיקר הכוונה התם דוודאי מחלוקת ר"י ורבנן הוא דר"י סובר אף שאין בו יין כלל רק קיוהא מן החרצנים או מן השמרים מ"מ פירא הוא וחייב במעשר, ומה שפירש"י לקמן סוף ד"ה קנה מעשר דאי ליכא יין בחרצנים לא היה מחמיץ לעולם היינו קצת לחלוחית יין כדי להחמיץ אבל לא שיהא בהם יין שיצא מהם יין לתוך המים, או דאין כוונת רש"י יין ממש רק קיוהא מן החרצנים, ורבנן ס"ל דוקא ביש בו יין אז חייב במעשר והשתא לר"י פשיטא דאין חיוב מעשר תלוי בברכה כיון דמחייב אפי' אין בו יין כלל כגון בחרצנים או שמצא כדי מדתו אפי' בשמרים אין שם יין כלל ומ"מ מחייב והיינו דאזיל בתר חזותא וטעמא כפי לישנא קמא דפסחים הנ"ל, א"כ ע"כ אין ענין מעשר לברכת בפה"ג דהא ענבים פירא הוא ואין מברכין בפה"ג ומ"מ חייב במעשר רק לרבנן דפליגי דבעינן שיהא יין דוקא ואי לאו אינו חייב במעשר ולא פליגי רק בכדי מדתו ולא ביותר ש"מ דביותר חשיב יין אפי' לרבנן דאל"כ כיון דאכתי אינו יין אפילו ביתר יחלקו על ר"י א"כ שפיר פריך דחזינן דבפלגא יותר לכ"ע הוי יין, אבל מר"י לא קשיא כלל דהוא אפילו בחרצנים מחייב דליכא יין כלל והיינו דמ"מ פירא עכ"פ חשיב וכיון דנעשה אוכל ומקורו מפירא חשיב פירא להתחייב במעשר ואינו ענין לברכה של בפה"ג כלל וזה ברור, ומוכח מהתם כפירש"י דשם תפסו העיקר כלישנא קמא דפסחים דהמחלוקת הוא אפי' בחרצנים אבל ללישנא בתרא דבשמרים נחלקו וטעמא דר"י דמים נכנס ויין יצא א"כ מודה ר"י דבעינן למעשר שיהא יין אם כן ברמא תלתא ואתא תלתא ג"כ הוי יין לדידיה דאמרינן דיצא יין ונכנס מים והיכי קאמר רבא דלא פליגי בהא דולא כלום וע"כ דס"ל התם כהך לישנא קמא דפסחים דבחרצנים ג"כ מיירי ר"י רק ע"ה לא חשוד על התמד והיינו כפירש"י, ואין להקשות היכי דייק דביותר מכדי מדתו מודי רבנן הא בחרצנים ליכא יין הא ליתא דללישנא קמא דפסחים הך דהמתמד מיירי בין בחרצנים בין בשמרים רק אין טעמו של ר"י בשמרים דנתחלף יין במים דהא גם בחרצנים מחייב רק טעמו אפי' אין שם יין כיון דראוי לשתותו מחמת שקיבל טעם מהיין וכך הוא דרכו לעשות ממנו משקה זו חשיב פירא להתחייב במעשר ורבנן פליגי עליה לפי שאין שם יין דהא מצא רק כדי מדתו אבל מצא יותר חשיב יין לדידהו ג"כ ואם כן יברך בפה"ג כנ"ל, ועמ"ש בגמרא ובתוס' עוד בזה:

בגמ' המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור"י מחייב נראה לי דפלוגתייהו דר"י ורבנן שייכא נמי במצא יתר דהיינו ברמא תלתא ואתי ארבעה דר"י סובר דהכל חייב במעשר דלא בעי יין כלל רק טעם יין [לפי מה שפירש"י כמו שבארתי דעתו לעיל] ומכל מקום מחייב במעשר א"כ המים בעצמן נעשו פירי וחייבין במעשר אבל לרבנן דבעו יין דוקא ממילא אפילו מצא יתר שיש שם יין מ"מ אין המים שקבלו טעם היין הנמצא בהם חייבין במעשר שאין חיוב מעשר רק על יין עצמו רק כיון דרמא תלתא ואתי ארבעה ראוי לשתיה חייב לעשר כפי חשבון היין הנמצא שם, ולפי זה הא דאמר התם במשנה מצא יתר על כדי מדתו מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון הם דברי הת"ק דלדידיה מים לא בעי עשורי כלל רק היין אבל לר"י כיון דאפילו מצא כדי מדתו סובר דחייב במעשר אף שאין שם יין וכ"ש כשיש שם יין דכולו חייב לעשר ולא שייך שיוציא ממקום אחר לפי חשבון וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי' המשנה, ואני תמה על מה שכתבו התוס' פרק המוכר את הבית דף צ"ז ע"א וז"ל בד"ה ה"ה והא דתנן בסיפא היתר מכדי מדתו מפריש עליו ממקום אחר ולא פליגי עליה רבנן היינו ברמא תלתא ואתי ארבעה עכ"ל, משמע בהדיא דהך סיפא ר"י וודאי קאמר לה רק רבנן לא פליגי עליה ונהפוך הוא לפי הנ"ל דרק רבנן קאמרי לה אבל לר"י כולה פירא הוא ואינו מעשר ממקום אחר לפי חשבון רק מיניה וביה כדי לעשר הכל, ואפשר דהתוס' לפי שיטתם דהך סוגיא דהמוכר את הבית מוקי לה בשמרים דוקא וכפי לישנא בתרא דפסחים טעמו של ר"י דנכנס מים ויצא יין א"כ יש לומר דר"י נמי מודה דרק היין מחוייב במעשר רק לפי שאין אנו יודעין כמה נכנס וכמה יצא חייב לעשר מיניה וביה הכל אבל במצא יתר אין דנין דנכנס ויצא רק שיצא יין מן השמרים כפי שיעור היתר וא"כ יכול לעשר לפי חשבון גם לר"י, אבל לפי מה שכתבתי לפירש"י דע"כ הך סוגיא דהתם כפי לישנא קמא דפסחים דאפי' אין שם יין וודאי רק על חרצנים מ"מ מחייב ר"י במעשר לכך פירש"י כאן דר"י סובר כוליה פירא הוא ולפי זה הך סיפא לאו ר"י הוא רק ת"ק קאמר לה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה התמד פי' בקונ' וכו' כדמשמע פרק המוכר פירות ואינם שווים לגמרי כדמשמע בפ' אלו עוברין. לכאורה יש לפרש כוונתם כפי תירוץ השני פרק אלו עוברין דמחלק בין חרצנים לשמרים אבל לפי תירוץ ראשון התם אין לחלק וכ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא, אבל תימה שאם באו לומר לפי תירוץ השני הרי מפורש התם לחלק בכך, גם תימה מאד אי באו להקשות על רש"י לפי תירוץ השני שם פשיטא דבלא"ה לפום תירוץ השני אי אפשר לאוקמא כאן בחרצנים דהא התם מבואר דבחרצנים אפי' החמיץ פטור מן המעשר לר' יהודה וכ"ש לרבנן והיכי תנן משהחמיץ נקח בכסף מעשר, וברור דכוונת התוס' דלא כהרשב"א רק דמשמע להו מהך דהתם דאפילו לתירוץ קמא. בחרצנים פטור רק דמשמע ליה בתירוץ קמא לאוקמא תרווייהו בשמרים דאפי' בשמרים מתיר ר"י ליקח מע"ה והיינו מדקאמר הא בדרוקא הא בפורצני ש"מ שלא חידש בזה התירוץ רק דלא מיירי בחד גוונא לא שחידש החילוק בין זה לזה (כמ"ש לעיל בגמרא באריכות], והשתא לתרווייהו לישנא ליכא לאוקמא בחרצנים הך דהכא, ומה שכתבו ואינם שוים לגמרי נתכוונו לומר כיון דהך דר' יהודה דהמתמד ע"כ בשמרים כדמוכח בהמוכר את הבית א"כ אי הך דהכא בחרצנים לא הוי מקשה מר"י דשמרים דילמא שפיר ר"י הוא ובשמרים מחייב אפי' לא החמיץ אבל הכא בחרצנים בעינן החמיץ דוקא והא דאמר ר"י בפרק אלו עוברין דמותר ליקח חומץ תמד מע"ה היינו משום דלא נחשדו על התמד כתירוץ ראשון באלו עוברין דבתירוץ ראשון נמי אינן שווין לגמרי כמו שכתבתי, מיהו כבר כתבתי בגמרא ליישב שיטת רש"י ואדרבא בהך סוגיא דהמוכר פירות מוכח דבחרצנים מיירי הך דהמתמד ומפרק אלו עוברין הוכחתי דבתירוץ ראשון הוי ס"ל תרווייהו בחרצנים ע"ש שהארכתי:

בד"ה המתמד וא"ת ולוקמא ברמא תלתא ואתא ארבעה וי"ל וכו' לא נתבררו לי דבריהם דמה ס"ד להקשות הא השתא מקשה אי רבנן אפילו החמיץ אי ר"י אפי' לא החמיץ, והנה אי אפשר לומר דהקושיא היתה דלא משמע ליה לחלק בין החמיץ ללא החמיץ רק אי חייב חייב בתרווייהו ואי פטור פטור בתרווייהו א"כ מה צורך להקשות מהך דהמתמד הא במתניתין דידן גופא קשיא דקתני לחלק בין החמיץ ללא החמיץ דמה סברא יש לחלק, וע"כ דהא ניחא ליה דשפיר יש לחלק בכך רק לא אתיא לא כרבנן ולא כר"י והשתא דילמא רבנן מחלקי או ר"י מחלק, וע"כ דעיקר הקושיא דסתמא קתני במתניתין משמע דר"י מחייב בכל גווני ורבנן פטרי בכל גווני והשתא יתר על כדי מדתו נמי קתני בהך משנה בסיפא דמפריש ממקום אחר לפי חשבון א"כ מאי אולמי הך מהך דמעיקרא דמשמע ליה מדקתני סתמא דמיירי בכל גווני וה"ה סיפא דמצא יתר על כדי מדתו, ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי לפירש"י דפי' דלר"י כולי' פירא הוא והכל חייב במעשר א"כ לדידיה וודאי במצא יתר כ"ש שאין להפריש ממקום אחר לפי חשבון דהא מכולי' בעי להפריש אפי' בכדי מדתו כ"ש ביתר וע"כ ת"ק קאמר לה א"כ פשיטא דלא קשיא כלל כנ"ל, רק התוס' לשיטתם דהם מפרשים הך דהמתמד בשמרים וטעמיה דר"י דיין נכנס במים ומים בשמרים והשתא ממילא במצא יתר יש לנו לומר דלא יצא יין מן השמרים רק כשיעור היתר ומודה ר"י דיכול לעשר לפי חשבון, והשתא י"ל דהך סיפא ר"י קאמר לה אבל רבנן מחלקי בין החמיץ ללא החמיץ והיינו הך דמתניתין דידן והשתא לא קשיא דסתמא קתני דהא לא הוזכרו דברי חכמים ביתר במתניתין דהמתמד כלל, ואהא תירצו דהך סיפא דיתר על כדי מדתו לכ"ע הוא ולא פליגי רבנן כלל א"כ לכ"ע אפילו לא החמיץ וכן כתבו התוס' פרק המוכר את הבית בהדיא שהקשו והא קתני סיפא יתר על כדי מדתו ולא פליגי רבנן עליה הרי דמשמע להו דר"י וודאי הוא ורבנן לא פליגי עליה והיינו כמו שתירצו כאן ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומ"ט דרבנן דפטרי שמרים שיש בהם טעם יין וכו' ולדעתי לא קשיא כלל דוודאי פשיטא דשמרים כמות שהן אין עליהן תורת מעשר כלל שאינן ראויין לשתייה רק כשנתן עליהם מים הילכך לא דמי לשאר איסורין דכבר היה אסור ואוסר דבר אחר בנותן טעם, אבל כאן אין חיוב מעשר מתחיל לחול על טעם יין רק על יין ממש וכיון שלעולם לא היה יין בפני עצמו ולא היה עליו חיוב מעשר לא נתחדש בו חיוב במים כיון שאין בו רק טעם, ור"י באמת מחייב במעשר אפילו בהא אף שאין בו רק טעם ולא יין ממש, כנ"ל: