תפארת יעקב על חולין חלק א קנט

כ"ש שאין לומר על זה פשיטא, גם פירושו של הרמב"ם ז"ל תמוה דהא כתיב התם כל דבר אשר יבוא במים וא"כ גם פשוטי כלי עץ בכלל, וכבר כתבתי מזה לעיל ריש מכילתין ולעיל בגמרא:

בד"ה מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה מדאורייתא קא בעי לאתויי וכו'. דבריהם צ"ע דמנ"ל להוכיח דמדאורייתא טמא עד שיאמר מכלל והתוס' דקדקו בלשונם קא בעי לאתויי והיינו מה דמייתי הך דר' ישמעאל הוא להורות דמדאורייתא טמא, אבל לא כתבו ליישב היכי קאמר מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה דאי מדאורייתא לא מוכח מר"נ כלל ואי מדרבנן הא מפורש במשנה דכלים ודוחק לומר דאי הוי דרבנן לא הוי מחמיר ר"י לטמאות בגולמי שלהן ככלי עץ, ואולי כוונתם דאי דרבנן כיון דפשוטיהן טהורין ש"מ דעיקר מה שגזרו בהו רבנן מכח גזירה דכלי עץ דאי מכח כלי מתכת יתטמאו פשוטיהן וכיון דמכח גזירה דכלי עץ נינהו היה מהראוי לטמאות גולמי שלהן ככלי עץ וע"כ דמדאורייתא טמאין ופשוטיהן דמי לשק כמ"ש הברטנורא שם אבל גולמי תליא בפלוגתא דר"י ור"נ, אמנם עדיין דבריהם תמוהין דע"כ במתניתין נמי מדאורייתא טמאין דאי מדרבנן אפי' פשוטיהן טמאין דהא גזרו על פשוטי כלי עץ, ואפשר לומר דהא דקאמר הכא איכא בינייהו כלי עצם היינו דוקא אותן כלים הבאים מעצמות החיות ובהמות גדולות כמו הפיל וכדומה אבל דבר הבא מן העזים כגון הקרנים והטלפים אין דמיהם יקרים כלל וס"ד דוקא דבר הבא מן העזים מקרנים וטלפים מטמאין אבל משאר בהמות וחיות גדולות לא, ואהא מייתי מר' ישמעאל דלמד מוכל מעשה עזים דרק עופות ממעטינן אבל עצמות שאר בריות הוי כמו מעזים ומקבלין טומאה:

בד"ה שאר בהמה וחיה מנין וא"ת דבפרק במה אשה וכו' דבריהם אינם מובנים לפע"ד דמה שהקשו הם יש ליישב בפשיטות דאין ללמוד מוכל מעשה עזים רק לדבר שאותו דבר נעשה מן העזים ילפינן ה"ה מכל בהמה וחיה אבל דבר הבא מזנב הסוס והפרה אין ללמוד מזה שאין עושין מזנב העזים כלי וע"כ נלמד מאו שק ובגז"ש למת, וכמו כן עצמות לא שייך ללמוד מאו שק שאין עושין שק מעצמות רק עצמות נלמד מוכל מעשה עזים וזנב מאו שק ולמידין זה לזה בגז"ש ואדרבא לפום הך סוגיא דשבת יש להקשות בהיפך היכי למד הכא שאר בהמה וחיה הא אמרינן התם דאין ללמוד זנב סוס ופרה מאו שק דאיצטריך לקלקלי וחבק וקאמר דהשתא דאיכא גז"ש לא צריך או שק לקלקלי וחבק דנלמד בגז"ש מוכל מעשה עזים דדרשינן קלקלי וחבק במת, והשתא כיון דצריך לקלקלי וחבק היכי ילפינן שאר בהמה וחיה דכמו דלא יליף זנב הסוס מאו שק משום דצריך לקלקלי וחבק כ"ש דאין ללמוד שאר בהמה וחיה מוכל מעשה עזים כיון דצריך לקלקלי וחבק, ובאמת נראין הדברים בהדיא דהך דרשא ר' ישמעאל הוא דדריש לה והוא לית ליה למידרש קלקלי וחבק מהך דהתם ולפי זה פשיטא דיש לומר דגם זנב הסוס לא דריש מאו שק וצ"ע:

בגמ' גדולים חייבין קטנים פטורין. הא דלא נקט הכא נמצא החייב בשקדים המרים פטור במתוקים כדקתני בכל הני דמעיקרא משום דהני דמעיקרא יש חידוש בהו וגזירת הכתוב הוא דבזה כך ובזה להיפך, אבל בהך דהכא כל אחד סברא הוא מצד עצמו כי כללא הוא בכל דבר הראוי לאכילה חייב במעשר ושאינו ראוי פטור וממילא במרים כך הדין ובמתוקין להיפך:

שם זה וזה לפטור. פירש"י קטנים בין מרים בין מתוקים, נראה שהוכרח לפרש כן משום דגדולים וקטנים יש ד' שנים במרים ושנים במתוקים ולא שייך זה וזה לפטור וע"כ דקאי על מרים ומתוקים שאין כאן בברייתא רק שנים ושפיר קאמר זה וזה לפטור ועמ"ש בתוס' בד"ה זה וזה:

בתוס' בד"ה זה וזה לפטור פי' מרים בין גדולים בין קטנים ופי' הקונ' דחוק וכו' ועוד דכי בעי וכו' לפרושי גדולים. כבר כתבתי דלשון זה וזה מורה וודאי כפירש"י, ומה שהקשו התוס' דהוי ליה לפרושי מרים לא ידעתי דתיקשי לדידהו נמי דהיכי קאמר זה וזה לפטור שמא של מתוקים ומנין נדע של מרים וע"כ דסמך דפשיטא שלא נטעה גדולים מתוקים פטורין א"כ ממילא לא הוצרך נמי לומר גדולים מרים למאי חזו דפשיטא דמיירי במרים דלא יקשה גדולים מתוקים למאי חזו, מיהו יש לדקדק לפירש"י אי הכוונה זה וזה מרים ומתוקים קטנים מנא ליה להקשות גדולים למאי חזו לימא דהך זה וזה לחיוב אקטנים קאי דקטנים בין מרים בין מתוקים חייבין דת"ק סובר לחלק בקטנים בין מרים למתוקים ור"י סובר תרווייהו קטנים פטורין ואמרי לה תרווייהו חייבין מרים דבקוטנן ראויין ומתוקים נמי ראויין, ולפי' התוס' ניחא דזה וזה קאי על גדולים וקטנים המרים [דמתוקים אי אפשר לפטור גדולים] א"כ זה וזה לחיוב קאי על גדולים וקטנים מרים ושפיר פריך גדולים למאי חזו, אלא דמ"מ יש לדקדק גם לדברי התוס' דמנא לן באמת להקשות גדולים למאי חזו הא איכא למימר דבקטנים פליגי דת"ק סובר אחד לחיוב ואחד לפטור ור"י סובר תרווייהו לפטור ואמרי לה תרווייהו לחיוב והוי שפיר מענין אחד ולא קשיא כלל, ודוחק לומר דבעלי הגמרא שהקשו למאי חזו ידעו בבירור דגדולים מרים נמי מיחייבי להך איכא דאמרי:

לכן נראה לי לפרש בפשיטות ויתיישב הכל והוא שיש בזה ד' דברים שני קטנים ושני גדולים ות"ק מחדש בהם חיוב ופטור והנה בגדולים מתוקים הוא מילתא דפשיטא שאין שום צד לפוטרם ופשיטא דכל פירי מחוייב במעשר ומ"ש שקדים, אמנם עיקר החידוש הוא בב' קטנים מרים ומתוקים ומרים גדולים ויש בזה חידוש לפטור בב' מהן דהיינו מרים גדולים וקטנים מתוקים ויש חידוש לחיוב מרים קטנים ואהא פליג ר"י ואמר דזה וזה לפטור שאין כאן שני דברים חיוב ופטור רק שניהם לפטור אפי' אותו שחידש ת"ק לחיוב הוא לפטור ולשיטה זו אין כאן חידוש לחיוב כלל רק הכל לפטור, ואמרי לה ס"ל דהכל לחיוב דזה שחידש ת"ק לפטור אינו רק לחיוב כמו זה שחידש לחיוב נמצא למ"ד לפטור ליכא חיוב רק בגדולים מתוקים ולמ"ד לחיוב אין כאן פטור כי גדולים מתוקים לא נתחדשו כלל בכאן וכל מה שנתחדש בדברי ת"ק בין לפטור בין לחיוב להך אמרי לה הכל לחיוב, והשתא פריך שפיר בשלמא שני הקטנים יכול לסבור שניהם לחיוב אבל גדולים שנתחדשו בדברי ת"ק לפטור היכי פליגי עליו לחיוב למאי חזו ומשני שיכול למתקן ע"י האור כנ"ל, ומיושב הכל לנכון דבין זה וזה לפטור בין זה וזה לחיוב על כל מה שנתחדש כאן פליגי ולא נפיק מכלל פלוגתייהו רק גדולים מתוקין דזה לא נתחדש כלל דאם גם זה יפטר בטלת דין מעשר אילן שאין כאן שום צד פטור ולא נכלל בדבריהם רק הנך שלשה שיש בהם צד פטור וצד חיוב וסובר ר"י הכל לפטור ואמרי לה הכל לחיוב:

במשנה התמד עד שלא החמיץ. פירש"י מים הניתנין בחרצנים וכו' והתוס' והרשב"א ז"ל השיגו על פירושו דהא בגמ' פריך מהך דהמתמד ונתן מים והתם במים על שמרים מיירי כדמוכח פרק המוכר את הבית דף צ"ז ויש הפרש בין שמרים לחרצנים כדמוכח פרק אלו עוברין, ודבר זה צריך ביאור והנה שם אמרו בברייתא דר"י פוטר חומץ הניקח מע"ה מן המעשר משום דהוא מן התמד והקשו עליו דהא מחייב בתמד ומשני לא נחשדו ע"ה על התמד אי בעית אימא דהא בחרצנים הא בשמרים, ומעתה יש לנו לבאר הך סוגיא דהכא אי לתירוץ ראשון קאי או לפום איבעית אימא גם צריך לדעת אי בלישנא קמא לא מחלקינן בין פורצני לשמרים או דללישנא קמא נמי מחלקינן בהא והרשב"א ז"ל כתב דללישנא קמא לא מחלקינן כלל ולא נראה כן מדברי התוס' כמו שאבאר בתוס', ונראה לי ברור כיון דקאמר הא בפורצני וכו' משמע דלא חידש דרק הא בחרצנים הא בשמרים אבל הא ידע לחלק בינייהו רק דס"ד תרווייהו בשמרים או תרווייהו בחרצנים דאי לא ידע לחלק כלל א"כ כיון דהך דהמתמד ע"כ בשמרים כדמוכח פרק המוכר את הבית א"כ ע"כ דס"ד הך דרומץ ע"ה מיירי ג"כ בשמרים דאי ידע בחרצנים היכי משני איבעית אימא הא בחרצנים וכו' הא מעיקרא נמי כך הוי מוקי לה רק לא ידע לחלק בינייהו, אמנם יש להקשות אי הוי ס"ל מעיקרא תרווייהו בשמרים א"כ למה ליה להקשות מכח דפליג ר"י דבכדי מדתו חייב הא אפי' אי ר"י היה פוטר בכדי מדתו מ"מ קשה הא הלוקח חומץ מע"ה לא ידע אי הביאו רק כדי מדתו או יותר והרי ר"י פוטר כל, חומץ הנלקח מע"ה ושמא מצא יותר מכדי מדתו, ועוד קשיא לי אי ס"ד דהך דהמתמד בשמרים מיירי וטעמי' דר"י משום דמים נכנס בשמרים ומן השמרים ליין א"כ היכי שייך לחלק בהחמיץ כיון שיש שם יין והרי ברמי תלתא ואתי ארבעה לכ"ע לא בעינן החמיץ דוקא וכיון דר"י חייש דנכנס מים ויצא יין מה הפרש יש בין החמיץ ללא החמיץ, לכן נראה לי ברור דלפום הך לישנא קמא דפסחים מוקמינן הכל בין בחרצנים בין בשמרים וטעם מחלוקת ר"י ורבנן הוא דר"י סובר כל שיש בו טעם יין אפי' אין שם יין רק קיוהא בעלמא הוי פירי ורבנן סברי כיון שאין שם יין רק קיוהא לאו פירי הוא ואהא מקשה הא ר"י פוטר חומץ ע"ה מן המעשר ומשני דלא נחשד על התמד ואי בעית אימא הא בחרצנים הא בשמרים, והשתא הכא בא להקשות על מתניתין דידן במה נפשך אי מתניתין בחרצנים והך דהמתמד בשמרים כפי לישנא בתרא דפסחים היכי קתני במתניתין משהחמיץ ניקח בכסף מעשר הא בחרצנים פוטר ר"י מן המעשר אפי' החמיץ, ואי תרווייהו בשמרים פשיטא דלא תליא כלל בהחמיץ כיון דטעמיה דר"י דמים נכנס ויין יצא אין נ"מ בהחמיץ כלל, ואי ללישנא קמא דפסחים דעיקר המחלוקת דר"י סובר דבקיוהא בעלמא ג"כ חייב במעשר בלי יין כלל ולרבנן בעינן יין דוקא א"כ לרבנן אפילו החמיץ אינו חייב במעשר ולר"י ס"ד אפילו לא החמיץ, ומשני ר"נ כפי ל"ק דפסחים דפלוגתייהו בקיוהא בעלמא ולרבנן בעינן יין דוקא ולר"י לא בעינן יין ומיירי בחרצנים [או בשמרים רק כדי מדתו לכ"ע אין שם יין] ודוקא בהחמיץ סובר ר"י דאפי' ליכא יין חשיב פירי אבל בלא החמיץ מודה ר"י דבלי יין לא הוי פירי להתחייב במעשר ומתניתין ר"י הוא, והיינו דמפרש רש"י כפי האמת דבחרצנים מיירי שאין שם יין רק קיוהא בעלמא ומתניתין ר"י דמחלק בהא בין החמיץ או לא אבל בשמרים תליא אי