תפארת יעקב על חולין חלק א קנח

מאב הטומאה אבל ה"מ שלא יטמאו הם אבל לא שמענו שיחוצו בפני האוכלין שבתוכם שהאוכלין אין צריכין לקבל הטומאה מן הכלי רק מאויר כלי חרס חיצון והכלי אינו מקבל אבל הם מקבלין לכך צריך קרא ולא תוך תוכו אפילו כלי שטף מציל על האוכלין שבתוכו אבל כלי חרס ידעינן בעלמא דלא זו שהוא טהור אלא אפילו מציל כגון באוהל המת וזה ברור:

במשנה טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות. איכא למידק למה לא קתני טהור בכלי עץ וכלי עצם בשלמא לר"נ דקאמר כלי עצם ככלי מתכות ליכא לאקשויי בהיפך דלימא טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות וכלי עצם לפי שלא השוה אותם ר"נ רק לענין גולמי כלים דכלי עצם גולמי טהורין אבל לענין פשוטי כלי מודה דהוי ככלי עץ דמשנה שלימה היא כלי עץ וכלי עצם פשוטיהן טהורין והשתא לא מצי למינקט כלי עצם כלל דלא שייך בו טהור בזה טמא בזה אבל לר"י דסובר לענין גולמי הוי ככלי עץ ולענין פשוטין מפורש במשנה דהוי ככלי עץ א"כ עצם נמי חלוק ממתכות טהור בזה טמא בזה וטהור בזה טמא בזה ומ"ש דלא כלל התנא עצם בהדי כלי עץ ויתבאר לקמן ע"ב בגמרא בס"ד בישוב דברי הרמב"ם:

בגמ' פשוטיהן טמאין. פירש"י דכלי מתכת לא איתקש לשק, וכבר הארכתי בזה לעיל ריש מכילתין דאדרבא קרא בכל הכלים משתעי והרמב"ם הביא ממקום אחר וגם זה אינו מוכרח ועכ"פ כדפריך בסמוך מ"ש הני הוי ליה להזכיר מנין לנו דפשוטיהן טמאין ובארנו שם דדבר זה מוכרח ומפורש בכמה מקומות דדרשי בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל הרי מפורש דחרב מקבל טומאה אף שהוא פשוטי כלי מתכות וזה ברור לפע"ד:

שם ואלו הן גולמי כלי עץ כל שעתיד לשוף לשבץ וכו'. איכא למידק מ"ש דקתני הכא כללא כל שעתיד לשוף והרי במשנה פט"ז ממסכת כלים אמרו כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה וחשיב התם כמה מיני כלים ולכל אחד ענין אחר והיכי כלל בכאן כל הכלים בענין אחד, גם לא הבנתי דכאן קורא אותם גולמי כלי עץ והתם לא נזכר גולמי כלל, ונראה לי דהך דהכא מיירי בכלי עץ שנעשה ע"י חקיקה שחקק בו חקק לקבל וכל שאין מחוסר חקיקה אף שעדיין לא נשלם בכל פרטיו לשוף לשבץ וכו' נקרא גולמי כלי אבל כלי העשוי מנסרים וכדומה ואינו חוקק בהם דבר רק מעמיד נסר לנסר ועושה הכלי ותוך נעשה מאליו בהא בעינן שיגמר מלאכתו ובאלו זכרו במסכת כלים כל כלי מאימתי מקבל טומאה ואימתי נגמר מלאכת הכלי והיינו דקאמר הכא כל שעתיד לשוף והיינו שעיקר הכלי כבר נעשה בחקיקה רק שעתיד להוסיף בו עוד שיפה ושיבוץ וכדומה אבל יש כלים הרבה שעיקר צורתו לא נגמר עד שיעשה בו כך וכך דאל"כ לא יתקיים בזה אמרו במסכת כלים הנ"ל לכל כלי כפי ענינו, וכן משמע בדברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ה מהלכות כלים הלכה א' העתיק המשנה דמסכת כלים וכתב כל הכלים אינן מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן וכלי עץ מאימתי מקבל טומאה המטה והעריסה וכו' כמו ששנוי במשנה דכלים הנ"ל אח"כ כתב בפני עצמו גולמי כלי עץ מקבלין טומאה וכו' הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו וכו' הרי להדיא דהך גולמי אינן אותן השנויין במשנה דכלים שחילקו ענינו בין כלי לכלי שזכר כל פרטיהן מקודם וגולמי שזכר אח"כ הוא דין הברייתא ששנוי בכאן כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה להטיח בטונס, ודע שיש לדקדק עוד דגבי כן ואונן ואוזן נקט או או ובהנך דמעיקרא לא נקט הכי ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגם הנך דמעיקרא או או נקט להו דכתב אע"פ שעתיד לתארו בשרד או להשוותו במחוגה או לייפותו במעצד וכיוצא במעשים אלו וכו', גם יש לתמוה שלא זכר מחוסר כן ואוגן ואוזן כלל וכן שיפה בעור הדג ובכלי מתכות בריש פרק ח' הלכה א' זכר הכל כמו שנזכר בברייתא, ואולי יש לומר דהתם בגולמי כלי עץ כיון שהעיקר בחקיקה תליא כמו שפירשתי מקודם לא חש להזכיר הכל מאחר שכתב הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו הרי מבואר דכל שהשלים חקיקה לא איכפת לן בשום חסרון אבל בכלי מתכות דאין הדבר תלוי בתוך דהא פשוטיהן טמאין ולכך זכר תיכף גולמי כלי מתכות דכל שחסר לו דבר נקרא גולמי משא"כ בכלי עץ יש ב' מינים וזכר מעיקרא מין השנוי במשנה ובתר הכי גולמי השנוי כאן בברייתא אבל במתכות אין כאן רק גולמי ומה שנגמר ודו"ק], וגולמי טהורין זכר כל פרט בפני עצמו דכל שחסר אחד מאלה טהור משא"כ בכלי עץ כל שהשלים חקיקה שלו לא איכפת לן שום חסרון אמנם מה שזכר או או בשרץ ומחוגה ומעצד ובברייתא לא נקט או בהנך לא ידעתי למה, והנה אי נימא דהנך דמעיקרא או או קתני יקשה אי התנא נקט מעיקרא היותר פשוט ואח"כ מה שיש רבותא נגד הקודם א"כ בכלי מתכות הוי ליה למיתני להיפוך דמה שיש בו רבותא לטמא ממילא הוי בהיפך לטהר, ונראה לי בזה דוודאי או או קתני רק מ"מ חלוק הנך דמעיקרא מהנך בתרייתא דמעיקרא הכוונה שיש כלי המחוסרת שיפה ויש כלי שאינו מחוסר שיפה כלל שאין שפין אותה רק חסר לשבץ ויש לגרר וכן כלהו שאין כל כלי צריך לכלהו אבל כן ואוגן ואוזן יכולין להיות כלהו בכלי אחת נקט בהדיא או או דאפשר או מחוסר כלהו אפי' בכלי עץ טהור או אפשר משום דבעי למיתני סיפא בכלי מתכות לטהר והתם בעי לאשמועינן דאפי' בחדא מינייהו דחסר הוי גולמי נקט נמי מעיקרא או או אבל בהנך דמעיקרא ידעינן דאו או נינהו דלא שייכי כלהו בכלי אחת, תדע דקתני לשוף והדר להטיח בטונס והרי להטיח בטונס שיפה היא וע"כ דיש כלי ששפין אותה כך ויש ששפין אותה בטונס וכן שרד ומחוגה ומעצד כנ"ל, וכן משמע בפירש"י דענינים הללו בכלים שונים הם:

שם מחוסר חטיטה טהור מחוסר חטיטה פשיטא. הא דמשמע ליה להקשות פשיטא בהא אף דקתני בסיפא כל שעתיד לשוף ופשיטא דהכוונה כל שחסר שיפה אפי' התחיל בשיפויה רק לא גמר השיפה וכן כלהו ומ"ש כאן דהוי ס"ד מחוסר חטיטה שלא חטט כלל בוודאי הכוונה שמחוסר עוד חטיטה שלא נשלם החקק, וצ"ל משום דכיון דחזינן דבכלי עץ אין הדבר תלוי בהשלמת מלאכת הכלי רק כל שיש לו בית קיבול מטמא א"כ ממילא ס"ד דמחוסר חטיטה היינו שאין לו בית קיבול כלל ואהא מקשה פשיטא ומשני דה"מ דטומאה תליא העיקר בבית קיבול היינו כל שהשלים בית קיבול שעליו נתכוון לא איכפת לן עוד במה שחסר חוץ מזה אבל אי הבית קיבול עצמו לא נשלם אפי' גולמי כלי עץ לא הוי וטהור:

בתוס' בד"ה להטיח בטונס הקשה ר"ת דבפ"ב דסנהדרין דף כ' וכו'. ולא היה לו להביא מגמרא דסנהדרין רק ממשנה דכלים פט"ז אבל באמת נראה לי דלא קשיא כלל דהא שם במשנה הוזכרו הרבה מיני כלים בפרטן מטה ועריסה כך ושאר כלים כך וכאן כלל כל גולמי כלים ודבר ברור הוא דכאן מיירי בכלי שנעשה לקיבול ע"י חקיקה כמו שאמר מחוסר חקיקה טהור וכיון שהשלים מלאכתו שחקק בהן מה שצריך רק שלא שפן עדיין לנוי לא איכפת לן אבל מטה ועריסה אין שם מעשה חקיקה רק שחיבר נסרים אחת לאחת עד שנעשה תוך ממילא וכל שלא שפן אינן עשויין לקיום ועתיד עוד לסתור ולשנותם כפי מה שירצה רק כששפן אין עומדין לסתור ותוך שלהם מתקיים משא"כ הכא דמלאכתו הוא החקיקה וכל שחקק נגמר וחקיקה זו מתקיימת ועמש"ל בגמרא ובדברי הרמב"ם ז"ל, ומה שתירץ ר"ת דהתם להסיר הקסמים אינו נראה כלל דזהו בכלל לגרר דהיינו ג"כ להסיר הקסמים ומ"מ טמא, ודע דשם אמרו גמר שלא לשוף טהור ולפי זה היה אפשר לומר דהכא נמי בגמר שלא לשוף אף שהדבר עומד לשוף כיון שמיחדו למלאכתו בלא שיפה טמא אבל אין צורך כמו שכתבתי אף שלא ראיתי חילוק זה של גמר בלבו גבי כלי מתכות, והנה הרע"ב והר"ש פירשו גמר בלבו שלא לשוף עוד והבין בעל תוי"ט דכוונתם דהתחיל לשוף רק גמר בלבו שלא לשוף יותר ואינו נכון רק כוונתם פשוט שהתחיל להשתמש בהם ולא שהיה בדעתו לשוף אחר זמן רק גמר בלבו שלא ישוף עוד כלל אבל וודאי אפי' לא התחיל לשוף כלל מיירי כפי' מהר"ם שם וזה ברור ע"ב בגמ' איכא בינייהו כלי עצם. פירש"י לר"נ הוי ככלי מתכות ולר"י הוי ככלי עץ ואיכא למידק לר"י מ"ש דקתני במתניתין כלי עץ הוי ליה לומר טהור בכלי עץ ועצם טמא בכלי מתכות טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ ועצם בשלמא לר"נ ניחא דכלי עצם פשוטיהן טהור והוא מפורש במשנה במסכת כלים כלי עץ וכלי עצם פשוטיהן טהורין, [ומהרש"ל ביש"ש נראה שנעלם ממנו משנה זו] אבל לר"י קשיא, לכן נראה לי דלזה נתכוון הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ה מהלכות כלים הלכה א' וז"ל וכל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה חוץ משל אשכרוע שאין הכלי ממנו חשיב כלי עד שיתייפה וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מקבלין טומאה, ותמה עליו הראב"ד דהא כלי עצם מחלוקת ר"נ ור"י כאן אי ככלי מתכות או ככלי עץ ומה ענין הקורבה הזו שהיא כאשכרוע ומה שתירץ בכ"מ שם כבר השיגו המל"מ שם, גם דברי היש"ש דחוק ורחוק דעכ"פ היה לו לומר דהוי ככלי מתכות ואם לא היה ברור לו דהלכה כר"נ היה לו לומר וקרוב בעיני דהוי ככלי מתכות, לכן נראה לי דכוונת הרמב"ם דוודאי ראוי לפסוק כר"י לגבי ר"נ אבל קרוב הדבר דלא פליג ר"י כלל בגוף הדין דנהי דלפי טעמו לא הוי ככלי מתכות אבל הוי עכ"פ ככלי אשכרוע ולדידיה לא קשיא כלל למה לא אמר לפי שדמיהם יקרין דסגי ליה בהך טעמא דעשוי לכבוד רק ר"נ שבא אחר ר"י וחידש טעמא דדמיהם יקרים קשיא מאי בינייהו בין הני טעמים עד שבא לחדש טעם משום דמיהם יקרים ועל זה קאמר דאיכא לדידיה בין הני טעמים כלי עצם דאיהו לית ליה לדמותם לאשכרוע ולולא הך טעם דדמיהם יקרים היה מהראוי להיות דינו ככלי עץ לכך חידש דדמיהם יקרים ואז הוי ככלי מתכות ולטעמיה אזיל דאמר כלי עצם ככלי מתכות ולא אמר ככלי אשכרוע ש"מ דסובר דלא דמי לאשכרוע רק לפי שדמיו יקרים דמי לכלי מתכות אבל ר"י סובר דבהך טעמא דלכבוד סגי דבהכי נמי עכ"פ דמי לאשכרוע אבל לכ"ע עכ"פ אין גולמי כלי עצם מקבל טומאה, ולפי שיש מקום לומר דפליג ר"י לגמרי קאמר דקרוב בעיני והיינו מדלא קתני במתניתין רק כלי עץ ושביק כלי עצם וזהו שלא זכר הרמב"ם הני טעמי כלל דלדידיה אין נ"מ כלל דסוף סוף אינן מקבלין טומאה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה מ"ש הני וכו' אגולמייהו קאי דפשוטייהו פשיטא דכלי עץ הוא דאיתקש לשק. כבר כתבתי לעיל דאין דבר זה ברור להוכיח מהתם ואדרבא מהך קרא משמע אפי' כלי מתכות