תפארת יעקב על חולין חלק א קנז

כוונתם דלקמן למד דשאר כלים מיטמאין מגבן מדכתיב הוא דוקא בכלי חרס יש. חילוק אבל שאר כלים לעולם מיטמאין אם כן מוכח ממילא דכלי חרס מיטמא מגבו ואהא כתבו דלולא דכתיב כלי פתוח לא הוי ידעינן מאי למידרש מהוא, ולדעתי י"ל בפשיטות דאי הוי כתיב וכל כלי אשר אין צמיד פתיל דע"כ היה כולל כל הכלים ע"כ הוי דרשינן מהוא דדוקא כלי זו שנטמאה באוהל המת טמא באין צמיד פתיל וטהור בצמיד פתיל אבל בעלמא בטומאת שרץ כולם מיטמאין אפילו בצמיד פתיל דהיינו מגבן כדכתיב עליו ואפילו כלי חרס, אבל השתא דכתיב וכל כלי פתוח דהיינו כלי מיוחד כלי חרס שפיר דרשינן הוא על הכלי דרק בכלי חרס יש חילוק זה ולא בשאר כלים, כנ"ל:

בד"ה ומה כל הכלים וא"ת וכו' שיש כאן שום סברא. כבר כתבתי בגמ' דמהאי טעמא פירש"י ז"ל דעליו משמע מתוכו ומשמע מאוירו והיינו בתוכו בנגיעה ומכח זה בא ק"ו זה חזק יותר מן השני דנגיעה חמור כ"כ שעושה שתי טומאות בתוכו ומגבו ואויר אינו עושה רק טומאה אחת בתוכו לכך הוי ק"ו הראשון נגיעה מאויר סברא יותר מק"ו השני לכן לא אמרינן תיקום כל חד אדוכתיה:

בד"ה ויהיו כל הכלים וא"ת א"כ לא ליטמא מגבו. הנה קושיא זו בלא"ה לא הבנתי כלל דמ"מ שפיר דנין ק"ו דאי יהא הדין דכל הכלים מיטמאין מאוירן וקרא דכל כלי פתוח על כל הכלים קאי אף דלפי זה לא יטמא מגבו לא יסתור סברת הק"ו אבל אם אתה אומר שאינו מיטמא באויר וקרא דוקא על כלי חרס א"כ שאר כלים מיטמאין מגבן א"כ הוי נגד הק"ו ומכח הק"ו נדון באמת שיטמאו מאוירן ולא מגבן וכל כלי פתות על כל הכלים קאי, אלא שיש להקשות באופן אחר דהא עיקר הלימוד לעיל דהך פתוח מיותר לגמרי וע"כ דבא לחלק בין כלי חרס לשאר כלים ומוכח ממילא דשאר כלים אינן מיטמאין מאוירן דאל"כ כלהו טומאה קודמות לפתחן, אבל כבר כתבתי דהא נמי לא קשיא דהשתא דיש ק"ו שיטמאו שאר כלים מאויר נפרש כלי פתוח בכלי חרס שאין לו טומאה רק בפתחו משא"כ שאר כלים שיש להן טומאה בפתחן ומגבן והשתא פשיטא דלא קשיא קושיית התוס' וזה ברור לפע"ד:

בד"ה וחד לגז"ש מופנית היא דהוי מצי למיכתב וכל אשר יפול מהם בו כל אשר בו. נראה לכאורה מדבריהם דבעינן מופנה מב' צדדים ואיני יודע חדא הא קאמר וחד לגז"ש ועוד דהיכי הוי מופנה כיון דחד לגופיה לאויר היכי הוי מצי למיכתב בו, ובשלמא בהך צד דתוכו בתרא י"ל דאויר ידעינן אפי' הוי כתיב בו אבל בתוכו ראשון כיון דחד לגופיה לאויר היכי הוי מופנה לגז"ש דהא ע"כ צריך לכתוב תוכו, ונראה לי דכוונת התוס' כך דקשיא להו בשלמא תוכו השני ילפינן ב' דברים תוכו של זה ולא של אחר וכן ולא תוך תוכו משום דכל תוכו אינו רק לדרשא דלגופיה דמטמא בתוכו לא צריך דאי הוי כתיב בו ג"כ הוי ידעינן מעדות התורה אפילו מלא אבל תוכו ראשון יש בו ב' דברים לגופיה דמיטמא מאויר ולא מגבו א"כ ליכא למידרש גז"ש כלל, ואהא כתבו דמופנית הוא דהוי מצי למיכתב אשר יפול מהם בו כל אשר בו והוי ג"כ הכוונה כמו בתוכו כי בו אינו במשמע גבו כיון דכתיב אשר יפול בו ולא שייך על גבו רק אשר יגע בו והשתא דכתיב תוכו לא צריך רק חד לגופיה לאויר דהא וודאי לא הוי במשמע אי הוי כתיב בו, והשתא וי"ו דתוכו מופנה לגז"ש ומה שזכרו כל אשר בו לאו לגז"ש רק דזה ג"כ צריך שיהא תוכו מופנה לדרוש הני תרתי ולא תוך תוכו ולא תוכו של אחר ומכח דהוי מצי למיכתב בו בתרווייהו דרשינן כל הני, והא וודאי לא קשיא מנ"ל לדרוש גז"ש נדרוש חד מהני בליטמא הא ליתא דכיון דמופנה הוא לדרשא דרשינן גז"ש ומייתינן הני תרתי דאיכא בלטמא גם לליטמא כנ"ל, מיהו הא וודאי מוכח מדבריהם דהך לגופיה היינו אויר וגז"ש להביא הני תרתי דלטמא לליטמא וזהו היפך דמשמע לעיל דאויר מייתינן בגז"ש, לכן נראה לי עיקר כמ"ש בגמרא דהך לגופיה היינו משום דאינו מטמא בגבו רק בתוכו הוצרך לכתוב בתוכו דבו אינו במשמע כ"כ בתוכו דוקא דמהאי טעמא פריך לעיל או אינו אלא א"כ נגע ואף דהוי מצי למיכתב בו וכמו כן מוכח ולא גבו מהך דצמיד פתיל מ"מ קשיא ליה משום דכיון דבאמת אינו מיטמא מגבו רק בתוכו נקט קרא האמת בתוכו אבל בנגע, לכך קאמר כאן חד לגופיה כיון נו מטמא בתוכו רק מגבו וחד היינו וי"ו דתוכו לגז"ש כמו דמשני לעיל ותוכו בתרא דלטמא לא צריך לגופיה כלל דהתם וודאי אי הוי כתיב בו הוי מוכח מעדות התורה ואדרבא כיון דמטמא מגבו נ"כ אין ראוי לכתוב בתוכו וע"כ כל תוכו בתרא לדרשא והיינו ולא של אחר ולא תוך תוכו וגז"ש דתוכו קמא מייתי להו לליטמא והוי שפיר כלהו תלתא, בהא וכלהו בהא, ולדברי התוס' יקשה ג"כ דכיון דאיכא גז"ש ממילא אין צריך כלל לגופיה לאויר בתוכו דליטמא דהא נמי בגז"ש אתיא מלטמא דהתם מוכח אויר ג"כ דהוי מצי למיכתב בו ולפי מה שכתבתי בגמרא ניחא, כנ"ל:

בד"ה ואפי' כלי שטף מציל פי' בקונ' וכו' וקשה לפירושו וכו' ועוד דאיכא חידוש וכו'. ולפעד"נ ליישב דקושיא ראשונה בוודאי לק"מ לא מיבעי' לפי מה שכתבתי בגמרא לחלק דשאני כלי שטף שאין לו תוך דידיה וכן יש לדקדק מפירש"י בזבחים למעיין שם וגם כאן יש לכוון כן אמנם בלא"ה גם פירש"י דכאן יש ליישב דדוקא כלי חרס כיון דאינו מטמא מגבו בעלמא הרי מצינו בעלמא שהוא חוצץ דהא בנגע שרץ מגבו לא נטמאו אוכלין ומשקין שבתוכו הרי דהכלי חוצץ בפני אוכלין ומשקין שבתוכו, ואפילו תימא שאין זה מטעם חציצה רק לפי שלא נגעה בהם הטומאה ולא באוירן מ"מ הרי גם באוהל המת דשם הכל טמא בלי נגיעה מטעם אוהל והוי כמו אויר מכל מקום בצמיד פתיל לא נטמא מה שבתוכו וע"כ דחוצץ בפני הטומאה א"כ אף כאן חוצץ, אבל כלי שטף לא מצינו בעלמא שיהא חוצץ דהא מיטמא מגבו ולא תמצא לומר שיחוץ רק כאן ואנו נאמר דרק הוא אינו נטמא באויר אבל האוכלין שבתוכו באמת נטמאו ולא מיעט הכתוב רק הכלי לא מה שבתוכו, אבל בכלי חרס כשאינו מיטמא מגבו אף האוכלין שבתוכו לא נטמאו הרי דטהרת כלי חרס מועיל גם לאוכלין אבל טהרת כלי שטף לולא קרא ולא תוך תוכו הוי אמרינן דרק הכלי מיעט הכתוב מטומאת אויר כלי חרס לא האוכלין שבתוכו וכלי חרס לא צריך קרא למעטו מטומאת אויר בכלי חרס כיון דפי' למעלה אי אפשר שיקבל טומאה מאויר מגבו ולא עדיף אויר מנגיעה בגבו, רק בשאר כלים דמיטמאין בנגיעה מגבן ס"ד שיתטמאו גם כשהם בכלי חרס מן אויר כלי חרס דהוי כנגיעה לכך קאמר קרא דרק אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס, א"כ ממילא היה מקום לומר דרק הכלי נתמעט לא אוכלין ומשקין שבתוכו קמ"ל דאפי' האוכלין טהורים מכח ולא תוך תוכו, אבל מ"מ נראה לי עיקר כמ"ש בגמרא וכן מורה סוגיא דזבחים בשחט לשם מי שמחוייב חטאת דכיון שהוא מחוייב בחטאת שייך שחיטה לשמו וממילא פסול אבל בשחט על מי שמחוייב עולה לא שייך שחיטה לשם מי שמחוייב עולה כיון שאינו מחוייב בחטאת כלל וממילא שדינן ליה על מי שמחוייב חטאת וה"ה בכלי שטף כיון שאין לו תוך ס"ד דשדינן ליה לתוך שלו לכלי החיצון שהוא כלי חרס שיש לו תוך, ומה שהקשו עוד התוס' דאיכא חידוש יותר הוא תמוה לפע"ד דזה לא שייך רק בליטמא ואנן בתוך תוכו דלטמא איירינן וליטמא אתיא בגז"ש ובלטמא לא שייך זה כלל שאין החיצון תוך תוכו של פנימי כלל וזה ברור, ומהרש"א הניח דברי התוס' בצ"ע וכמדומה לי שלא עיין שפיר והיינו דכיון דלא שייך דבר זה רק בליטמא והיינו מה שאמר הכתוב וכל אשר יפול מהם אל תוכו ולא שיפול אל תוך תוכו והשתא אם הפנימי הוא כ"ח אפי' נפל בתוך תוכו עכ"פ תוך תוכו טמא וע"כ דהכוונה כך כל אשר יפול מהם אל תוכו אז כל אשר בתוכו יטמא אבל אי נפל לתוך תוכו אין מה שבתוכו טמא א"כ ע"כ על אוכלין ומשקין שבתוכו קאי ולכך נקטו התוס' אוכלין, ובאמת בקרא גופיה יש לדייק למה נקט אוכלין ולא על הכלי עצמו אבל עכ"פ לפי הכתוב יפה נקטו התוס' אוכלין, [ואי נימא כפי מה שכתבתי לעיל דהא דאמרינן נטמא תוכו נטמא גבו הוא רק בנטמא בנגיעה אבל באויר לא נטמא הכלי רק האוכלין ומשקין שבתוכו הוי ניחא שלא זכר הכתוב רק טומאת אוכלין שבתוכו], גם מה שדיקדק מהרש"א על דברי רש"י שכתב וטומאה באויר החיצון לק"מ דכוונת רש"י דיש טומאה באויר החיצון מכח שרץ שנפל לשם ואדרבא אי היה כוונת רש"י טומאה עצמה היה לו לפרש שרץ דהא נבלה ג"כ טומאה הוא ואינה מטמאה באויר וכן כל דבר הנטמא שרוי עליו טומאה מכבר וזה ברור:

וראיתי להגר"א ז"ל בפירושו במסכת כלים פ"ח משנה ב' שהעתיק קושיית התוס' דהא כלי שטף באויר כלי חרס הוי ממש כמו כ"ח באוהל המת שזה אינו מיטמא מגבו וכלי שטף ג"כ אינו מיטמא באויר כלי חרס ולא אפי' בנגיעה כיון שאין הכלי אב הטומאה [ואני לא ראיתי סיגנון זה בתוס' רק כמו שהקשו כאן אבל הכל אחד], ותירץ הוא ז"ל על פי התוספתא ע"ש והוא תמוה לכאורה שמה שהביא מן התוספתא הוא מפורש כאן בגמרא הוא אינו מטמא בצמיד פתיל וכלי שטף מטמא, אבל מ"מ אין זה מעלה ארוכה לקושיית התוס' שהרי הקשו התוס' כאן קושיא זו אף דמבואר כאן להדיא דשאר כלים אין מצילין בצמיד פתיל במת והיינו דמה בכך הא בטומאת שרץ מיירי קרא ואין כלי שטף מיטמא באויר כלי חרס כמו כ"ח במת, אבל נראה שזה שסידר פירושו של הגר"א לא ביאר יפה כוונתו והוא נתכוון למה שכתבתי לעיל דלא מיבעי' כלי חרס דשמענו בעלמא דאינו מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה למה שבתוכו דהיינו באוהל המת אף דמה שבתוכו הכל הוא באוהל המת ונהי דהכלי אינו מקבל טומאה מגבו אבל מ"מ למה לא יטמאו אוכלין שבתוכו מכח האוהל וע"כ דחוצץ בפני הטומאה א"כ ה"ה באויר כלי חרס חוצץ הכלי חרס הפנימי בפני הטומאה ולא נטמאו אוכלין שבתוכו, אבל כלי שטף כיון דמיטמא בעלמא מגבו הרי לא מצינו לו עכ"פ שום מקום שיחוץ בפני הטומאה ואי משום דאינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה ואי נגע בו ראשון אוכלין שבתוכו טהורין אין זה מכח חציצה שאפילו נגעה הטומאה בתוכו לא באוכלין האוכלין טהורים דליכא חציצה, אם כן כיון דלא שמענו בשום מקום שיחוצו בפני הטומאה רק כאן ידענו שאינו מקבל טומאה מאויר כלי חרס וכן אפילו נגע דכלי חרס אינו רק ראשון ואין כלי מקבל טומאה רק