תפארת יעקב על חולין חלק א קנו

בא"ד איצטריך משום כלי שטף. הנה לפי פשוטו נראה דכוונתם דס"ד לחלק לענין צירוף בין כלי שטף לכלי חרס אבל לא ידעתי מאיזה צד נחלק ביניהם ואדרבא יש ללמוד בק"ו מכלי חרס ומה כלי חרס דאינו מטמא מגבו מצרף מה שבתוכו כלי שטף דמטמאין מגבן כ"ש שיצרפו מה שבתוכן וצירוף לא נלמד מתוכו דנימא ולא תוכו של אחר וכ"ש השתא דס"ל דאינו מטמא באויר רק נגע ע"כ אין לדרוש תוכו של זה ולא של אחר דבנגיעה גם אחר מטמא לפי תירוץ ראשון שבתוס' בד"ה או אינו דהא פשיטא לן דאחר מטמא בתוכו בנגיע' ונראה לי דכוונת התוס' כך דאיצטריך כף אחת דס"ד דמהך קרא לא נלמד צירוף דהוי אמינא דהטעם דמיטמא באויר דאויר נוגע בכל אחד ואחד ולכך צריך כף אחת דאפילו כלי שטף דאינו מטמא באויר מועיל צירוף עכ"פ כשהטומאה נוגעת בכל אחד ואחד, והוי מצי לומר נמי דאיצטריך לכלי חרס עצמו פחות מכשיעור דאינו מועיל אויר וצירוף מועיל רק משום דזהו דוקא לשיטת ר"ת דבעי לקבל טומאה שיעור לכך כתבו כלי שטף דנ"מ לכ"ע ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפילו נתלה באויר. דבריהם תמוהין דבפי' אמר ואפילו מלא חרדל או עכ"פ מלא ביצים מוכח להדיא דבא להוכיח מכח מה דאמצעים אינם נוגעין בכלי והוי כמו אויר ואי הכוונה דמשמע שנתלה באמת באויר מה נ"מ מה יש בו אטו חרדל משמע טפי דתולה באויר מדבר אחר, גם לפי דבריהם הוי להו ליישב דברי ר"ת דמעיקרא ברווחא כמש"ל, ונראה לי דעיקר הקושיא שהקשו היתה דס"ד דהא דדייק אפי' מלא חרדל לא שיש יתור למשמעות זה רק ממילא משמע אפילו מלא חרדל ואהא קשיא להו דילמא מכח צירוף ואהא חדשו התוס' דמשמעות זה אפילו חרדל דקדקו מכח יתור דכל א"כ ע"כ דלא היה כוונת הכתוב מכח צירוף דא"כ למה לי כל להורות על צירוף בלא"ה מוכח מכף אחת דהכלי מצרף אפילו כלי שטף וכ"ש כלי חרס וע"כ דבא להורות דמיטמא מכח אויר והיינו דצירוף לא מהני רק בקדשים וקמ"ל דמכח אויר מקבל טומאה, מיהו מה שתירצו עוד דהתם דרשינן צירוף מכח אחת והכא לא כתיב אחת לא יכולתי להלום דבריהם כלל דאטו הכא אמרינן דנדרוש צירוף מקו הכא גלי קרא בפי' דאפי' מלא חרדל טמא אמרינן דמכח צירוף הוא ואטו גרע הכא דמפורש לטמא כל מה שבכלי אפילו מלא חרדל מאחת דכתיב התם ואי משום די"ל מכח אויר פשיטא דטפי י"ל מכח צירוף כיון דכבר מצינו צירוף בקדשים משנחדש מכח אויר:

דף כ"ה ע"א בגמ' ומה כל הכלים שאין מיטמאין מאוירן מיטמאין מגבן וכו'. פי' רש"י בנגיעה כדכתיב וכל אשר יפול עליו וגו' עליו משמע דנגע ל"ש גבו ול"ש אוירו, והנה פשיטא דהך אוירו היינו מתוכו בנגיעה דהא אויר לא מיטמא בשאר כלים דזהו עיקר הקל וחומר ועליו לא משמע כלל אויר רק נגיעה כמו שכתב רש"י להדיא דעליו משמע דנגע רק שיש להבין מה צורך לו להזכיר נגיעה מתוכו לא הוי ליה להזכיר רק גבו, ונראה דקשיא ליה קושיית התוס' דנימא כל חד. תיקום אדוכתיה לזה סובר רש"י דקל וחומר זה ללמוד נגיעה מאויר הוי ק"ו חזק יותר מלהיפוך והיינו דנגיעה חמור טפי מאויר דאויר אין לו טומאה רק בתוך ונגיעה מטמא בתוכו ומגבו כנ"ל, ומ"מ האי עליו דכתב רש"י לאו הכרח גמור הוא דהא בעי למילף לקמן ק"ו דלא יטמאו רק בתוכן ובנגיעה רק לולא הק"ו הוי משמעות דמטמאין מגבו:

שם אמר קרא וכל כלי פתוח וכו'. תמוה לי ל"ל כולי האי תיפוק ליה דמוכח להדיא דאי יש צמיד פתיל טהור הרי דאינו מטמא מגבו ופשיטא שאי אפשר לומר דקרא דוקא בכל הכלים ולא בכלי חרס, ואי נימא שיש לחלק בין טומאת אוהל לטומאת שרץ דאף דטומאת מת חמור מ"מ לא ילפינן שרץ כדמוכח בשבת פרק במה אשה דס"ד ע"א דטומאת שרץ חמור דטומאתו מרובה משא"כ טומאת ז' מעוטה ע"ש וכ"ש כאן שאין ללמוד היכא דהטומאה נוגעת מטומאת אוהל, א"כ השתא נמי מנ"ל, ונראה לי דוודאי אין להוכיח מגע שרץ בגבו מטומאת אוהל בגבו לכך אי הוי מוקמינן קרא בכל הכלים ג"כ לא הוי שמעינן דכלי חרס אינו מיטמא מגבו במגע שרץ רק דדייק מדכתיב וכל כלי פתוח דהוי ליה לומר וכל כלי אשר אין צמיד פתיל עליו ש"מ דבא לומר כלי חרס שטומאה בפתחו א"כ מוכח עכ"פ דדוקא כלי חרס טהור מגבו במת ולא שאר כלים א"כ ממילא נסתר הק"ו דבא להוכיח דכלי חרס מיטמא מגבו בשרץ מכח ק"ו מאויר דכלי חרס חמור דהא חזינן דגב שאני מאויר דבגב כלי חרס קיל משאר כלים אף דבאויר חמור ש"מ שאין ללמוד גב מאויר, ועוד דמהיכא תיתי לחלק בין טומאת שרץ למת אבל לולא דקרא בכלי חרס דוקא והיה כולל כל שאר כלים ע"כ היינו מוכרחין לחלק בין אוהל המת למגע שרץ דהא עליו משמע נגע דהשתא ס"ל בפשיטות דכלים דעלמא מיטמאין מגבן דמכח זה עושה ק"ו על כלי חרס וע"כ דאוהל המת שאני, אבל כיון דקרא רק בכלי חרס מיירי וע"כ בגבו חלוק כלי חרס משאר כלים דהן מיטמאין והוא אינו מיטמא ממילא אמרינן דבעלמא נמי חלוקין הן בגבו והא דפריך בסמוך ולא יהיו כל הכלים יתבאר לקמן בס"ד:

שם ויהיו כל הכלים מיטמאין מאוירן מק"ו. יש לתמוה לפי מה שפירשתי דמה דהוכיח מעיקרא דקרא בצמיד פתיל בכלי חרס מיירי מדכתיב פתוח א"כ מוכח דכל הכלים אין מיטמאין מאויר דאל"כ פתוח למה לי הא בכל הכלים טומאתן קודמות לפתחן, ונ"ל דלא קשיא כלל דהשתא דס"ל ק"ו שיטמא מאוירן ומגבן א"כ נפרש פתוח שאין לו טומאה רק בפתחו משא"כ שאר כלים שיש להן טומאה אפי' מגבן וקרא שפיר דוקא בכלי חרס ומ"מ כל הכלים מיטמאין מאוירן מק"ו ועמ"ש בתוס' בד"ה ויהיו:

שם חד לגופיה וחד לגז"ש. פירש"י ז"ל חד לגופיה לאויר אפילו לא נגע דהיינו לטמא באויר וחד לגז"ש ללמוד אויר ליטמא כדאמרינן לעיל ובתר הכי ולא תוך תוכו מפרש ג"כ על לטמא, ולפי זה נראה דמפרש דתוכו ראשון חד לגז"ש וחד ולא תוכו של אחר ותוכו שני חד לאויר וחד ולא תוך תוכו וילפינן אויר ליטמא וכן ולא תוך תוכו מגז"ש מלטמא וילפינן ולא תוכו של אחר בלטמא מג"ש דליטמא ולפי פירושו אינו מסודר כהוגן שהיה לו לפרש מקודם תוכו ראשון והדר תוכו שני, גם קשה על דבריו דהא יש כאן ללמוד ששה דברים שלשה בליטמא ושלשה בלטמא דהיינו אויר ולא תוכו של אחר ולא תוך תוכו והיכי נלמוד מד' קראי ששה דברים הא פשיטא דיש לומר תרי בליטמא ותרי בלטמא והיינו אויר וחד מהני תרי ושלישי לא שמעינן בתרווייהו:

לכן נראה לי לפרש סוגיא זו כך דהא דאמר לעיל או אינו אלא א"כ נגע היינו כיון דאין כלי חרס מטמא מגבו והכתוב בא ליתן לו טומאה בתוכו דהא מגבו אינו מטמא אפילו בנגיעה א"כ צריך לכתוב לגופיה תוכו כיון שאין לו טומאה באמת רק בתוכו ואפילו יהא מוכח בעלמא דמגבו לא מ"מ כיון דבא הכתוב ליתן לו טומאה הוצרך לכתוב בתוכו ואי איפשר למידק מיניה אפילו לא נגע, ואהא משני נאמר תוכו ליטמא וילפינן בגז"ש מלטמא והיינו דהתם שמעינן אויר מעדות התורה ואפילו היה כתוב בו דכיון דאמרה תורה שכל אוכלין שיש בו טמאין אפילו מלא חרדל טמאין ותוכו דכתיב לגז"ש ללמד אויר על ליטמא, והיינו דפריך לעיל והתם מנ"ל אף דכתיב תוכו ובלטמא גם גבו מטמא וע"כ לאויר ולהנ"ל ניחא דע"כ צריך לימוד אחר לאויר דאי מתוכו א"כ ליכא מופנה לגז"ש כלל דתוכו ראשון לגופיה כיון דאינו מטמא מגבו ושני לגופיה לאויר, ואהא משני התורה העידה ואפי' הוי כתיב בו ושפיר אתי תוכו לגז"ש ללמד על ליטמא שהוא באויר והיינו דפריך הכא דבא ללמוד מתוכו ולא תוכו של אחר דהני תוכו הא דרשינהו חד לגז"ש וחד צריך לגופיה כיון דאינו מטמא מגבו הוצרך לכתוב תוכו, ואהא משני דד' תוכו כתיבי ותוכו ראשון חד לגופיה היינו לפי שאינו מטמא מגבו וחד לגז"ש ותוכו השני להני תרי ולא תוך אחר ולא תוך תוכו ואויר בלא"ה מוכח מעדות התורה כדאמר לעיל ולא צריך תוכו לזה כלל, והשתא מכח גז"ש ילפינן כלהו תלתא שיש בלטמא גם בליטמא, והשתא לא קשיא ג"כ אכתי מנ"ל נימא תלתא בלטמא וחד בליטמא ולא נילף גז"ש הא וודאי ליתא כיון דאיכא תלתא בלטמא וחד אייתר בליטמא ואין אנו יודעין אם לדרוש חד מהני תלתא או דאייתר לגז"ש דנילף כלהו תלתא א"כ פשיטא שיש לנו לדרוש לגז"ש ללמוד כלהו משנאמר דאתי לחד מהני תלתא וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה וחד לגז"ש:

שם ואפי' כלי שטף. נראה לי דהכוונה משום דלא מיבעי' כלי חרס שיש להן תוך א"כ הפנימי יש לו תוך שלו ומאיזה צד נטיל התוך לחיצון אלא אפילו כלי שטף שאין לפנימי תוך כלל דאינו מיטמא רק בנגיעה בין בתוכו בין בגבו ס"ד דשדינן תוך שלו לחיצון כיון שהכל בתוך החיצון קמ"ל דמ"מ הוי תוך תוכו ועמ"ש בתוס' בד"ה ואפי' כלי שטף:

שם ולא יהיו כל הכלים וכו'. לכאורה יש לתמוה כיון דעיקר הוכחה דכלי חרס אינו מטמא מגבו ממה שחילק הכתוב לעיל בין כלי חרס לשאר כלים דכתיב כלי פתוח א"כ מוכח דשאר כלים מטמאין מגבן ומה ס"ד כאן שלא יטמאו מגבן, ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי יש לומר דדוקא לעיל דהיה פשוט לו דכלים דעלמא מיטמאין מגבן כמו שפירש"י לעיל מדכתיב עליו משמע מגבו א"כ שפיר קאמר דכל כלי פתוח ע"כ לחלק בין כלי חרס לשאר כלים לענין מגבו א"כ כיון דחזינן דקיל כלי חרס משאר כלים מגבו שוב אין כאן ק"ו ומאיזה צד נחלק בין שאר טומאות לאוהל המת, אבל השתא דבא לומר ק"ו דשאר כלים בעלמא מיטמאין מגבן והך עליו אינו מגבו רק בתוכו ובנגיעה א"כ יש לנו לומר דהך וכל כלי פתוח הכוונה דוקא כלי חרס דמטמא בעלמא באויר מטמא כאן באין צמיד פתיל אבל שאר כלים אינן מיטמאין באוהל המת כיון דלא מיטמאו בעלמא לא מגבן ולא בתוכן רק בתוכן בנגיעה לזה הוצרך ללמוד מדכתיב הוא דהכוונה דוקא בכלי חרס יש חילוק בין יש בו צמיד פתיל לאין בו אבל שאר כלים אפילו יש צמיד פתיל טמאין באוהל המת ועמ"ש בתוס' בד"ה איזהו:

בתוס' בד"ה איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו אבל אי לא כתיב פתוח וכו' ולא הוי ידעינן מאי למידרש מהוא