תפארת יעקב על חולין חלק א קנד

וכ"ש אי נגע בחצי זית עצמו משמע התם דודאי הכל טמא, ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי ס"ל לרש"י דאי נימא דאין פחות מכביצה מקבל טומאה מ"מ אי אותו פחות נוגע באחר ויש בהם כשיעור כיון שאי היה אותו שנגע בו הטומאה מקבל טומאה ע"כ הי' מטמא גם אותו שנוגע בו הילכך ממילא אמרינן דטומאת עצמו וטומאת חבירו באין כאחד והרי יש בהם כשיעור ומקבלין הטומאה אבל כאן שיש כאן רביעי וחמישי וכולן אין בהם כשיעור ואנו צריכין לצרף אותן שלא הי' מקבל טומאה כלל אפי' היה הראשון מקבל טומאה הילכך ממילא לא שייך לומר דבאין כאחד כיון שאפילו יטמא הראשון אינו שולט בחמישי לטמאו כ"ש שאינו יכול לצרף החמישי שעל ידו יהא הראשון טמא, משא"כ התם דיש שיעור טומאה במקום שיכול לשלוט לטמאו שפיר אמרינן שנטמאו שניהם בבת אחת והוי שיעור לקבל טומאה, ואין לדקדק הא הכא בסוף דבריו דקאמר ועוד א"כ זה שני וכו' משמע אפילו לא בעינן שיעור ביצה מ"מ אינן טמאין רק מאויר הא לא קשיא כלל דאדרבא אי בעינן שיעור ואין בראשון שיעור שפיר אמרינן דמקבל ע"י צירוף השני דבזה יש שיעור ובבת אחת מקבלין טומאה אבל אי לא בעינן שיעור או שיש שיעור בכל אחד בהא פשיטא דאין מצטרף כלל רק אחד מטמא חבירו עד מקום ששולט לטמאו אבל בחמישי תו לא מצו לטמאות כנ"ל, ועוד הארכתי בפרק העור והרוטב שם:

בתוס' בד"ה וגבו טהור היינו דלא מטמא מגבו וכו' ונראה. הנה ההכרח שהכריחו התוס' אינו מוכרח דע"י אויר טמא מגבו לטמא אחרים דאפשר דוקא בנגיעה בתוכו טמא מגבו ג"כ לטמא, אבל ע"י אויר כיון דגזה"כ הוא לא שמענו רק שיהא טמא בתוכו לא מגבו, ומה שכתבו ונראה וכו' המשך דבריהם דאי נימא דגבו אינו טמא כלל בהכרח הי' צריך לומר דיד מועיל להכניס טומאה מהך דפרק העור והרוטב דאי להוציא טומאה כיון דאפילו נטמא בתוכו לא נטמא גבו כ"ש דיד לא נטמא רק לפי שהכריחו דאי נטמא תוכו נטמא גבו שפיר כתבו דיד אינו מכניס והתם להוציא, מיהו בעיקר דבריהם וודאי הא פשיטא ולא היה צריך לראיה דהיכי ס"ד דיד עדיף מן גב הכלי דהוי שומר לכלי וגם יד דבלעדו אינה כלי כלל ומ"מ נטמא מגבו לא נטמא כלל כ"ש נגע ביד דלא נטמא, אמנם היכא שיש ליד תוך בפני עצמו ונגע בתוכו כיון שהוא יד מכניס טומאה לכלי ג"כ והשתא הוי אתי שפיר בפשיטות הך דהעור והרוטב דקרא כתיב דיד מכניס היינו היכא שיש ליד תוך, ומה שהביאו התוס' מהך דכלי חרס טהור במוקף צמיד פתיל ומשמע אפילו יש לו לכלי יד ולפי זה אפשר שיש להוכיח אפילו יש ליד תוך אבל אינו מוכרח כלל דשאני צמיד פתיל שאי אפשר שיגיע הטומאה לכלי עצמה כלל יד ג"כ לא מהני להכניס הטומאה אבל בטומאת שרץ דהכלי פתוח וכל שנגע ביד הוי כאילו נגע בתוכו משא"כ בטומאת מת שהכלי מכוסה וסתום כשם שאין הטומאה עצמה יכולה לשלוט מחמת סתימת הכלי כך אינה יכולה לשלוט מכח היד, מיהו נראה לי שזה תלוי אי יד מקבל טומאה מצד עצמו כי אם אין היד בעצמותו כלי לקבל טומאה רק מחמת הכלי מכניס טומאה לכלי אבל בו לא שייך טומאה ואף שהוא מטמא היינו מחמת הכלי דטהור הנוגע ביד הוי כאילו נגע בכלי, ולפי זה לא הוי שייך לחלק בין יש ליד תוך לאין לו תוך כיון שהוא מצד עצמו אינו מקבל הטומאה כלל ואם אתה אומר דמ"מ הוי כאילו נגע הטומאה בתוך הכלי א"כ ממילא אפילו אין לו תוך צריך לומר כן ואין תוך של יד מעלה ומוריד כלל, אמנם אי נימא דיד נטמא בעצמותו ולפי שהוא טמא מכניס טומאה לכלי בזה שפיר שייך לחלק בין יש ליד תוך לאין לו תוך ודברים אלו יתבארו אי"ה לקמן פרק העור והרוטב בס"ד, שוב ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל פרק העור והרוטב שהביא בשם הרמב"ן ז"ל דהתם ביד חלולה מיירי והיינו כמו שכתבתי ועדיין לא נתבאר אי החלל הולך ומתאחד עם חלל הכלי דוקא או אפילו יש לו תוך בפני עצמו ויתבאר לקמן בס"ד:

בד"ה או אינו אלא א"כ נגע וא"ת והא כתיב תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמקבל טומאה מאוירו וי"ל כיון דמטמא אחרים וכו' ומיהו קשה וכו'. דבריהם צריכין ביאור דבמה נפשך אי כוונתם היתה להקשות על הך תוך תוכו דליטמא אם כן לא תירצו כלום דוודאי ע"כ מוכח דמיטמא מאויר כיון דכתיב תוכו ליטמא ולא תוך תוכו ובאיזה אופן ממעט תוך תוכו אי אינו מטמא מאויר רק שנגע שרץ בתוכו אם כן אי הכוונה ולא תוך תוכו שאם נגע שרץ בתוכו לא נטמא באויר מה שבתוך תוכו הרי הוא לימוד דלטמא שאין הטומאה מן השרץ רק מחמת שנגע בכלי ונטמא הכלי ומטמא הכלי מה שבאוירו וכיון דבא לומר ולא תוך תוכו ליטמא ע"כ שיש שרץ באויר תוכו קמ"ל דאין מה שבתוך תוכו מקבל ממנו טומאה רק מה שבתוכו, ואי כוונתם דבאמת השתא דס"ד דאין שרץ מטמא רק בנגע לא באויר ממילא לא שייך לדרוש כלל ולא תוך תוכו ליטמא רק לטמא שאם נגע שרץ בתוכו אין מה שבתוך תוכו טמא א"כ היכי ס"ד להקשות למילף ליטמא מלטמא. הא חזינן דעבד גז"ש ליטמא מלטמא ולא ילפינן בלא"ה ליטמא מלטמא והיכי ס"ד דתוס' להקשות דניליף מהא, ועוד קשה דמשמע לפי פשיטו דמקשה מתרווייהו מתוך תוכו ומתוכו של אחר והרי השתא סובר תוכו למעט גבו ואין כאן רק דרש אחד, ונראה לי דכוונת התוס' להקשות אפי' אי נימא הך ולא תוך תוכו היינו רק על לטמא [ותוכו דליטמא היינו ולא תוכו של אחר ומזה ג"כ יש להוכיח כמו שהקשו אח"כ] מ"מ יש להוכיח דאויר מיטמא דאל"כ אלא בעינן דוקא דנגע בתוכו ואז כל מה שבאויר הכלי טמא א"כ עיקר טומאת האויר בא מכח הכלי שנטמאה לא מכח השרץ שהרי אפי' היה השרץ באויר לא נטמא האויר רק אי נגע בכלי שנטמא הכלי אז נטמא האויר א"כ היכי ס"ד דמה שבתוך תוכו יטמא כיון דכלי הפנימי עצמה לא נטמאה כלל אפי' נגע השרץ בכלי החיצון דאין כלי נטמא מאויר כלי חרס [ואפי' נוגעת בחיצון אינה טמאה דאין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה] א"כ כיון שאין כלי הפנימי טמא היאך יטמא מה שבאוירה שאין אויר הכלי מטמא רק מחמת טומאת הכלי, וע"כ דמקבל טומאה מאויר א"כ כיון שהשרץ באויר תוכו מטמא הכל והשרץ מטמא את האויר וכל מה שבתוך האויר לא הכלי א"כ שפיר ס"ד דהשרץ באויר תוכו מטמא מה שבתוך תוכו ג"כ אף שהכלי לא נטמאה כיון דהאויר נטמא מן השרץ שהוא באויר, אבל אי הטומאה באה לאויר מחמת הכלי שנגע בה שרץ לא ס"ד כלל שיהא טמא מה שבתוך תוכו כיון שאין כלי הפנימי טמא כלל, ואהא תירצו דאפילו צריך שיגע השרץ בגוף הכלי בתוכו מ"מ כיון דאח"כ מטמא הכל מה שבאויר הכלי הרי מה שבאויר נטמא מכח האויר דהא אוכלין לא נגעו בכלי א"כ ס"ד שפיר דאפי' אויר שבתוך תוכו נטמא וממילא כל מה שיש באויר תוך תוכו ג"כ טמא ולא מהני מה שהכלי הפנימי טהור שאין הטומאה מן הכלי רק מן האויר ואויר שבתוך תוכו ג"כ בתוכו הוא, גם צ"ל בכוונת התוס' דוודאי לפי המסקנא פשיטא דלא קשיא דהא למדנו שלשה דברים בליטמא ושלשה בלטמא דהיינו אויר ולא תוכו של אחר ולא תוך תוכו בין בליטמא בין בלטמא, והשתא אי לאו גז"ש לא מוכח רק תרי בכל חדא דהיינו אויר ולא תוכו של אחר וע"כ דגז"ש משוי להו לאויר א"כ מוכח ממילא תלתא בכל חד דאי תרי לא צריך גז"ש דהא איכא תרי בגופיה דכל חדא, רק קושיית התוס' מ"מ השתא היכי ס"ד אא"כ נגע הא כתיב תוכו וע"כ לדרשא תוכו של זה ולא של אחר או תוכו ולא תוך תוכו והשתא אי הכוונה ולא של אחר בוודאי מוכח אויר כמו שהקשו באמת בתר הכי, ואי הדרש ולא תוך תוכו אי קאי על ליטמא פשיטא דע"כ מקבל טומאה מאויר ואי ע"כ על לטמא [והך תוכו דלטמא ולא תוכו של אחר] מ"מ סוף סוף מוכח דמקבל טומאה מאויר ותירצו דמ"מ קאי על לטמא וס"ד אף דאינו מקבל מאויר רק בנגיעה מ"מ כיון דמטמא מאויר נטמא מה שבתוך תוכו קמ"ל דלא, ואהא קשיא להו כיון דתוך תוכו על לטמא א"כ תוכו דליטמא היינו ולא תוכו של אחר דלתוך תוכו פשיטא דלא צריך בליטמא כיון דאינו מקבל טומאה מאויר א"כ מהא ג"כ מוכח דמקבל טומאה מאויר דאי בנגיעה אפי' תוכו של אחר מקבל טומאה בנגיעה, ואהא תירצו דגם זה קאי על לטמא באם אינו ענין ועוד דבא למעט אחר אפי' בנגיעה ולמסקנא דאיכא ד' קראי ומרבינן לתרווייהו דהיינו בין בליטמא בין בלטמא ולא של אחר ולא תוך תוכו ממילא בלא"ה לא קשיא כלל כיון דתלתא איכא בכל חדא אויר ולא תוכו של אחר ולא תוך תוכו ע"כ צריך גז"ש דלולא גז"ש פשיטא דליכא למילף ששה דברים מד' קראי וזה ברור, והנה מהרש"א ז"ל הקשה דמאי פריך על לטמא והתם מנ"ל דמ"מ מוכח מתוכו של זה ולא אחר או ולא תוך תוכו דלטמא הוי באויר, ולי לא קשיא כלל דבלא"ה תיקשי היכי פריך והתם מנ"ל בשלמא בתוכו דליטמא פריך שפיר או אינו אלא א"כ נגע ואף דכתיב תוכו משום דגבו לא כמ"ש התוס' בתחילת דבור שאחר זה, אבל בהך תוכו דלטמא דמגבו נמי מטמא כמ"ש התוס' לעיל בראיות ברורות א"כ אי לאו דמטמא באויר למה כתיב תוכו הא בנגיעה בכל מקום שנגע טמא וע"כ דכך הכוונה דעיקר התירוץ דמשני דאתיא מגז"ש היינו דתוכו בתרא אתי לגז"ש דאויר דידי' בלא"ה ידעינן וע"כ לגז"ש אבל אי אויר דלטמא רק מתוכו ילפינן או מהני דרשות תוכו ולא אחר ולא תוך תוכו כמו שהקשה מהרש"א א"כ אין כאן גז"ש למילף אויר בליטמא דהך תוכו דלטמא צריך לגופיה לאויר ולא תוך אחר או לאויר ולא תוך תוכו והך תוכו דליטמא צריך למעוטי גבו וחד מהני תרי או ולא תוך תוכו או ולא תוכו של אחר (כפי תירוצי התוס'] ואין כאן גז"ש כלל על ליטמא, וע"כ דאויר ידעינן בלטמא מעדות התירה אפי' הי' כתיב בו ואייתר תוכו דלטמא לגז"ש, ואין להקשות מאי קשיא להו לתוס' על ליטמא דאויר מוכח מולא תוכו של אחר דהא יש לומר דאי לאו גז"ש הוי מוקמינן תוכו דליטמא לאויר ולא יהא מוכח תוכו של אחר הא ליתא דהשתא על אויר אנו דנין ושפיר קשיא להו דסוף סוף אויר מוכח בליטמא בלי גז"ש אבל בתר הכי שפיר פריך והתם מנ"ל דלא יהא מוכח אויר בליטמא מה שעל זה אנו דנין עכשיו, ומ"מ בעיקר קושיות התוס' נראה לי דלא קשיא