תפארת יעקב על חולין חלק א קנג

מקשו מסוטה שהוא דבר מקרה שאם תארע סוטה נקח מקרקע המשכן שפיר יש לומר במקדש לא וכן לענין שעיר המשתלח וכדומה, אב מה שציותה תורה מהיום ששבט הלוי יעבוד עבודה ומפורש בפרשת שופטים ושרת את אחיו הוא ובניו כל הימים הרי נצטוו על העבודה לעולם ומאיזה צד ישתנה תנאי העבודה בבית עולמים מאוהל מועד לכך צריך קרא:

ע"ב בגמ' בחולה ובזקן טמא בילד ובריא טהור. יש לדקדק דאי או או קתני דהיינו כל שהוא חולה טמא או זקן והיכי קאמר בילד ובבריא דהיינו ילד אפילו חולה ובריא אפילו זקן וסותר הרישא ואי הכוונה חולה וזקן תרווייהו טמא היכי קאמר אח"כ בילד ובבריא דמשמע דוקא בתרווייהו טהור ובחד טמא, ונראה לי שיש ג' מדרגות חולה ואינו חולה ובריא כמו ועגלון איש בריא מאוד דפשיטא דהיה בריא יותר משאר בני אדם ומ"מ אין כולם חולים וזה שאמר בחולה שאינו בדרך שאר בני אדם בבריאות ובזקן אפילו הוא אינו חולה רק כמו שאר בני אדם טמא בילד כשאר בני אדם ובבריא יותר מדרך בני אדם אפילו זקן טהור כנ"ל, אמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות אבות הטומאות הלכה ז' וז"ל בד"א בחולה או בזקן אבל ילד בריא טהור רצה הרב ז"ל לפרש בחולה ובזקן או או קתני וילד ובריא חדא מילתא אבל אין זה במשמע בדברי ר' יוסי לפי הגירסא שלנו שכתב בחולה ובזקן ובסיפא בילד ובבריא הרי דבסיפא נמי תרתי מילי נינהו ואולי היה לו גירסא אחרת מסכמת לפירושו:

שם והא האי קרא בלוים כתיב. פירש"י ואמרן בהו דאין נפסלין אלא בקול, ודבריו תמוהין מאוד כמעט אי אפשר להולמם שהרי הקושיא הוא להיפוך דמנא לך דכהן יהא בן עשרים הא התם בלוי כתיב ודוקא לוי צריך שיהא בן עשרים אבל כהן בפחות מזה עובד ולמה פי' רש"י בהיפוך דבא להקשות דלוי כשר יותר מכהן מלבד שאין דבריו מובנים כלל, ואמת כי גוף הקושיא בגמרא אינו מובן לכאורה דמה מקשה הא בלוים כתיב הא בבית עולמים לוי אינו פסול באמת כמו כהן רק בקול, אבל מ"מ יש לפרש כיון דחזינן דהכתוב במשכן החמיר על הלוים עד שלשים רק בבית עולמים שאין לו משא בכתף הקילו עליו מבן עשרים דמ"מ יש לו עבודה ואף דתנו לעיל אין נפסלין אלא בקול היינו מבן חמשים ומעלה לא נפסל אבל מבן עשרים אין זה פסול אבל כהן שאין לו עבודה קשה כלל יכול להיות משהביא שתי שערות, אבל פירש"י תמוה מאוד לכאורה, ונראה לי דקשיא ליה לרש"י מאי משני עלה דכהנים נקראו לוים דמ"מ מנא לך דכאן הכוונה כהנים להביא ראיה על כהן לכן סבירא ליה לרש"י דכך הכוונה דקאי על מה דמשני מעיקרא לנצח שאני ופירש"י מלאכה כבידה, [ולי נראה בפשיטות כהך דדברי הימים מנצחים להעביד את העם והיינו נוגשים להכריח אותם לעבודה], ואהא מקשה כיון דהאי קרא בלוים כתיב בשלמא אי קרא לנצח ניחא דאף דאמרינן לעיל אינו נפסל רק בקול הא באמת אינו נפסל רק לנצח אינו רק מבן עשרים אבל כשר מעיקרא לעבודה אבל לרבי דמייתי ראיה לכהן דאינו עובד כלל רק מבן עשרים א"כ ע"כ הך רא לדידיה לעבודה סתם לא לנצח דוקא וא"כ תיקשי הא קי"ל בן לוי אינו נפסל רק בקול [ואפילו מדרבנן כשר], ואהא משני דהנך לוים היינו כהנים ובן לוי באמת אינו נפסל כלל וכשר משהביא ב' שערות רק כהן אינו עובד מדרבנן עד שיהא בן עשרים לרוב קדושת עבודתו כנ"ל ברור כוונת רש"י ז"ל:

בתוס' בד"ה נתמלא זקנו תימא וכו'. ולפע"ד לא קשיא כלל דפשיטא דכל שהוא גדול עובר בעשה כשאינו נושא כפיו דחייב בכל המצות אבל ראוי לכל קהל שיהא להם כהן גדול בן עשרים שישא להם כפיו וכן לענין לירד לפני התיבה פשיטא דאי ליכא אחר יכול גדול שהביא ב' שערות לירד לפני התיבה אבל ראוי לקהל שיבחרו בן עשרים לירד לפניהם וכמו כן כשיש בקהל רק בני פחות מעשרים וודאי דיכולין להתפלל בציבור ע"י אחד מהן אבל וודאי צריך שיבחרו להם בן עשרים שיתפלל להם, והך דפרק לולב הגזול וודאי מיירי שנושא כפיו בין שאר כהנים לחינוך וכמו שעושה כל המצות לחינוך ומברך כמו כן נשיאות כפים אבל לא שישא כפיו לצורך ציבור, אמנם מה שהביאו התוס' מהך דהיודע לשחוט משמע לכאורה התם בהיפוך דמיירי שהביא ב' שערות דאי קטן ממש מקמ"ל ר"ה דבעי גדול עע"ג הא משנה שלימה היא ריש מכילתין וע"כ דמיירי דהביא ב' שערות וס"ד כיון דיודע לאמן ידיו אפילו אינו בקי בה"ש מותר בלי עע"ג כלל קמ"ל דבעינן גדול עע"ג, וכמו כן ס"ד כיון שאינו בקי בה"ש לא מהני גדול לכתחילה עכ"פ קמ"ל דבהכי מותר כמו שפירש"י התם, ואף דר"ה זכר גדול לא תידוק דמיירי בקטן רק קמ"ל דהעע"ג יהא גדול לא שיהא קטן ובקי ועמ"ש לעיל במשנה ריש פירקין בהך סוגיא דהתם:

במשנה טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים וכו'. כאן ג"כ אינו דומה להך כשר בפרה פסול בעגלה דלעיל דהתם כלל גמור הוא דכל שבפרה כשר ע"כ בעגלה פסול כיון שזו בשחיטה וזו בעריפה וכן תורים ובני יונה ומליקה ושחיטה אבל כאן פשיטא דכבר אפשר שיהא טהור בכלי חרס ויהא טהור בכל הכלים ולא כל כלי חרס שטהור טמא בשאר כלי, וכמו כן נראה לי דכאן עיקר החידוש טומאה בכלי חרס כדילפינן לקמן מגז"ש וכן טהרה בכל הכלים מאוירן ולפי זה יהא ענין המשנה טהור בכלי חרס מה שטמא בכל הכלים וטהור בכל הכלים מה שטמא בכלי חרס, והיינו דנקט בברייתא מעיקרא בכלי חרס טומאה והדר טהרה ובכל הכלים נקט להיפוך משום דמעיקרא נקט עיקר חידושו דאויר כלי חרס טמא והדר נקט גבו טהור ובכל הכלים נקט להיפוך אויר טהור שזהו חידוש יותר כיון דכבר שמענו בכלי חרס ליטמא אויר בוודאי יש חידוש דכל הכלים לא אבל טומאתן מגבן אינו חידוש כ"כ דמוכח בקרא להדיא מקרא דוכל כלי פתוח בסוף הסוגיא ע"ש:

בגמ' אויר כלי חרס טמא וגבו טהור. פירש"י אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך ירצה בזה דלא נפרש וגבו טהור היינו אפי' נטמא בתוכו מ"מ גבו טהור ואינו מטמא אחרים, חדא דוודאי כל שנטמא מתוכו טמא מגבו ג"כ כמו שהוכיחו התוס' בד"ה וגבו ועוד דהא קאמר עלה מנה"מ דת"ר תוכו ואפילו לא נגע אלמא דהך דמעיקרא לענין ליטמא מיירי דאי לטמא הי' יכול לחלק בזה דאויר כלי חרס מטמא בנגע וגבו אינו מטמא אפי' נגע בתוכו וע"כ דכל שנטמא בתוכו נטמא כולו אפי' מגבו והכא רק לענין לקבל טומאה מיירי ועמ"ש בתוס' בד"ה וגבו:

שם והתם מנ"ל. תמוה לי בשלמא מעיקרא בליטמא שפיר ס"ד דוקא נגע ונקט תוכו לאפוקי גבו דאינו נטמא אפילו נגע שרץ בגבו אבל הך תוכו דלטמא כיון שכבר נטמאה הכלי היכי ס"ד דבעינן דוקא שיגעו האוכלין בגוף הכלי א"כ מ"ש תוכו הא כל הכלי נטמאה ופשיטא דבכל מקום שנגע בו אוכל נטמא, והרי כתבו התוס' בד"ה וגבו וכן מוכח מפירש"י דהך וגבו טהור דלעיל היינו לקבל אבל לא היכא שנטמא תוכו פשיטא דנטמא גבו, ורחוק מאד בעיני לומר דדוקא לפי האמת הוא דאמרינן הכי שלא מיעטה התורה גב כלי חרס רק לקבל טומאה מתחילה ולא כשכבר נטמא אבל השתא חוזר להקשות מנא לן דילמא תוכו דכתיב בלטמא ג"כ הכוונה ולא גבו דאפילו נגעו אוכלין בגבו לא נטמאו רק בנגעו בתוכו אף שכבר הכלי טמא בנגיעת שרץ בתוכו, ונראה לי דמכאן ראיה למה שכתבתי לקמן בגמרא בד"ה חד לגופיה דהני ד' תוכו דכתיב תרי בליטמא ותרי בלטמא הנך תרי דלטמא אתי חד ללא תוך תוכו וחד ולא תוכו של אחר אבל אויר ידעינן מקרא התורה העידה ואפי' היה כתיב בו הוי שמעינן זה והני תרי בליטמא אתי חד לאויר דמתוך ילפינן אויר מדלא כתיב בו וחד לגז"ש דנילף הני תרתי דכתיבי בלטמא דליהוי נמי בליטמא ע"ש, והשתא מקשה הכא שפיר והתם מנ"ל דאי בעינן תוכו לאויר ממילא לא מוכח הני תרתי ולא תוך תוכו וגם ולא תוכו של אחר והיינו כיון דאנו צריכין ששה דברים אויר ולא תוך תוכו ולא תוכו של אחר בלטמא וכן בליטמא ואין לנו רק ד' כתובים ולא שמענו רק שנים בזה ושנים בזה וכיון שאין כאן מופנה ליכא גז"ש כלל, וע"כ דאויר בלטמא ידעינן מעדות התורה וקראי חד לתוך תוכו וחד ולא תוכו של אחר והנך קראי דליטמא חד לאויר ואייתר חד לגז"ש דלייתי הנך תרתי דלטמא בגז"ש גם לליטמא כנ"ל, מיהו בלא"ה השתא בס"ד פריך שפיר מנ"ל דאי ס"ד דהך תוכו דלטמא אתי להורות אויר והך תוכו דליטמא אתי לאפוקי גבו א"כ ליכא גז"ש כלל דהא אין כאן מופנה כלל דתרווייהו איצטריך ואכתי מנ"ל אויר בליטמא וע"כ שיש לימוד אחר על אויר בלטמא והוי קרא מופנה לגז"ש, ואהא משני התורה העידה ואפילו אי הוי כתיב בו ושפיר תוכו מופנה לגז"ש ולפי מה דמסיק לקמן דד' תוכו כתיבי ממילא ניחא כמ"ש מקודם ודו"ק, ועמ"ש לקמן בגמרא דכ"ה בד"ה הא דרשינהו:

שם התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. פירש"י שהכלי אינו נוגע בכולו וכו' ועוד א"כ זה שני וזה שלישי וכו', ויש לתמוה בדברי הרב ז"ל חדא כיון דבעינן כביצה היכי נטמאו מן האויר הא אינן מקבלין טומאה פחות מכביצה ולדברי רש"י חרדל דוקא ולא ביצה שהרי כתב שאין כביצה בכל אחד, מיהו בהא היה אפשר לומר דכוונת רש"י לטמא אחרים בעינן כביצה הילכך אי לאו אויר לא הוי מטמאין לאמצעים אבל בהא סובר רש"י דמקבל טומאה פחות מכביצה לכך ממילא האויר מטמא הכל, מיהו לפי הנראה מפירש"י ריש פרק העור והרוטב דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה וודאי קשיא הך דהכא, ומ"מ נראה לי לחלק דהיכא דהן נוגעין זה בזה והטומאה נוגעת בתרווייהו ממילא מקבלין טומאה כאחד כאילו היו מחוברין שהרי כל השיעור קיבל טומאה בבת אחת אבל היכא דהטומאה נוגעת רק באחד אף שנוגע באחר ויש בו שיעור לקבל טומאה לא מהני, מיהו יש לתמוה דשם פירש"י דאי נוגע ביד לחצי זית וחצי זית זה נוגע באחר אי יש יד מצטרף לקבל טומאה והרי התם לא נגע רק באחד שאין בו כשיעור דמהאי טעמא דייק הכא דאויר מטמא דבלי אויר לא היה מועיל מה שנוגע בצדדין אף דהן נוגעין באמצעים מ"מ לא נטמאו כולם ולמה התם אי יש יד לחצי זית נטמא הכל