תפארת יעקב על חולין חלק א קנב

מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה לא נאמר רק באהל מועד במדבר אבל בבית עולמים לא נפסל רק בקול וקשה למה תפס הפסול מלאחריו הי' לו לומר גם על שלפניו דבבית עולמים לא נפסל קודם שלשים והא תרווייהו כתיב בחד קרא חמש ועשרים וחמשים וכתיב לעבוד עבודה:

. לכן ברור דזה שאמרה תורה מבן שלשים וכן מבן חמש ועשרים אין הכוונה לפוסלו קודם רק דמצות עשה על הלוים לעבוד עבודתם כמבואר ברמב"ם ריש פ"ג מהלכות הנ"ל ולא הועל המצוה עליהם רק מבן חמש ועשרים ללמוד ומבן שלשים לעבוד אבל מעיקרא אינו מחוייב אבל וודאי כל שהוא גדול יכול לעבוד עבודה ואינו נפסל בשנים לפניו רק לאחריו, רק כשהוא קטן לא יכנס אבל מבן חמשים שנה פסול לעבוד דשנה עליו הכתוב ולא יעבוד עוד ועבודה לא יעבוד הרי לעכב לפוסלו בשנים לאחריו, ועל דרך זה כל דברי הרמב"ם מבוארין דוודאי לא נפסל משלשים רק כשהוא קטן ממש, תדע דעיקר טעמא דבן שלשים לכח לפרוק ולטעון כמו שכתב הרב ר"ע ברטנורא בפי' אבות א"כ ממילא אין עליו מצוה לטעון ולפרוק ומ"מ נראה דחל עליו המצוה לשאר עבודות שעושה כשהוא יותר מחמשים לכך לא זכר הרמב"ם דבר זה ג"כ דאין המצוה על הלוי רק מבן שלשים דמ"מ חל עליו מצוה לשאר עבודות וא"כ אין נ"מ בדבר זה כלל דבין באוהל מועד בין בבית עולמים מצוה עליו לעבוד רק עבודת משא בלא"ה ליכא עכשיו ולא הוצרך להזכיר שלא היה מחוייב לטעון ולפרוק אז באוהל מועד, רק יותר מבן חמשים דפסלה אותו תורה ואסור לעבוד באהל מועד הוצרך לומר דבבית עולמים לא נפסל רק בקול והשתא כל דברי הרמב"ם מבוארים, ובהכי ניחא לי קצת מה שיש לדקדק דקאמר בסמוך כתוב אחד אומר וכו' אי אפשר לומר מבן שלשים שהרי כבר נאמר כ"ה ואי אפשר לומר כ"ה דכבר נאמר שלשים ולמה לי כל האריכות הזה, ולהנ"ל ניחא שיש לומר דמבן שלשים דקאמר שהוא מוכרח ומעיקרא רשות ועל זה קאמר דהא כתיב כ"ה א"כ ע"כ דמאז הוא מוכרח דאי רשות מ"ש כ"ה כל שהוא גדול יש לו רשות לעבוד דכתיב איש איש על עבודתו דכל שהוא גדול יכול לעבוד וע"כ דמבן חמש ועשרים הוא מוכרח א"כ למה כתיב שלשים, ואולי גם רש"י ז"ל לא נתכוון לומר דפסול בשנים גם קודם שלשים רק פחות מבן שלשים למצות עשה שחל על הלוי אינו חל קודם ויותר מבן חמשים לפוסלו, או שלא בא רק לפרש שנים מאי הוא ופי' דהיינו פחות מבן עשרים ויותר משלשים ובאותן שנים יש פסול ביותר מחמשים, ואל תשיבני מהך ברייתא דמייתי לקמן בן לוי מבן שלשים עד חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלין בו דמשמע דפחות מבן שלשים נמי אינו כשר לעבודה הא ע"כ ליתא דאי דייקינן דכשר לעבודה היינו דמעיקרא ואח"כ אינו כשר א"כ היכי שייך לומר ושנים פוסלין בו דהא היינו הך שנים דאינו כשר לעבודה רק מבן שלשים עד בן חמשים וע"כ דלפי שכתב מעיקרא בכהן כשר לעבודה דבלא"ה אינו כשר קתני בלוי ג"כ כשר לעבודה אבל בלוי הכוונה דמאז חל עליו המצוה לעבוד עד חמשים וקאמר אח"כ דפסולין בשנים דהיינו ביותר מחמשים פסול לעבודה, ואפילו אי נימא דהך ברייתא פליגא על הך ברייתא הקודמת בענין זה קי"ל כהך ברייתא הקודמת מכח משנה דערכין הנ"ל ולא זכרו כאן הך ברייתא רק מפני דברים שנתחדשו בה דכהן פסול משיזקין ולוי נפסל בקול אפילו בבית עולמים כנ"ל:

שם אמר רבי יוסי מאי קרא. הנה לכאורה אי אפשר לפרש דבא ר"י להוכיח דלוים אינם נפסלין בשנים דהא כבר דרשו מקודם מן הכתוב עבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שיש משא בכתף וע"כ דבא להוכיח דבן לוי נפסל בקול אפילו בבית עולמים והיינו ממה שכתוב להשמיע קול אחד אבל אם יש בתוכם מי שנתקלקל הקול ואינו יכול לבשם כמו האחרים אין זה קול אחד, אבל רש"י ז"ל פי' ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע ע"כ משמע דבא לפרש הוכחת רבי יוסי דזקנים ג"כ כשרים בבית עולמים והוא תמוה לכאורה דזה מוכח מפורש בקרא בתורה לא אמרתי אלא בזמן שיש משא בכתף, ונראה לי דכוונת רש"י דס"ד כמו דפסלה תורה בן חמשים למשא בכתף והיינו משום דאז אינו ראוי למשא מכח זקנה ואף דפעמים נמצא אדם יותר מחמשים והוא גבור בכחו יותר מאחר בן ארבעים מ"מ לא נתנה תורה דבריה לשיעורין כמו כן היה אפשר לומר דלענין שיר הולכין ג"כ אחר דרך האמצעי כפי הרגיל ברוב בני אדם שישתנה קולם בשנים הללו נפסל לשיר ואפי' הוא עדיין לא נתקלקל קולו) ואהא מביא ראיה ויהי כאחד אפי' זקנים במשמע להשמיע קול אחד ושמע מינה תרתי מדא דכל שקולו יפה אין משגיחין בזקנה כלל וכל שנתקלקל קולו נפסל אפי' אינו זקן, כנ"ל:

בתוס' בד"ה זאת ללוים ולא אחרת ללוים תימא וכו' ואמאי לא קאמר קאי בזב ממעט זב וכו'. ויען כי הך סוגיא דהתם צריכה ביאור ראיתי לבארה ואח"כ יתבאר מה שיש לי ליישב קושיית התוס' בפשיטות, והנה שם אמר ר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש וקאמר זבה תוכיח ריחקה ראיותיה טמאה קירבה טהורה וקאמר ר"מ דכתיב וזאת תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים ופריך ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות דילמא למעוטי זב מימים וכו' וכתבו התוס' לא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מוזאת וכו', ודבריהם תמוהין לכאורה אין להם הבנה כלל דאפילו תימא שהוקשה להם ל"ל וזאת דממילא נמעט זב מימים דדוקא קירב טמא ולא ריחק כמ"ש מהרש"א ז"ל, אבל קשה כיצד יפרשו הם דהכוונה להקשות דנמעט גם זב מימים חדא היכי נמעט תרוייהו מחד קרא וזאת ואם אפשר למעט תרווייהו א"כ נימא דבאמת אימעט תרווייהו ומאי קושיא, וברור דכוונתם לפי מה שכתבו שם בדבור הקודם דקאמר אמר קרא וזאת וקשיא להו מה בכך כ"ש דהוי תוכיח ותירצו דגלי קרא דאין זה מכח מוחזקת לראות דאפילו יבוא אליהו ויאמר שלא תראה עוד טמאה והשתא שפיר כתבו התוס' דאין לפרש דכוונת הש"ס להקשות מנ"ל דוזאת למעוטי זבה מראיות דילמא זבה טמאה בראיות מצד הק"ו וקרא דוזאת למעט זב מימים, ואהא קשיא להו דלישתוק מוזאת וממילא תהא זבה טמאה בראיות מק"ו וממילא זב יהא טהור בימים כיון דכתבה תורה בזבה ימים וראיות בק"ו אי היה זב ג"כ טמא בימים היה כתוב בזב ג"כ ימים וראיות בק"ו כמו אשה ומדכתיב בזב ראיות ש"מ דימים לא, וע"כ דהכוונה להקשות כך כיון שאתה אומר דגלי קרא וזאת דלא שייך בזבה כלל ק"ו דאפילו יבוא אליהו שלא תראה טמאה א"כ קשיא ליה מנא לן באמת דקרא למעט זבה מראיות והיינו שרצה הכתוב לגלות דאין הטעם מכח דמוחזקת דילמא לא נתכוון הכתוב לזה כלל משום דלא ס"ד כלל דטומאה מכח מוחזקת לראות וממילא כיון דכתיב ימים בעינן דוקא ימים דבראיות דליכא ימים לא וקרא דוזאת למעט זב מימים דבזה פשיטא דהוי ס"ד דטמא בימים דמה בכך דכתיב ראיות הא בימים איכא נמי ראיות לכך כתיב קרא וזאת דדוקא ראיות לבד טמא ולא ראיות וימים משא"כ בזבה לא בעינן קרא כלל כיון דכתיב ימים וכל דליכא ימים אינה טמאה, וכתבו עוד לתרץ דשפיר היתה הקושיא דאימא זבה טמאה בראיות וקרא למעט זב מימים ואי קשיא לשתוק מוזאת הא ליתא דאי לאו וזאת הוי מקשינן להו מכח לזכר ולנקבה דתרווייהו מטמאי בראיות וימים כן הוא ביאור דברי התוס', ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דמה פריך בתר הכי ומה ראית הא ע"כ צריך לומר כך דאל"כ למה לי היקשא וקרא דוזאת דמעצמינו נאמר זבה אפילו בראיות מק"ו וזב דוקא בראיות דקירב הזיבה ולא בריחוק, ולהנ"ל ניחא דכיון דהשתא אמרינן דהך דזבה בראיות לא משום דלא שייך גבה ק"ו כלל דאפילו יבוא אליהו ויאמר שלא תראה טמאה א"כ לולא קרא דוזאת והיקשא הוי אמרינן דזבה דוקא בימים דלא תליא כלל במוחזקת קמ"ל היקשא דאפילו בראיות וקמ"ל מוזאת דזב בימים לא דס"ד זב אפילו בימים חדא מהיקשא ועוד דבימים איכא נמי ראיות ודו"ק:

ועל פי זה נראה לי ליישב קושיית התוס' כאן דבשלמא הכא דלוים פסולין בשנים שפיר אמרינן דהמיעוט הוא דוקא שנים אבל פסול אחר שאינו שנים לא ולא שייך להקשות קאי בשנים וממעט מומין דהמיעוט הוא בשנים דוקא שנים פוסלין ולא דבר אחר אבל וודאי לא שייך למעט מומין ושנים דהיינו דוקא שנים פוסלין אבל אי יש לו מומין ג"כ אף שיש לו שנים אינו פסול בזה וודאי הוי שייך להקשות קאי בשנים וממעט מומין דהא אין המיעוט בשנים כלל דגם במומין יש לו שנים רק ממעט מומין בלבד דלפי שיש לו מומין אינו פסול, רק באמת כאן הכוונה מומין בלבד ושפיר הוי המיעוט בשנים דאמרינן שנים פוסלין ובלי שנים ליכא פסול אחר והתם גבי זב כיון דבימים איכא נמי ראיות הרי אינו ממעט רק דבר חדש לפי שיש לו ימים הוי מעלה שלא יטמא ושפיר אמרינן קאי בראיות ממעט ימים דהפסוק מחדש דימים הוי מעלה לטהרו ומכח ימים טהור ודוקא אי היו ימים בלא ראיות הוי ניחא דאין המיעוט בימים רק בראיות דדוקא ראיות מטמאין ובלי ראיות לא ומצד שלילת הראיות טהור אבל כיון דבימים איכא נמי ראיות הרי החידוש דמחדש קרא אינו שלילת הראיות רק הימים מביאין טהרה ושפיר קאמר קאי בראיות ממעט ימים דהיינו שמחדש דימים מטהר מה דלא איירי בהו, אבל הכא אינו מחדש דמומין מכשירין רק כל שאין שנים כשר ובשנים איירי אבל אי אמרינן התם דממעט זבה ניחא דבא לומר רק זב טמא ולא אחר ושפיר הוי המיעוט בזב דרק הוא טמא והרי קאי בזב ודוק היטב, ובמהדורא קמא שלי כתבתי עוד ליישב כיון דכתיב זאת תהיה טומאתו יש לנו לומר דממעט ראיות דהיינו טומאתו בראיות ולא טומאת זבה בראיות אבל אי נימא למעט ימים לא אתי שפיר טומאתו דגם זבה מטמאה בראיות כיון דע"כ ההיקש לחד אתי ואי זב אינו מטמא בימים זבה מטמאה בראיות ועוד הארכתי בזה אבל העיקר הוא כמ"ש מקודם:

בד"ה יכול אף בשילה ובית עולמים כן משמע וכו' ותימא וכו' לא ידעתי מה מקום תמיה יש כאן כיון שהפריש הקב"ה שבט הלוי לעבוד עבודה פשיטא דלעולם הופרשו וממילא כל מה שנאמר בעבודתם מן הדינים והתנאים הכל הוא לעולם והיכי