תפארת יעקב על חולין חלק א קנ

לנו שום סברא והוכרחו לומר דיש שום סברא ודו"ק, ועמ"ש בדיבור שאחר זה. בד"ה פרה שהיא כשרה בשחיטה אין ללמוד בענין זה מק"ו שתהא פרה כשרה במליקה וכו' מק"ו דבהמה וכו'. נראה לי דמה שכתבו מעיקרא פרה והדר כתבו ק"ו מבהמה משום דבדיבור הקודם כתבו דכל דאיכא ק"ו הכי והכי קאי כל חד אדוכתיה רק במקום שיש שום סברא לומר ק"ו האחד יותר מחבירו לכך בשאר קדשים אין ללמוד ק"ו כלל לפי שאין שום סברא לק"ו זה יותר מזה רק בפרה חזינן דפריך הכא ק"ו שתהא כשירה בעריפה וע"כ דהיה לו סברא לומר ק"ו זה יותר מחבירו דאי היה לו הסברא באידך א"כ עכ"פ לא היה לו להקשות ק"ו זה וע"כ דבזה הראשון יש לו סברא וכאשר המציא קרא בפרה ממילא שוב קשיא בפשיטות ק"ו השני א"כ ע"כ היה לו שום סברא לדון בפרה דלא בעינן שחיטה דוקא א"כ ממילא ראוי לדון הך ק"ו בפרה גם לענין מליקה דע"כ יש לו סברא שאין שחיטה בפרה דוקא, וכשתירצו מכח קרא ראשו של זה ולא ראשו של אחר א"כ אין שום דבר כשר במליקה מכח קרא שוב קשיא ק"ו להיפך להכשיר עוף בשחיטה מק"ו דכל בהמה כמו דפריך הכא ק"ו השני לדון עגלה בשחיטה כיון שכבר יש קרא דפרה בעריפה לא ה"ה עוף לשחיטה מכל בהמה ומיושב קושיית מהרש"א, מיהו בעיקר דברי התוס' שהוכיחו מקרא ראשו של זה נראה לי דהתם לאו לענין מליקה קאי דשפיר יש לומר דמליקה כשרה מק"ו רק דבא למעט דאי עביד שחיטה בעינן בצואר דוקא והכוונה מליקה דוקא ממול עורף אבל שחיטה אינה רק בצואר אבל עדיין לא שמענו דמליקה פסולה בכל מקום, אבל עיקר קושיית התוס' נראה לי דלא קשיא כלל שאין לעשות ק"ו משחיטה למליקה כלל דכיון דכתיב בהקרבת עוף ומלק בעולה ובחטאת ובבהמה לעולם ושחט א"כ לא אישתמיט קרא לכתוב בבהמה ומלק ובעוף ושחט והוי כמו תורים ובני יונה לעיל דוודאי כל חד מינייהו דוקא וה"ה בשחיטה ומליקה, אבל בפרה ועגלה פריך שפיר דאינהו אינן קריבין על המזבח ולא נאכלין שפיר י"ל דשחיטה ועריפה מהני בתרווייהו ופרה מעוף ליכא למילף דהוי בכלל כלהו דלא לישתמיט כיון שאין פרה דומה לעוף ודוקא לגבי עגלה אמרינן דאינהו הוויין חוץ כולם שענינם אינו כמו כולם אבל פרה מעוף הוי כשאר קדשים, ודע דמה שכתבו עוף מבהמה הוי מצי למימר עוף מעוף דהיינו עוף קדשים מעוף של חולין רק שיש לומר דלא ילפינן קדשים מחולין כלל שעבודת קדשים ענין אחר הוא ויש לומר דעבודה אינה רק במליקה לכך נקטו מבהמה דהיינו מקדשים:

בא"ד אין דנין ק"ו ובנין אב מהלכה וכו'. דבריהם צ"ע שלא אמרו גבי נזיר כך רק שאין ללמוד רביעית דם מעצם כשעורה שכל עצם כשעורה הלכה היא ואינו בקרא כלל אבל כאן מה בכך דהלכות שחיטה הלכה היא אבל שחיטה עצמה אינה הלכה דהא כתיב ושחט ועכ"פ אין זה מליקה דהא יש קרא דמליקה לא א"כ אותה שחיטה שיש בבהמה ילפינן לעוף מק"ו דבלא מלק רק שחט כשר וממילא הוי השחיטה כפי ההלכה, ומ"מ אפילו לפי דבריהם נראה לי כוונתם דליכא למילף שחיטה בעוף מבהמה דכיון דהלכות השחיטה הוי הלכה ואין למידין ק"ו וחזינן דקפיד קרא במליקה בחטאת למעט במליקה בסימנים ובעולה להבדיל דוקא א"כ לא ילפינן ק"ו משום דלא נדע כיצד נעשה השחיטה דאי רוב ב' שמא קפיד קרא ב' דוקא בעוף קדשים כמו במליקה ואי אחד שמא בעינן רוב ב' הילכך אין ללמוד שחיטה לעוף קדשים מק"ו מכח דהלכות השחיטה אינן רק הלכה ואין ללמוד הלכות שחיטה מק"ו, ובזה מיושב ממילא מה שהקשה מהרש"א דהיכי יליף עגלה לשחיטה מפרה הא אין למידין ק"ו מהלכה ולהנ"ל ניחא דעכ"פ יכול לעשות השחיטה גמורה שנים או שיחתוך כל הראש בשחיטה ובהא וודאי סגי דמה יש לעשות יותר משא"כ בעוף אין לעשות שחיטה כלל שאין אנו יודעין היאך לעשות דהמרבה והממעיט מקלקל בעוף קדשים דאי יעשה רוב אחד יקלקל בעולה דקפיד קרא להבדיל ואף דשחיטה הלכה בעלמא רוב אחד אין למידין מהלכה ואי יעשה שנים יקלקל בחטאת ואי יעשה בחטאת רוב אחד שמא באמת בעינן בשחיטה יותר כללו של דבר כיון שאין לנו דבר ידוע בכמות השחיטה אי אפשר לעשותה בעוף של קדשים:

בא"ד אף אני אביא מליקה. הקשה מהרש"א לפי תירוץ ראשון למה לי קרא למעט פרה מעריפה ועגלה משחיטה דהא שחיטה בעוף תוכיח ואף אני אביא עריפה, ואין זו קושיא לפע"ד דדוקא במקום דיש קרא על התוכיח עבדינן תוכיח אבל כאן ליכא קרא רק מכח אין למידין ק"ו מהלכה א"כ במקום שנוכל ללמוד למידין ובעלמא הוי תוכיח דמוכח דהק"ו אינו אמת ואינו מוכרח אבל ממה דאין למידין מהלכה אין להוכיח דק"ו אינו אמת ושפיר נוכל ללמוד במקום דלא הוי הלכה:

דף כ"ד ע"א בגמ' וכל היכא דכתיב חוקה וכו' גבי יוה"כ וכו'. איכא למידק היכי מקשה מיוה"כ ודייק דחוקה אינו לעכב הא מהך ברייתא לא מוכח מידי דהא פשיטא דכמו דמקדש בגורל כן צריך לקדש בשם כדאיתא להדיא ריש פרק טרף בקלפי דאחר הגורל צריך שיאמר לה' חטאת ואפילו ר' ישמעאל לא פליג אלא שאין צריך שיאמר חטאת אלא לה' אבל עכ"פ הרי מקדשו לה' והיינו חטאת ואנן קי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות עבודת יוה"כ הלכה ו' א"כ מנא לן דגורל אינו מעכב דילמא באמת מעכב מכח חוקה רק כמו דאינו יכול לשנות הגורל וצריך שיקדש אותו שעלה עליו הגורל לה' כמו כן אינו יכול לשנות אותו שקידש לה' וצריך להטיל הגורל ואי יפול הגורל עליו מוטב ואי לאו צריך להביא אחרים ולהגריל אבל אינו יכול לשנות מה שקידש לה' להגריל שאם יפול על אותו שקידש לה' שילך לעזאזל, ומייתי בק"ו ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם ואינו יכול לשנותו כ"ש במקום שהגורל קידש ואינו יכול לשנותו כ"ש דקידש השם ואינו יכול לשנותו ע"י גורל ועכ"פ צריך שיביא אחרים ויגריל ויקדש, ונראה לי דלא קשיא כלל כיון דשני שעירים באין משל ציבור א"כ אי ס"ד דגורל מעכב ע"כ אין השם מעכב דאי אפשר לו לקדש ולאסור דבר שאינו שלו כיון שקידש בלי הגרלה קודם ואין קידושיו כלום דשליחותייהו קא עביד ומה שקילקל לא מהני ואינו קדוש כלל וע"כ כיון דקא ס"ד דקידש השם ע"כ אין גורל מעכב וקדוש בלי גורל כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה טעמא עוד בזה:

שם אמר קרא וערפו העגלה בעריפה אין בשחיטה לא. פירש"י שנה עליה הכתוב לעכב, לכאורה יש לתמוה הא הך וערפו העגלה כתיב מעיקרא ופשיטא דצריך לכתוב מה יעשו בעגלה א"כ הדר דכתיב העגלה הערופה איצטריך זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה, וצריך לומר דהשתא הכי דריש דמעיקרא דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל דהוי ליה למיכתב וערפו שם אותה בנחל דהא מעיקרא כבר כתיב ולקחו עגלת בקר והורידו זקני העיר את העגלה אל נחל איתן וערפו שם את העגלה בנחל א"כ הך העגלה מיותר להורות העגלה בעריפה ואין אחרת בעריפה וכי כתיב אח"כ גבי רחיצת ידים על העגלה הערופה בנחל שנה עליו הכתוב לעכב עריפה אין שחיטה לא:

בתוס' בד"ה אמר קרא ושחט וחוקה אומר ר"ת וכו' דילפינן התם מגז"ש וכו'. בפשיטות הוי להו להוכיח מהך שתויי יין גופיה דיליף התם מעיקרא מדכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול דאי עבד חילל ותיפוק ליה דכתיב קרא חוקה וע"כ דמחוקה גרידא אין ראיה, ונראה לי דמהך דשתויי יין לא קשיא ליה כלל שלא הוזכר בקרא עבודה כלל והרי הכא לא ילפינן רק משום דכתיב ושחט וחוקה דכתיב שחיטה בקרא וכתיב חוקה אבל בשתויי יין לא הוזכר עבודה רק שלא יבוא אל אהל מועד כשהוא שתוי אבל מלא רחץ ידיו ורגליו קשיא להו שפיר למה לי גז"ש תיפוק ליה דכתיב חוקה דהתם כתיב או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' והוי ממש כמו ושחט וחוקה דהכא וע"כ דרק מחמת גז"ש דרשינן חוקה, אמנם נראה לי ליישב בלא"ה דהך חוקה דהכא לא דמי להתם דהתם לולא גז"ש הוי אמינא דחוקה דכתיב שלא יתבטל לעולם דכן כתיב חק עולם לדורותם אבל הכא דכתיב זאת חוקת התורה הכוונה דמעשה פרה חוקה היא שכך תעשה שפיר דייק דמעכב והא דמקשה מחוקה דיוה"כ דהתם שני פעמים כתיב חוקה מוכח גם על מעשה העבודה בכל פרטיה לא שיהא חק לדורות בלבד כנ"ל:

בד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וא"ת קינים גופייהו מנ"ל שלא קידש הגורל אימא ק"ו איפכא. דבריהם צריכין ביאור שאם נתכוונו להקשות על הברייתא היכי ס"ד לעשות ק"ו ומה במקום שלא קידש הגורל אימא איפכא הא קושיא זו קשה גם למעלה כשעושה ק"ו מפרה לעגלה וכבר תירצו שם בתירוץ ראשון דהוי כמו במה מצינו ובסוף תירצו דידע שום סברא לעשות ק"ו אחד יותר מחבירו א"כ הכא נמי יש לומר כן ואדרבא לפי תירוצם יש לתמוה שאם יש שום מיעוט דבעלמא לא קידש הגורל א"כ הוי ק"ו זה ק"ו גמור א"כ יש לומר דנגד ק"ו גמור לא מהני חוקה אבל נגד ק"ו שהוא רק במה מצינו מהני חוקה, וברור דכוונת התוס' להקשות לפי האמת דעכ"פ מוכח דפשיטא לן דבעלמא לא מהני גורל א"כ תיקשי לפי האמת כיון דכאן כתיב מיעוט גמור ועשהו חטאת דאין השם מקדש א"כ למה לא נילף ק"ו גמור דבעלמא גורל מקדש, ואהא תירצו דיש שום מיעוט, ולדעתי נראה דועשהו חטאת משמע ליה ג"כ דרק לזה הגורל מקדש ולא במקום אחר דלפי מה שדורש הגורל עושה חטאת לא הוי ליה לומר רק ועשה חטאת ומדכתיב ועשהו למעט מקום אחר אינו עושה חטאת, שוב מצאתי בתוס' ביומא שתירצו כך מפורש והנאני מאד, מיהו הא וודאי קשה לכל התירוצים כיון שיש מיעוט למעט מקום אחר א"כ הוי ק"ו גמור ולא במה מצינו ואין להקשות מהכא לפרה דלעיל דלא הוי רק במה מצינו לפי תירוץ התוס' דלעיל, מיהו לפי מה שכתבתי לעיל לק"מ, וכמו כן לפי מה שדחו התוס' לעיל תירוץ זה ותירצו דיש שום סברא ג"כ ניחא:

בד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' תימא וכו' דהגרלה לא מעכבא וי"ל וכו' מאשר עלה וכו' והשר מקוצי וכו' אבל מ"מ הקשה הר"ר מנוח וכו'. וצ"ע באמת שכל דברי התוס' דחוקין כי