תפארת יעקב על חולין חלק א טו

דלא בא לומר דאי נטמא הבשר טמא דפשיטא, רק ע"כ הכוונה ובלבד שיהא באופן שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר דכל דלא ידענו שהיה באופן זה רוב פעמים לא יכול להזהר, א"כ ממילא מוכח דבליתי' קמן בעינן רואין, ובאיתיה בעינן שיאמר שהיה באופן שהיה יכול להזהר, והכא איידי דנקט טמא בחולין נקט מוקדשין דכשר דיעבד, מיהו יש לדקדק לתירוץ ראשון דקאמר איידי דנקט שאר פסולין נקט טמאים והרי הך ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא נקט בכלהו מכח טמאים, דשאר פסולין אפי' לכתחילה שוחטין והיכי נימא דכל מה דנקט טמאים רק איידי שאר פסולים ונקט בכלהו ששחטו איידי טמאים, ואולי ס"ל כאן בתירוץ ראשון דלא כהך סוגי' דזבחים דנקט ששחטו מכח טמאים, רק דכלהו ששחטו דוקא משום דלכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסין כמ"ש התוס' פרק עשרה יוחסין דע"ו ע"ב סוף ד"ה אין בודקין ע"ש:

שם האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאיטמי במת בחלל חרב וכו' לא נתבאר לי מה ס"ד לומר דבמת מיירי ושקיל וטרי על זה עד שלא הספיק לו עד שאמר ואיבעית אימא, ונראה לי דבמוקדשין וודאי לא קשיא ליה כלל, ואדרבא בוודאי מיירי בטמא שיכול לכנוס לעזרת נשים כגון מצורע להביא קרבנותיו או אפי' בעל קרי בערב פסח והוא מצורע דמותר לכנוס, ואין קושיא דנקט סתמא דהא בעינן נמי ברי לי, ודוקא בטמא בחולין דקתני הכל שוחטין ומרבינן טמא בלי שום תנאי ס"ד דוודאי מיירי בכל טמא, דכל הטמאים שוחטין בחולין לכתחילה כיון דאיתרבו בהכל טמא, אבל שחיטתן כשרה לא קתני הכל, ואדרבא עיקר קמ"ל דאינו שוחט לכתחילה, וקמ"ל דשום טמא אינו שוחט לכתחילה אפי' טמא שרץ או מצורע רק בחולין דהעיקר קמ"ל הכשר לכתחילה וקתני סתמא הכל שוחטין ניחא ליה לומר דכל טמא שוחט לכתחילה, ואהא משני איבעית אימא בקרומית של קנה דאף דכל שוחט איתרבי לכתחילה, אבל לא בסכין שוה, תדע דטמא בעי סכין ארוכה א"כ ממילא יש הפרש ג"כ דטמא מת בעי קרומית של קנה, ובזה מיושב קושיית רבינו אפרים ועוד קושיית התוס' לקמן, ועמ"ש בדף ג' ע"ב בגמרא ובתוס' בד"ה כגון:

דף ג' ע"א בגמ' חרב הרי הוא כחלל. פירש"י דהאי חרב הרי הוא כחלל לא איצטריך וכו' אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי האי בשר ע"כ, והוא דחוק דלא הוי ליה לומר מידי וממילא ידעינן דהוי ראשון כיון דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל, ועכ"פ לא היה לו להזכיר בחלל חרב אמר רחמנא שיהא צריך להביא הדין והוכחה מקרא מה שהכל מיותר, ונראה לי לפי שלא ראיתי בשום מקום בגמ' ליתן טעם על מה ששנינו כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאים, דמ"ש מפשוטי כלי עץ דטהור ולמה כלי מתכות טמא:

הן אמת ראיתי להתוס' לקמן דכ"ה ע"ב בד"ה מ"ש הני, שכתבו שם אגולמייהו קאי דפשוטייהו פשיטא דכלי עץ הוא דאיתקש לשק עכ"ל, אבל אני תמה על דבריהם דהא קרא כתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר, והדר כתיב וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו, ופירש"י ואותו תשבורו למד שאין לו טהרה במקוה, הרי דרק כלי חרש נפק מכללא דהאי קרא, דהנך דמעיקרא יש להם טהרה במקוה כדכתיב במים יובא וכלי חרש טעון שבירה ואין לו טהרה, הילכך כלי חרש לא איתקש לשק ולכך ספינה של חרש טמאה, אבל של מתכת כיון דיש לו טהרה במקוה הרי בכלל דכלים דמעיקרא הן דאיתקש לשק, וכל כמה דלא מצינו קרא דפשוטיהן טמאים מהיכי תיתי לאפוקינהו מהיקש לשק, והרמב"ם ז"ל נתן טעם דכתיב כל דבר אשר יבוא באש משמע אפי' פשוטיהן, וכתיב אך במי נדה יתחטא, וכתב הכ"מ דהוא מן הספרי פרשת מטות, ועיינתי בספרי שם ולא ראיתי משמעות זה, רק שדרשו כל אשר יבוא באש הסכינין והשפודין מפני גיעולי עכו"ם, ובאמת אני תמה שהרי הדבר מבואר להדיא כיון דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, הרי מפורש דחרב מקבל טומאה אע"פ שהוא פשוטי כלי מתכות, וכן מצאתי בספרי בחלל חרב למד על החרב שהוא טמא והיינו כמו שכתבתי, והשתא ניחא שהביאו כאן הך בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל, דמזה מוכח דסכין אף שהוא פשוטי כלי מתכות מ"מ מקבל טומאה מאב הטומאה, והיינו דקאמר חרב הרי הוא כחלל אב הטומא' הוא לטמיי' לסכין, כנ"ל:

שם וכגון שבדק קרומית של קנה וכו'. לא נתבאר לי הך בדיקה שהוזכרה כאן דפשיטא דכל שוחט צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה, ואפילו שוחט בסכין ממש, ולא הוי ליה לומר רק ששחט בקרומית של קנה, ואולי יאמר לפי שיש מיני קרומית דכשרין, ומיני קרומית שאינן כשרין דהיינו אותן שקסמין נבדלין מהם, והכוונה שבדק אם קסמין נבדלין, כנ"ל:

ודע דיש לדקדק דהוי לי' לומר ששחט בגולמי כלי מתכות דאינן מקבלין טומאה, וכבר פירשו לקמן כל שעתיד לשוף לשבץ וכו', ופשיטא דכל כה"ג אינו מקבל טומאה ויכול לשחוט בה, אבל באמת לא קשיא דגולמי כלי מתכות לח חשיב כלי ופסול לשחיטת קדשים, אבל קרומית של קנה אפילו עשה כלי הוי פשוטי כלי עץ, מיהו יש לדקדק לפי מה שכתבתי לעיל דהך קושיא אינה רק על טמא בחולין, א"כ שפיר הוי מצי למימר בגולמי כלי מתכות דבחולין כשר, ומ"מ נראה לי דלא דניחא ליה טפי לאוקמא בקרומית של קנה, כדי שלא נצטרך דדיעבד מיירי בסכין אחר, לא אותו סכין ששחט חולין דמיירי מעיקרא בהכל שוחטין, ומהאי טעמא נראה לי דנקט לישנא שבדק ושחט, דעל טמא בחולין יכול לומר לישנא דלכתחילה, אלא משום דמשמע דהכל שוחטין ושחיטתן כשרה בחד סכין מיירי לא בסכינין חלוקין ותרווייהו מוקי להו בקרומית של קנה, לכך נקט דיעבד משום מוקדשין, ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה כגון:

בתוס' בד"ה כגון דבדק קרומית של קנה וא"ת והיאך ישחוט בקרומית של קנה הא בעינן כלי וכו'. הנה לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דהך קושיא האי טמא הוא רק בטמא בחולין, דמהאי טעמא לא הקשו אותה בזבחים, והיינו דבמוקדשין דלא קתני הכל שפיר מיירי באופן שאינו מטמא ואז כשר דיעבד, אבל בחולין כיון דקתני הכל שוחטין לכתחילה משמע ליה דבכל טמא מיירי אפילו טמא מת, וכמו כן לפי מה שכתבו התוס' לעיל בחד תירוץ דבמוקדשין עיקר החשש שיגע אחר פירכוס, א"כ לא קשיא כלל, דשפיר י"ל דשחיטתן כשרה דיעבד כשלא נגע אחר פירכוס כלל לא הוא ולא הסכין, ובחולין לא בעינן כלי כלל, מיהו כבר כתבתי דאף דבשוחט עצמו אין חולין ומוקדשין שווין, היינו דבחולין קתני הכל ומרבינן טמא והיינו כל טמא, משא"כ מוקדשין, אבל באיכות הסכין משמע דתרווייהו בחד סכין, והיינו דלא מוקי לה בכלי מתכות רק שלא נגמרה מלאכתן דהוי גולמי כלי מתכות דאינן מקבלין טומאה, וע"כ משום דבקדשים בעינן כלי וכל גולמי כלי פסול:

ודע שיש לדקדק בלשון התוס' שהקשו והיאך ישחוט בקרומית של קנה, משמע דאלכתחילה קשיא להו, והא לכתחילה באמת אסור, ואי משום דעכ"פ לא הוי ליה לומר שמא יגע בבשר רק דאינה כלי, הא כבר כתבו לעיל דהוי מצי לומר משום אימשוכי, רק נקט חשש נגיעה משום דבעי למיתני ואם שחט ואמר ברי לי, א"כ ה"ה מחמת כלי, ועכ"פ טפי הוי להו להקשות מאי מהני ברי לי הא ליכא כלי, ונראה לי משום שלא נתברר התם מפורש דכלי מעכב אפי' דיעבד רק לכתחילה, קשיא להו הא אפילו טהור אסור לשחוט בקרומית של קנה, ודוקא טעמא דאימשוכי דעכ"פ שייך רק בטמא, נוכל לומר דנקט מכח ברי לי דסיפא, אבל אי שוחט בקרומית של קנה לא שייך כלל למיתני ושחיטתן כשרה, והיינו דלכתחילה לא ישחוט הא אפילו טהור אינו שוחט לכתחילה בקרומית של קנה:

בא"ד וכן משמע בתוספתא וכו'. כוונתם דהכא היה מקום לומר דאתיא כריב"י דעושין כלי שרת של עץ, אבל בתוספת' מוכח יותר לחלק דאף דבעינן כלי אבל כלי שרת לא בעינן, דאי הכוונה דהוי כלי שרת וכריב"י היאך קתני דלא בעינן כלי, וע"כ דאין עושין כלי שרת של עץ ומ"מ כלי וודאי בעינן, ש"מ לחלק דכלי בעינן וכלי שרת לא:

בא"ד ואין זו ראיה. ולדעתי ראיית רבינו אפרי' ראיה ברורה היא, דסוף סוף למ"ל דקתני שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, תרתי בצפון למה לי והוי ליה לומר שחיטתן וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, וע"כ דלא נטעה דשחיטה נמי בעי כלי שרת, לכך הפסיק בשחיטה בצפון להורות דבהא לא בעי כלי שרת רק בקבלה, וזה ברור אף שאפשר שלא נתכוין ר"א להנ"ל:

בגמ' בד"א כשישראל עומד על גביו אבל יוצא ונכנס לא ישחוט וכו' איכא למידק כיון דקתני סיפא חוץ מחש"ו, משמע וודאי דבכל אופן שהוזכר במשנה מעיקרא דשוחטין לכתחילה וכן דיעבד, נפיק חש"ו מכללא דאפילו דיעבד לא מהני, והשתא דמוקי רישא בעע"ג א"כ בכה"ג חש"ו נמי שחיטתן כשרה, ועוד דהא נקט שמא יקלקלו לאשמועינן שאין מוסרין לכתחילה, והא בלא"ה מוכח זה, כיון דרישא בעע"ג וקתני חוץ מחש"ו, א"כ מוכח עכ"פ דחש"ו אין שוחטין לכתחיל' בעע"ג [תדע דלא קאמר הכל לאתויי חש"ו וכותי וע"כ דאין חש"ו שוחטין כתחילה עכ"פ אפי' עע"ג], א"כ שמא יקלקלו למה לי, ועוד קשיא לי אי אביי לא ס"ל סברא דמירתת כלל א"כ ניבעי נמי בדיקת סכין, דמהאי טעמא ס"ל לרבא דלא בעי בדיקת סכין מכח מירתת כמ"ש התוס' ע"ב, א"כ לאביי הוי ליה לומר בדיקת סכין, ואי נימא דלאביי בעי בדיקת והוי בכלל עע"ג כמו אחרים רואין דחש"ו דע"כ בדיקת סכין בכלל, א"כ כיון דפליגי אביי ורבא בבדיקת סכין ג"כ בוודאי הוי ליה להש"ס לפרושי בהדיא דפליגי בהא, גם יש לדקדק בפירש"י בד"ה אפי' כותי דפי' מוסרין לו בהמה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה הוא, דכיון דאינו שוחט לכתחילה רק בעע"ג הרי ראו ששחט יפה, ומה צורך למצוה שהחזיקו בה, ואפי' אי גם לעצמם אין מקפידין מה בכך כיון דישראל עע"ג, דאפי' מומר להכעיס פירש"י לקמן טעמא דלא ישחוט דמועד לנבל בכוונה בידים, ש"מ דסובר דרק מחשש נבלה שקלקל השחיטה חיישינן ליה, אבל בישראל עע"ג דידענו שלא קלקל מותר וכ"ש כותי:

לכן נראה לי ברור דאביי נמי מודה לטעמא דמירתת ולא בעי בדיקת סכין כלל, רק דסובר ביוצא ונכנס לא מירתת דיכול לקלקל כרגע, אבל בעע"ג אפי' אינו רואה השחיטה כלל רק לפי שעומד שם על גביו והכותי יודע מזה מירתת לקלקל, והיינו דנקט אבל יוצא