תפארת יעקב על חולין חלק א יד

לא נזהר ונמשך בידו לפנים מ"מ כשר שחיטתו ולא חיישינן דנגע ג"כ ולא נזהר כמו שלא היה נזהר בהכנסת ידו:

אך מה דקשיא לי עדיין בדברי התוס' הללו, דהם עצמן הקשו בתר הכי דהיאך אפשר שירא סכין ארוכה כ"כ דהא אפי' טמא שרץ אסור לכנוס לעזרת נשים, א"כ מאי קשיא להו כאן ומאי ראיה הביאו מבן זומא הא בן זומא מיירי בטהור ואינו אסור רק לכנוס לעזרה, אבל לעז"נ פשיטא שיכול לכנוס, והך סכין ארוכה דמיבעי לן התם היינו שיעמוד בעזרת נשים וישחוט בעזרה ושפיר חיישינן דאתי לאימשוכי, אבל כאן כיון שעומד מחוץ לעזרת נשים היכי ס"ד לחוש דאתי לאימשוכי מחוץ לעזרת נשים לעזרה, וכ"ש למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה לחוש שיכניס ידו כיון דעזרת נשים עצמה קל"ה אמה, ואם נתכוונו להקשות לפי האמת לפי מה שתירצו התוס' בסמוך, א"כ לא מיבעי לפי הי"מ דמיירי בבמה דלא קשיא כלל, וכמו כן לפי תירוץ ר"י דלא החמירו רק במקום כניסה ויציאה, א"כ י"ל דהך דבן זומא דחייש לאימשוכי היינו דוקא במקום כניסה ויציאה, אבל שלא במקום כניסה ויציאה לא חיישינן לאימשוכי, וכן לתירוץ ר"ת יש לומר דלא גזרו דילמא אתי לאימשוכי רק לכנוס טמא לכתחילה ולשחוט, אבל אי נטמא בפנים בעז"נ יכול לשחוט ולא גזרו בהא, ואפילו תימא דלפיר"ת הוי קושיא, אבל עכ"פ היאך לא זכרו כלל דקושיתם לפיר"ת, והוי להו להקדי' קושית רבינו אפרים ותירוצו של ר"ת ולהקשות מה שהקשו כיון דבלא"ה לא קשיא כלל, מיהו יש לפרש דעיקר קושית התוס' רק דכיון דקי"ל ביאה במקצת שמיה ביאה א"כ אף במקום שאינו כניסה ויציאה שאין לחוש שיכנוס כולו, אבל עכ"פ יש לחוש שיכניס ידו, אבל כל זה אינו מספיק בהך דזבחים דשם הקשו בהדיא למ"ד לא שמיה ביאה לחוש שיכנוס כולו, ועוד דעכ"פ הוי להו להקדים קושית רבינו אפרים ותירוצו של ר"י ור"ת, כיון דעיקר הקושיא נובע מכח זה, ונראה לי דוודאי פשיטא שיש לאוקמא מתניתין במצורע מחוסר כפרה דצריך לבא להכניס ידיו לבהונות והוא מותר לבא, וס"ד דיכול לשחוט בסכין ארוכה ושפיר היה יכול לומר דלא ישחוט דילמא אתי לאימשוכי, ודיעבד כשר באמר ברי לי שלא נגעתי דאי נגע פוסל את הקדשים, וזה שפיר יכול לכנוס עד מחנה שכינה, רק כאן דמוקי לה בטמא מת וטמא שרץ קשיא ליה לרבינו אפרים היאך ישחוט בסכין ארוכה כ"כ, אבל פשיטא שהיה יכול לומר בטמא מחוסר כפרה כגון מצורע או אפי' בעל קרי מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו בערב פסח, ובהא שפיר יכול לכנוס בעזרת נשים ואינו שוחט לכתחילה דילמא אתי לאימשוכי, ועמ"ש בסמוך ליישב עיקר קושית התוס' על דרך זה, צ"ע:

בא"ד הקשה רבינו אפרים וכו'. לא נתבאר לי קושיא זו, כיון דבלא"ה אסור לשחוט לכתחילה בקדשים שמא יגע בבשר וע"כ דעבר ושחט, א"כ מיירי דעבר ונכנס עד מחנה שכינה ולכתחילה לא ישחוט שמא יגע בבשר ואי עבר ושחט אומר ברי לי, ואולי כיון דאסור לכנוס אפי' עבר ונכנס עכ"פ היאך יאמר דלא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר, הא בלא"ה צריך להוציאו משם תיכף כיון דעומד באיסור, ומיהו לפי מה שתירצו דלכך נקט שמא יגע ולא דילמא אתי לאימשוכי משום דבעי למימר ברי לי שלא נגעתי, א"כ ה"ה דיש לומר ג"כ דאסור לכתחילה מפני שצריך לצאת משם תיכף, רק דנקט שמא יגע בבשר משום דבא לומר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי, ולפי מה שכתבתי בגמרא דעיקר קושיית הש"ס האי טמא לא קאי רק אטמא בחולין אבל על טמא במוקדשין לא קשיא ליה כלל, ולפי זה י"ל דמיירי במצורע מחוסר כפרה דזה וודאי לכ"ע יכול לבא עד מחנה שכינה ואינו שוחט לכתחילה שמא יגע בבשר ודיעבד כשר, ועמ"ש בגמרא:

בד"ה שמא ישהו ולהגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכר ומיהו עיקור דסכין פגומה לא מינכר. לכאורה נראה שבאו להקשות דהוי ליה לומר עכ"פ מעיקור דסכין פגומה דלא מינכר, אבל תימה דמה בכך דלא מינכר הא יכול לבדוק הסכין קודם שחיטה או אחר שחיטה ואפשר לומר דכוונתם כיון דע"כ הך ואחרים רואין דקתני סיפא כולל בדיקת הסכין ג"כ, דמה בכך דראו ששחט יפה שמא בסכין פגומה שחט, וע"כ דרואין הכוונה שראו כל מה שצריך לראות בכלל, א"כ רישא דמיירי בלי רואין ממילא נכלל שלא ראו כלום, א"כ הוי מצי למימר שמא בסכין פגומה שחטו, תדע דנקט שהייה דרסה חלדה, והרי יכול להיות שראו חלדה שלא היה הסכין מכוסה ולא ראו דרסה ושהייה, וע"כ דנקט כל מה שצריך לראות ולא ראו, א"כ היה יכול לומר עיקור ג"כ, אבל באמת הא ליתא דא"כ הגרמה ועיקור ג"כ בכלל רואין הוא שהרי אפי' ראו שהייה דרסה חלדה צריכין שיראו בסימני' אי לא הגרים או עקר ומנ"מ שיראה בסימנים או בסכין א"כ הגרמה ועיקור נמי הוי מצי לומר, לכן נראה ברור להיפך דהתוס' באו ליישב קושיא שהוקשה להם כיון דהגרמה ועיקור מינכר הא סכין פגומה נמי עיקור הוא ומה צורך במומר בדיקת סכין ואי ליתיה לסכין לא מהני רואין דילמא בסכין פגומה שחט הא מינכר, לזה כתבו דעיקור דסכין פגומה לא מינכר לכך בעינן במומר בדיקת סכין וזה שכתבו ומיהו ואי להקשות באו הוי להו לומר מיהו, ולשון ומיהו הכוונה ליישב מה שהוקשה להם לפי דבריהם והיינו כמו שכתבתי:

בד"ה דליתיה קמן דנישייליה ואע"ג דעזרה ר"ה הוא משום דרוב פעמים לא יכול להזהר וכו'. התוס' בנדה דף ה' כתבו בהיפך דהא דאמרינן הכא ברי לי לאו דוקא דעזרה ר"ה הוא, והוא תמוה דתינח מעיקרא אבל הכא דקתני בליתיה קמן בעינן רואין דוקא והרי עזרה ר"ה הוא, וכפי הנראה מהאי טעמא לא הקשו התוס' מעיקרא דקאמר ברי לי, דבהא י"ל לאו דוקא, רק כאן הקשו דליכא למימר לאו דוקא, ונראה לי דהתוס' בנדה ס"ל להיפך דדוקא בליתי' קמן בעינן רואין דלא הוי ספק טומאה כיון שיכול להיות שזה ששחט יודע שנטמא וודאי, ובשביל שאינו לפנינו לא מיחשב ספק כיון שאם יבוא יתברר הספק, רק בישנו לפנינו ומסופק הוי ספק טומאה והוצרכו לומר ברי לי לאו דוקא, ולפי זה יש לומר דכאן ס"ל לתוס' בהיפך דהיכא דישנו לפנינו בעינן ברי לי דאי אינו ברי רק מסופק, כיון דטמא מיזהר זהיר כמ"ש התוס' לעיל, וכיון דחזינן שמסופק ע"כ אירע לו איזה דבר עד שמחמת זה נפל לו הספק כגון שנדחפה ידי וכדומה לכך לא הוי ספק טומאה, רק בליתיה קמן קשיא להו, והוצרכו לתרץ דרוב פעמים אינו יכול להזהר, מיהו עיקר דבריהם לא הבנתי כלל, דאי ס"ד דרוב פעמים נוגע א"כ למה בטמא בחולין לא יצטרך לומר ברי, ופשטות הסוגיא משמע דרק במוקדשין צריך שיאמר ברי לי ולא בחולין והרי צריך סכין ארוכה שלא יטמא וכיון דבארוכה נמי רוב פעמים מטמא למה לא יצטרך לומר ברי לי, לכן נראה דכוונת התוס' כפי הנראה מלשונם דרוב פעמים אינו יכול להזהר והכוונה דזה תלוי לפי המקום והנחת הבהמה וסדר עמידתו של השוחט, ועל פי רוב אינו יכול להזהר וצריך שיאמר ברי לי שהיתה השחיטה באופן שהיה יכול להזהר ונזהר, ולפי זה בטמא בחולין שאנו מתירין לו לשחוט לכתחילה בסכין ארוכה, היינו שהוא באופן שיכול להזהר ואם לאו אסור לו לשחוט כמו בסכין קצרה, אבל בקדשים כיון דבלא"ה אסור לו לשחוט לכתחילה ושחט, כל שאינו לפנינו חיישינן שהיה באופן שלא היה יכול להזהר כיון דרוב פעמים הוא באופן זה, לכך בעינן ברי לי וממילא היה באופן שהיה יכול להזהר:

ולפי זה אין דברי התוס' בנדה סותרין דברי התוס' בכאן, דשם נתכוונו התוס' לומר דהא דקאמר ברי לי שלא נגעתי לאו דוקא דעזרה ר"ה הוא וסגי שיאמר דהיה באופן שהיה יכול להזהר, ואז אפי' מסופק הוי ספק טומאה בר"ה, ואפילו יאמר שהוא מסופק סגי דממילא ע"כ היה באופן שהיה יכול להזהר דאל"כ בוודאי נגע ולא היה מסופק, אבל היכא דליתיה קמן ואין אנו יודעין דהיה באופן שהיה יכול להזהר אמרינן דהיה באופן שלא היה יכול להזהר, כיון דרוב פעמים כך הוא ולא הוי ספק טומאה כלל, לכך כאן כתבו אהא דקאמר דליתיה קמן דלכך לא הוי ספק דרוב פעמים אינו יכול להזהר, וזה ברור לפע"ד, מיהו לפי מה שכתבו התוס' לעיל בחד תירוץ דהחשש שיגע אחר פירכוס בהא וודאי לכאורה הוי ספק, והיכי שייך שלא היה יכול להזהר דהא אחר הפירכוס כבר נגמרה השחיטה, ובזה יש מקום לפרש סמיכות קושית התוס' לעיל משום אימשוכי להך דמעיקרא שהעבירה בנהר, דכבר כתבתי דתירוץ זה הוא לתירוץ השני בדיבור הקודם דהחשש קודם פירכוס, ולתירוץ ראשון ע"כ מיירי בבמה, דאחר פירכוס ליכא רוב דנגע ובבמה לא שייך אימשוכי, גם מה שתירצו דמיירי בבמה לא הבנתי דמ"מ מה צורך לאחרים רואין כל שהיו שם אחרים הרי ר"ה הוא כדאיתא בנזיר פרק שני נזירים, תדע דהא בקדשים ע"כ יש שם אחרים לקבל הדם, וע"כ דעיקר הקפידה רואין, וכיון דספק בר"ה טהור למה לי רואין ודו"ק:

בגמ' האי טמא במוקדשין מהכא נפקא וכו'. יש לדקדק הא מהכא שמעינן דבעינן ברי לי ואי ליתא קמא בעינן רואין דוקא והא מילתא לא שמעינן כלל מהך דזבחים, גם היכי משני ואיבעית אימא התם עיקר דבקדשים קאי, דא"כ תיקשי דהוי ליה לאשמועינן התם דבעינן ברי לי ואחרים רואין, גם לא הבנתי כלל מה שאמר הכא עיקר היכי ס"ד דדין טמא במוקדשין עיקרו כאן ולא בזבחים, ורש"י ז"ל פי' הכא עיקר דכולי' פירקין בתורת שחיטה איירי, ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דמה ענין טומאה לתורת שחיטה ואטו אם יגע טמא בבשר שחוט כדין נאמר דהשחיטה פסולה, ורק הבשר טמא אמרינן, ואפילו נימא דס"ד שחיטה עבודה היא ופסולה בטמא אפי' לא נגע כלל, כדקס"ד בזבחים מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים וקמ"ל דשחיטתו כשרה, אבל עכ"פ אין זה מדין שחיטת חולין כלל שיהא עיקרו כאן ולא בזבחים, ונראה לי דעיקר הקושיא הוא דס"ד התם עיקר כמ"ש, וקשיא ליה הא גופא, למה לא נקט התם אמירת ברי ואחרים רואין דנקט הכא ולא היה צריך לאומרו כאן כלל, ומשני בחד תירוץ דהכא עיקר דבא לאשמועינן דבשביל שעבר ושחט לכתחילה לא נפיק מכלל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא חיישינן ליה בהכשר השחיטה כלל, אי משום דמכח איסור לכתחילה לא נפיק מכללא, או משום שאין זה מדיני הלכות שחיטה רק מדין טומאה בקדשים, והתם איידי דנקט שאר פסולים הפסולים לעבודה וכשרים בשחיטה נקט נמי טמאים וכיון דהכא עיקר נקט נמי הא מילתא דברי לי ואחרים רואין, ותירוץ השני הוא דהתם עיקר לאשמועינן דשחיטה לאו עבודה היא ולכתחילה לא ישחוט שמא יגע, והא דלא נקט התם ברי לי משום דקתני ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר ופשיטא