תפארת יעקב על חולין חלק א קמח

דזה בלילתו עבה וזה רכה ובפני עצמו ס"ד דאין מתנדבין מנחת נסכים בלבד רק מנחת נדבה ובעי קמיצה וזה ברור:

בגמ' הרי עלי לחמי תודה וכו'. ואיכא למידק דהוי ליה למיבעי' אי הקדיש שיאור לבדק הבית אי בריה הוא נפדה ויוצא לחולין דאינו ראוי למזבח כלל שאינו לא חמץ ולא מצה אבל אי ספיקא הוא אין נפדה לחולין דדבר הראוי למזבח אינו נפדה לחולין והך שיאור במה נפשך ראוי למזבח רק אנן לא ידעינן אי חמץ אי מצה, ומזה נראה לי ראיה דהך דאין דבר הראוי נפדה לחולין בהקדש בד"ה רק מדרבנן הוא וממילא כיון דאי אפשר להקריב למזבח מכח ספק חמץ ספק מצה נפדה הוא לחולין אפילו מדרבנן, ודע דהך שיאור דהכא היינו כשנאפה חלה דאי עיסה יכול להחמיץ אותה ותהא חמץ ונראה לי דלא מיקרי מחוסר זמן כשמקדיש שיאור שאינו דבר התלוי בזמן כנ"ל:

שם אלא דר"י לר"י וכו'. איכא למידק היכי ס"ד לר"י דבריה הוא ואינו לא חמץ ולא מצה א"כ כיון שאינו חמץ למה ישרף נהי שאינו מצה וכי כל שאינו מצה צריך לשרוף שהרי לא אמרה תורה רק לשרוף חמץ וכיון דפטור ממלקות למה ישרף, ואי מדרבנן למה לא ינתן לכלבו כמו שיאור דר"מ ואם נימא דמ"מ חלוק בדרבנן גופה שיאור דר"מ משיאור דר"י אליבא דר"י דבהא מותר בהנאה אפילו מדרבנן ובהא אסרו רבנן אפילו בהנאה א"כ למה בשיאור דר"מ לר"י פשיטא ליה הוי ליה למיבעי' ג"כ אי מצה הוא או בריה הוא ובהא גזרו על אכילה ובהא גזרו אפילו על הנאה או שיאור דר"י לר"י באמת ספק ואסור אפילו בהנאה, גם יש להסתפק בשיאור דר"י לר"י בעצמו אי ספק הוא ואסור מדאורייתא או בריה הוא ואסור רק מדרבנן כיון שאינו חמץ עכ"פ, ונראה לי דהך בריה דשיאור לא דמי לבריה דכוי דבכוי אי בריה הוא אינו לא חיה ולא בהמה כלל ומין אחר הוא לגמרי אבל הכא גבי שיאור אי בריה הוא לא שייך לומר דאינו לא חמץ ולא מצה כלל רק מין אחר דהא עיסה הוא רק שיש בו משניהם שעדיין לא נגמר חימוצו אבל אינו מצה דמצה לא התחיל להחמיץ כלל ודוקא בפלגס דלעיל שייך לומר דכל שגדול מכבש וקטן מאיל אין בו נסכים כלל אבל כאן כיון שמה שאינו מצה גמורה הוא מחמת חמיצות שיש בו ואינו יוצא ידי מצה מצד חמיצותו א"כ ממילא אסור לאוכלו בפסח מצד חמץ רק אין בו מלקות שלא חייבה תורה מלקות רק על חמץ גמור אבל איסור יש בו, וכן בכל מקום שנאמר שבעת ימים תאכל מצות יש בו לאו מכלל עשה ולא חמץ א"כ ממילא כיון שאין זה מצה אסור לאוכלו אבל דבר שאינו מצה לא מחמת חמיצות רק שאינו ממין דגן יכול לאוכלו אבל דבר שאינו מצה מצד חמיצות אסור לאוכלו שלא התירה תורה לאכול בפסח רק מצה, והשתא ממילא דייק שפיר דמצה מעלייתא הוא דאי בריה הוא לא היה מותר לאוכלה וליהנות ממנה מצד חמיצות שיש בה כיון שאינה מצה, ודע שיש לתמוה בלשון רש"י ז"ל שכתב דלכך פטור לר"י דהוי התראת ספק והוא תמוה מאד דמה ענין התראת ספק לכאן דאפילו למ"ד שמיה התראה היינו דוקא בנתברר אח"כ אף דבעת התראה היה ספק אבל כאן לעולם ספק הוא, ואי כוונת רש"י אפילו אכל במזיד לענין כרת הא פשיטא דבכרת לא בעינן התראה כלל, ואולי כוונת רש"י לומר דקשיא ליה היאך פטור שמא חמץ הוא וחייב כרת ועל זה פי' כיון דחזינן התראת ספק אינה התראה והיינו כיון דבשעה שעבר היה מסופק אף שאכל ספק איסור מ"מ פטור א"כ ה"ה הכא אפילו אכל במזיד פטור לפי שאצלו הוא ספק:

שם לא צריכא דלא אמר לפטור ופירש"י והא וודאי פשיטא לן דההוא פלוני לא מיפטר וכו'. משמע מכאן בהדיא דכל שלא אמר לפטור יצא במה שהביא וה"ה אי היה אומר הרי עלי כל שלא אמר להקריב יצא כל שהביא אחד וודאי רק הכא לא משכחת לה כשאמר הרי עלי לתודתי דא"כ הרי מחוייב להביא תודה שיש בו שלשים של מצה ועשרה חמץ ואי אפשר, וכמו כן באמר הרי עלי יו"ד חלות חמץ או מצה מחוייב בתודה שלימה כר"ה אבל בקרבן כה"ג באמר הרי עלי תור או בן יונה והביא תחילת הציהוב מזה ומזה הרי הביא וודאי קרבנו והוי ממש כמו לתודתו של פלוני, לכן לא הבנתי כלל מה קשיא להו לתוס' לעיל דכ"ב ע"ב בד"ה והביא דמ"מ היאך יקריבם דמ"ש מהך דהכא דקאמר בהדיא דיצא אף שאי אפשר להקריבם כדקאמר בהדיא, וצריך לומר דע"כ יש חילוק בין אמר הרי עלי לאומר לקרבן פלוני דאי אמר הרי עלי והביא ומת או נפל בו מום כל שלא הקריבו חייב להביא אחר וכאן חזינן אפי' אינו קרב כלל מ"מ יצא וע"כ דכל שהוא עבורו לא יצא רק אי הוקרב למזבח משא"כ עבור פלוני כל שלא אמר לפטור בפירוש יצא כל שהביא, ושפיר קשיא להו לתוס' התם ולא ניחא להו לומר דמיירי באמת שאמר הרי עלי מן התורים או מן הבני יונה לקרבנו של פלוני ולא אמר לפטור דהוי ליה לאוקמא התם בהכי כדמוקמינן הכא, ומ"מ כבר כתבתי לעיל דמ"מ כיון דכל שהביאו אפי' מת או הומם קודם שהקריבו אינו חייב בבל תאחר רק מן השני א"כ לעיל דאח"כ יקריב התור ממילא נ"מ דלא עבר על בל תאחר:

בתוס' בד"ה אי שיאור דר"מ וא"ת וכו' וי"ל דמדרבנן בעלמא אסור. יש לתמוה לכאורה מאי קשיא להו הכא תיקשי להו בגוף הברייתא דהיכי קתני ונותנן לפני כלבו דבאכילה אסור במה נפשך אי מצה הוא יהא מותר אפי' באכילה ואי חמץ הוא למה יתן לפני כלבו ובהכרח דמדרבנן אסור באכילה ומותר בהנאה, וצריך לומר דכוונתם דהתם היה אפשר לומר דבריה הוא ואסור באכילה מכח חמיצות שיש בו דכיון שאמרה תורה לאכול בפסח מצה גמורה ש"מ דכל שאינה מצה גמורה אסור לאוכלה אבל בהנאה מותר כיון שאינו חמץ גמור, ואי קשיא מ"ש שיאור דר"י דאסור בהנאה וישרף דוקא היינו דשיאור דר"י ספיקא הוא, אבל הכא דקאמר מצה מעלייתא הוא ולא בריה קשיא להו שפיר למה יהא אסור באכילה ואהא תירצו דמדרבנן אסור ודייקו כן דאי מדאורייתא מכח בריה לא הוי שרי ליתנו לכלבו כדחזינן השתא בשיאור דר"י לר"י דמיבעיא לן אי בריה הוא וממילא אסור אפילו בהנאה וע"כ דהיכא דמותר בהנאה מצה מעלייתא הוא:

בד"ה ואי דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא וא"ת ודילמא שאני לענין פסח דרביה קרא. דבריהם אינם מובנים דהא הספק הוא אי ספיקא הוא ונפיק או בריה ולא נפיק וקאמר כיון דלקי חמץ הוא, והשתא מה היה כוונת התוס' להקשות דפשיטא דליכא למימר ספיקא הוא ושאני חמץ דרביה קרא הא ספיקא הוא הכוונה שמא מצה גמורה ושמא חמץ גמור וכיון דלקי עלה פשיטא דאינה מצה גמורה דכי רבי קרא מצה גמורה למלקות א"כ ע"כ חמץ גמור הוא, ואי כוונת התוס' להקשות מנא לן דחמץ הוא דילמא בריה הוא ורחמנא רבי למלקות אף שאינו חמץ גמור רק בריה א"כ אכתי מאי מיבעיא ליה אי בריה הוא אי ספיקא הוא הא ע"כ לאו ספיקא הוא רק בריה כיון דלקי עלה, ואי כוונת התוס' דמ"מ יש להסתפק בנדר חמץ והביא שיאור אי כיון דלקי חמץ הוא או דילמא בריה הוא ושאני חמץ דרבי קרא בריה למלקות א"כ לא תירצו התוס' כלום על זה דמה בכך דלאו מצה הוא מ"מ הוי ליה למיבעיא בנדר חמץ והביא שיאור אי חמץ הוא כיון דלקי או בריה הוא, וע"כ דהא לא קשיא לר' זירא דלא רצה למיבעי' דפשיטא ליה כיון דלקי דחמץ הוא רק התוס' באו להקשות דמנא לך להקשות על ר' זירא דילמא חמץ שאני דרבי' רחמנא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דעל ר' זירא פשיטא דשפיר מקשה במה נפשך אי אף דלקי לא הוי רק בריה ושאני חמץ דרבי' קרא א"כ הוי ליה למיבעי' בנדר חמץ בלבד אי חמץ הוי או בריה וע"כ דלא מספקא ליה כיון דלקי חמץ הוא א"כ השתא נמי ע"כ לאו בהא מספקא ליה, והא וודאי ליכא להקשות דמנ"ל למילף תודה מחמץ בפסח דילמא אף דלענין פסח לקי דרבי' קרא אבל לענין תודה יש להסתפק אי בריה הוא אי ספיקא והיינו דאף דלענין תודה מצה גמורה היא מ"מ לענין פסח לקי עליה משום חמץ, הא וודאי ליתא דאי מצה גמורה היא היכי ילקה בפסח אטו רבי קרא מצה גמורה למלקות ובהכרח שיש בו צד חמץ א"כ הרי בריה הוא ולא מצה גמורה וצ"ע בזה:

בא"ד אבל קשה וכו'. ויש ליישב בפשיטות דהא שם אמרו דלמצוה וודאי בעינן מצה מקרא אחר רק דרוצה ללמוד לעכב וקאמר לא תאפה חמץ רק מצה ופריך אימא לא תאפה חמץ רק שיאור, והשתא שפיר פריך מדלקי עליה חמץ הוא ועכ"פ אינה מצה והרי הכתוב אומר מצה למצוה והיכי נפרש לא תאפה חמץ רק שיאור הא למצוה בעינן מצה ושיאור לאו מצה היא וע"כ לא תאפה חמץ רק מצה ומוכח לעיכובא מיהו גוף הסוגיא שם צריכה ביאור ואין כאן מקומו:

במשנה כשר בפרה פסול בעגלה וכו'. לכאורה אין סדר לכל אלה הבבות כלל כי פרה ועגלה שנוים בפרשת חקת ושופטים וכהנים ולוים שנוים בפרשת ויקרא ופרשת נשא והדר נקט טהור בכלי עץ וכו' הכל בפרשת שמיני, ונראה לי דמעיקר חשיב שלש בבות כשר בזה ופסול בזה שענינם ממש להיפוך שהכשר בשחיטה אי אפשר שיוכשר במליקה וכן הכשר בתורים וכשר בפרה, אבל כשר בכהנים וכן טהור בכלי עץ וטהור בכלי חרש ענין אחר הוא מהנך שלשה בבות הקודמים דכשר בכהנים אינו הכרח שיהא פסול בלוים וכן להיפך רק הכוונה יש שכשר בכהנים ופסול בלוים ויש שפסול בלוים וכשר בכהנים וכן טהור בכלי חרש יש שטהור בכלי חרש וטמא בכל הכלים וכן להיפך וכן טהור בכלי עץ כך הכוונה, ונקט כהנים מעיקרא שהוזכרו בפרשת ויקרא שנבחרו הכהנים ועוד שדומה טפי להנך הקודמים בכשר ופסול והדר נקט טהור וטמא בפרשת שמיני כנ"ל, ודע שיש לדקדק דלא נקט כשר בעוף פסול בבהמה כשר בבהמה פסול בעוף דבהא בעינן שחיטה דוקא ובהא מליקה דוקא וכן נמי כשר בעוף חולין פסול במוקדשין כשר במוקדשין פסול בחולין וראיתי בתוספתא שזכרו באמת הך כשר בפנים בעוף פסול בחוץ ואפשר שהכל נכלל במה ששנה לעיל כשר בשחיטה פסול במליקה אף ששם הכוונה ענין אחר דשחיטה רק מן הצואר ומליקה מן העורף מ"מ הכל נכלל בזה, ויותר נראה לי דזה אין צריך להשמיענו כיון דחזינן דבכל הקרבנות כתיב שחיטה גבי בהמה ובעוף כתיב מליקה א"כ לא אישתמיט לכתוב בעוף שחיטה ובבהמה מליקה וע"כ דדוקא