תפארת יעקב על חולין חלק א קמז

לנרבע וחד לנעבד א"כ אכתי מוכח מדאצטריך קרא לנעבד דאין מום פוסל בעופות, אבל לדעתי יש ליישב קושיא זו בפשיטות לא מיבעי' לפי מה שכתבו התוס' דיש לומר דמן העוף אתי לאסור אפילו הנך מומין דשרי בבהמה א"כ אי לאו קרא דתמות בבהמה ואין תמות בעוף הוי אמינא דמן התורים אתי דמום פוסל [דמבהמה ליכא למילף כיון דבה זכר מעכב משא"כ עוף] וממילא נרבע ונעבד פסול והיה ראוי לנו לומר כן כדי שלא נסתור הכלל גבי משחתם כל שהמום פוסל בו ומן העוף אתי לאסור אפילו מומין דשרי בבהמה, אבל השתא דכתיב תמות בבהמה ואין תמות בעוף ע"כ מן התורים למעט נרבע ונעבד ומן העוף על מחוסר אבר, מיהו עיקר דברי התוס' מעיקרא דחוקין מאוד לאסור בעוף מומין דשרי בבהמה דהנך אינן מומין כלל וכבר כתבתי ליישב קושיית התוס' הקודמת בלא"ה:

אבל באמת בלא"ה לק"מ דאי לא הוי כתיב תמות בבהמה ואין תמות בעוף וודאי הוי אמרינן מעצמנו לולא קרא דאין מום פוסל בעוף דהא כתיב זכר עכ"פ וא"כ אין ללמוד מבהמה לפסול מום בעוף שנוהג בנקבות ג"כ א"כ לא הוי ידעינן נרבע ונעבד, א"כ ע"כ הוי צריך קרא לנרבע ונעבד וכיון דיש קרא לנרבע ונעבד ממילא הוי דרשינן מן העוף לאסור בעל מום כדי שלא לסתור הכתוב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל דבר ערוה וע"ז פוסל לכך צריך קרא שאין תמות בעוף להוציא עוף מכללא דמום בם, רק אפילו אין מום פוסל מ"מ נרבע ונעבד פוסל וע"כ מן העוף למחוסר אבר אבל בלי קרא דתמות אינו בעוף הוי מוקמינן קרא דמן העוף לאסור בעל מום כדי שלא לסתור הכלל דמום בם וזה ברור:

בגמ' אליבא דר"י לא תיבעי לך דאמר בריה הוא וכו' ואמר ר"י או לאיל לרבות הפלגס. פירש"י דאי ספיקא הוא וכו' ואתנויי וכו' יש לתמוה למה לא פי' בפשיטות דאי ספיקא הוא הא קמי שמיא גליא וכן פירש"י להדיא במנחות שם והיינו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה איצטריך כיון דהוא מבורר ושוה בכל לא שייך שיבוא הכתוב לרבות ספק ומ"ש ששינה פירושו כאן לפרש משום דבלי קרא היה מביא על ידי תנאי, ונראה לי דוודאי לא דמי פלגס לכוי דכיון דחזינן דריבתה תורה לאסור חלב הכוי וספק ליכא קמי שמיא ע"כ בהמה הוא או בריה דאי וודאי חיה היא פשיטא דלא היה אסור חלבה ואי גזירת הכתוב הוא דאפילו אי חיה היא יהא אסור חלבה של זו א"כ היינו בריה כיון שחיה אחרת חלבה מותר רק בריה זו אסרה תורה, אבל הכא שפיר יש לומר אפילו לר"י דספיקא הוא ונסתפק לנו אי מה שריבתה תורה פלגס מטעם שהתורה תפסתו לאיל לגמרי או שמא באמת כבש הוא רק מ"מ גדול הוא מכבש בן שנתו וריבתה תורה חודש הי"ב דיביא אף לכבש נסכי איל וממילא לדידן הוי ספק לזה הוצרך רש"י לפרש דמ"מ למה לי קרא דאו לאיל בלא"ה בעי ע"כ לאתויי נסכי איל ולהתנות לדידן מכח ספק, משא"כ התם במנחות דמקשה לבר פדא מהך או לאיל ובר פדא ס"ל דמייתי ומתני א"כ הא וודאי קשיא בפשיטות עכ"פ למה ליה להתנות הרי מחוייב מן התורה וודאי בנסכי איל בין אי כבש הוא או איל הוא וקמי שמיא ליכא ספיקא דנימא דכוונת הכתוב לרבות שיביא על תנאי דהא קמי שמיא ליכא ספק וע"כ דמחייבתו בנסכי איל וודאי אי מטעם כבש לפי שהוא גדול או מטעם איל עכ"פ למה ליה להביא ולהתנות וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה כי תיבעי:

בתוס' בד"ה כי תיבעי בפרק שתי מידות איתותב וכו'. לא נתבאר מה בקשו התוס' בזה ואדרבא אי איתותב אין מקום לשאול האיבעיא אליביה, ורש"י ז"ל פי' לקמן דדריש או לאיל לדרשא אחריתי אף דשם מסיק בקשיא והך דרשא אחריתי שם אתיא מאו לאיל השני המוזכר בקרא שם אבל עכ"פ ע"כ איצטריך לשום דרשא ומה בקשו התוס' בסיפור דבר זה מפרק שתי מידות להך דהכא, גם בלא"ה כאן גופא מוכרח זה דהא לר"י ליכא למימר רק בריה היא דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא והיינו קושיא לבר פדא ואי נימא דכוונת התוס' דהכא לא איתותב בר פדא דאיפשר שיש לו איזה דרשא אחרת כמו שפירש"י לקמן אבל התם נשאר בתיובתא ובקשיא א"כ היה להם להקשות דרך קושיא דהתם איתותב בר פדא א"כ מאי מיבעיא ליה הכא הא ער"פ אנן שמענו הך דאו לאיל א"כ ע"כ בריה הוא ומה מקום יש לספק הזה ואי יש דרשא אחרת לאו לאיל למה איתותב, ובאמת נראה לי בישוב קושיא זו דוודאי יש לומר דגוף דינו של בר פדא אמת דיש דרשא אחרת להך או לאיל ומ"מ התם שפיר מקשה לבר פדא כיון דאיכא דרשא לרבות הפלגס מנין לך דתנא דמתניתין נתכווין להתנות שמא ס"ל דמביא בלי תנאי כלל מכח הך דרשא אבל דינו של בר פדא יכול להיות אמת דבאמת יש דרשא אחרת, ועמ"ש לקמן ע"ב בזה], ונראה לי דכוונת התוס' משום דהך הוכחה כאן דבריה הוא לר"י ע"כ כמו שפירש"י משום דבלי קרא היה מביא על תנאי לא מכח דקמי שמיא גליא כמו שכתבתי בגמרא, וזהו שלא זכרו התוס' לעיל בד"ה וכי איצטריך הך פלגס דהכא רק דשתי מידות דהתם הקושיא מכח קמי שמיא גליא לבר פדא דסובר מייתי ומתני אבל הכא לר"י ע"כ ההוכחה כמו שפירש"י, והשתא היה מקום לומר דבר פדא דפליג על ר"י ע"כ ס"ל דמ"מ צריך קרא לרבויי דחשש הכתוב דלא נימא בריה הוא ונפטור אותו מנסכים לגמרי אבל השתא דכתיב קרא שפיר יש לומר דספיקא הוא, ולפי זה היה מקום להקשות דמאי מספקא לן כאן כיון דחזינן דאיצטריך קרא דלולא קרא הוי פטרינן ליה מכח בריה א"כ השתא נמי דכתיב קרא מאיזה צד לא נסתפק בבריה ג"כ דהא חזינן דס"ד דלולא קרא הוי בריה וודאי א"כ מקרא לא מוכח דאינו בריה וכיון דע"כ מספקא לן בבריה ג"כ א"כ הכא ע"כ לא יצא, ואהא כתבו התוס' דבר פדא איתותב פרק שתי מידות בלאו הך הוכחה דהכא לר"י והיינו כיון דס"ל מייתי ומתני והא קרא וודאי לאו להתנות אתי דקמי שמיא ליכא ספיקא ואי דאנן לא ידעינן אי כבש גדול הוא לכך הוצרכה תורה נסכי איל או דאיל ממש הוא אבל עכ"פ תנאי למה לי דהא מספק לא הוצרכה תורה נסכי איל להתנות דליכא ספיקא קמי שמיא וע"כ דלית ליה דרשא דאו לאיל כלל, א"כ שפיר מספקא לן הכא אי נסתפק בר פדא גם בבריה אי לא רק ספק כבש ספק איל כנ"ל בכוונת התוס' מסכים עם פירש"י הנ"ל כמו שפירשתי בגמרא, מיהו בלא"ה נראה לי דאפילו לפום הך הוכחה דהכא אין ליישב דברי פדא דקרא חשש דלא נפטרנו מכח בריה א"כ השתא נמי אי באמת אינו בריה היה לקרא לחוש דנימא בריה הוא ויביא בלי תנאי וע"כ דבאמת בריה הוא ומוכרח דלית ליה דרשא דאו לאיל, רק לפי מה דאיתותב התם פשיטא דע"כ לית ליה דרשא דאו לאיל כנ"ל:

ע"ב בגמ' או דילמא בבריה נמי מתני. יש לדקדק למה לעיל בתורים ובני יונה דבעי ר' זירא גופיה כהך בעיא דהכא ומשמע התם דאי ספיקא הוא לא נסתפק לן בבריה ובוודאי יצא, וליכא למימר דהכוונה ספיקא הוא אי גדול או קטן אבל בבריה לא איסתפק לן או דילמא אפי' בבריה נסתפק דהא פשיט לו דבריה הוא ואין הפשיטות מעין שני צדדי האבעיא, ונראה לי דלעיל לא שייך להסתפק כלל צד שלישי דכיון דמספקא לן אי גדולים הן או קטנים הן מאיזה צד נימא שיש כאן דרך ממוצע מסתמא מקטנים נעשו גדולים ודוקא אי ידוע לנו שאינו גדול ואינו קטן שייך לומר דבריה הוא אבל כל שיש ג"כ לפנינו צד שנאמר גדול או קטן מסתמא מקטנים נעשו תיכף גדולים משא"כ הכא דכבש בן שנתו הוא ואיל בן י"ג א"כ ע"כ יש ממוצע ביניהם חודש אחד א"כ שפיר יש להסתפק ג"כ דאותו חודש בריה הוא, מיהו יש לי לדקדק להיפוך מאיזה צד בא הספק הזה אי בר פדא מסופק בבריה או בוודאי אינו בריה דכיון דספק הוא ואותו חודש הוא ממוצע מאיזה צד לא יסתפק בבריה גם כן, בשלמא בתורים ובני יונה יש לומר דסובר דכל שאינו קטן גדול הוא וכן להיפוך ואין ביניהם מיצוע כלל וכן בכוי סובר שאין שום בריה שלא יהא או חיה או בהמה אבל כאן פשיטא שיש להסתפק דגדול מכבש וקטן מאיל וממילא בריה הוא, ואפשר דבהא גופא מספקא ליה אי פשיטא ליה לבר פדא דכבש בן שנתו ואיל בן י"ג חודש וזה החודש ממוצע וא"כ יש להסתפק בו ג"כ דבריה הוא או דילמא מספקא ליה לבר פדא דכבש הוא עד חודש י"ג או איל הוא מי"ב חודש ואילך ואין כאן דרך ממוצע כלל, והנה לעיל כתבתי שיש להקשות מאי מיבעיא ליה כיון דאיתותב בר פדא פרק שתי מידות ונראה לי דמיבעיא ליה אי פשיטא ליה לבר פדא דלאו בריה הוא וע"כ או לאיל לדידיה לדרשא אחריתי או דילמא בהא נמי מספקא ליה אי בריה הוא וממילא או לאיל לרבות פלגס או דילמא לאו בריה הוא וע"כ או לאיל לדרשא אחריתי ולכך מתני מספק ומ"מ מסיק התם לבר פדא קשיא משום דאיהו מפרש מתניתין הכי וכיון דבמתניתין לא תני שום תנאי בוודאי תנא דמתניתין פשיטא ליה דבריה הוא ואו לאיל לרבות פלגס, אבל דינו של בר פדא יכול להיות אמת למאן דלא פשיטא ליה דבריה הוא והכא מסופק אי לבר פדא פשיטא ליה דלאו בריה או מספקא ליה אי בריה הוא אי ספיקא הוא, אלא שאני תמה על מה שאמר או דילמא בבריה נמי מתני דיהא כולה נדבה וקשה הא ע"כ לא איתותב בר פדא רק מכח קרא דאו לאיל והשתא אי מספקא ליה לבר פדא דשמא בריה הוא א"כ לפי אותו הצד דבריה הוא ממילא או לאיל לרבות פלגס ולמה ליה להתנות שיהא כולה נדבה דבמה נפשך אי ספיקא הוא סגי במותר נדבה ואי בריה הוא ממילא איתרבי מאו לאיל לנסכי איל ודאי כמו לר"י, ואפשר כיון דע"כ יש לו לבר פדא דרשא אחרת לדרוש מאו לאיל א"כ ממילא אפילו אי בריה הוא יש ספק אי לרבות פלגס או לדרשא אחריתי ופלגס לא בעי נסכים כלל כנ"ל:

בתוס' בד"ה דאמר מייתי ומתני וכו' הקשה ריב"א וכו' וכי תימא וכו' אי אפשר לעשות וכו'. דבריהם מעורבבים לכאורה דמה ענין קושיא ראשונה לשניה אבל באמת כוונתם פשוט דוודאי אי היה יכול לערב לא הוי קשיא להו מקמיצה כלל דאפילו תימא דאין מנדבין נסכים אבל להרבות בנדבה מותר כמו שפירש"י לעיל דאף דאין מתנדבין רק כשיעור כבש או איל או פר אבל להרבות בנדבה מותר דבהדי אחריני קרבי, לכך הקשו התוס' דע"כ אין מערבין