תפארת יעקב על חולין חלק א קמו

וע"כ משום דיבשה גפה הוי לה מחוסר אבר ממש רק נסמית עינו שהאבר קיים במקומו ס"ד דלא הוי רק מום קטן לזה פי' דהוי ליה מחוסר אבר כיון שהעין לא נברא רק לראות בו וכיון שנסמית הוי לה כחסרה לגמרי ועכ"פ תימה שדברים הללו סותרין מפורש להך סוגיא דקידושין הנ"ל:

ועל כרחנו אנו צריכין לומר דהך ברייתא דמייתי פ"ק דקידושין פליגא על הך מתניתין דפרק חטאת העוף ועל ברייתא דתורת כהנים, והיינו דמייתי לסייע לר"ש רק מהך ברייתא ולא מייתי מתניתין דזבחים משום דממתניתין דקתני נסמית אין לסייע כלום ואדרבא יש להוכיח להיפוך כיון דנסמית חשוב מחוסר אבר א"כ כי חטטה לעין העבד לא עשה כלום שכבר היה האבר מחוסר, אבל לפי זה יש לתמוה למה פסק הרמב"ם כר"ש ופסק כהך מתניתין דחטאת העוף דנסמית פסול בעוף וכברייתא דת"כ הנ"ל וכמו כן קשה על ר"ש עצמו היכי שביק סתם מתניתין ופסק כברייתא דמייתי בקידושין דקתני נחטטה עינה מה דבת"כ ובמתניתין קתני נסמית עינה, לכן נראה ברור דסובר ר"ש דאין ממתניתין וברייתא דת"כ שום ראיה דשאני קרבן כיון דחזינן דמום אינו פוסל ומחוסר אבר פוסל ע"כ הטעם משום דמום גדול קפיד קרא משום הקריבהו נא לפחתך ובזיון הוא להקריבו הילכך העיקר תלוי במום גדול, הילכך לגבי קרבן משום הקריבהו נא לפחתך חשיב סומא מחוסר אבר כיון שניטל כס הראות ממנו לגמרי הוי כחסר האבר לגבי קרבן משא"כ לענין עבד יוצא לחירות בחטטה אחר שנסתמה, והשתא דברי רש"י ז"ל בכאן ובפרק חטאת העוף עולין יפה שכתב הטעם מכח הקריבהו נא לפחתך דאי לא"ה לא היה סומא בכלל מחוסר אבר דהא קי"ל כר"ש דעבד יוצא לחירות בחטטה לעין אחר שנסתמה וכל זה ברור לפע"ד, והנך רואה כמה גדלה התמיה על רבותינו שלא ביארו לנו מכל זה כלום:

שוב עיינתי עוד בההוא ענינא וראיתי דרך מרווח בישוב סוגיא דקידושין ודברי הרמב"ם ז"ל, והוא דקשיא ליה להרמב"ם מה שהקשו התוס' בקידושין הנ"ל דהיכי למד עבד שיוצא לחירות בסמיית עין דשפיר יש לומר כיון שכבר היתה עינו סמוי' שוב אינו יוצא לחירות בחטטה משא"כ בעוף שאינו נפסל רק בחטיטה, גם קשיא ליה היכי מייתי מהך ברייתא סיוע כיון דבמתניתין פרק חטאת העוף קתני נסמית עינה ואי נסמית ג"כ משמע ליה נחטטה הוי ליה לסייע ממתניתין, גם בת"כ הוזכרה הך ברייתא בפרשת ויקרא ובפרשת אמור ושם קתני נסמית עינה, לכן נראה ברור דוודאי פשיטא דהאי תנא לא יחלוק דעוף נפסל בסמיית עין בלבד דהוי ג"כ מחוסר אבר כיון שנחסר כח האבר מה שנברא עבורו כגון העין שהוא משמש רק לראות בו וכיון שנחסר כח הראות הוי ליה מחוסר אבר, [תדע דאמר בזבחים דל"ג לא הכשיר ר"ע רק בדוקין שבעין הואיל ועופות כשרים בו מבואר דסומא פסול בעוף דאל"כ הא דוקין היינו דק שכתוב בקרא וכתיב עוור וכתיב דק ש"מ דדק רואה, ועוד דהוי ליה לומר לא הכשיר ר"ע רק מומין אבל מחוסר אבר לא ומדקאמר דוקין שבעין משמע דרק מום קטן מכשיר ולא גדול, וכן נראה מפירש"י שם שכתב דמחוסר אבר פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך וכן מום מגונה ש"מ דכל מום גדול הוי כמחוסר אבר, אך ראיתי ברש"י דפ"א שם שכתב או שנסמית עינה ויצאה וצ"ע שסותר דבריו בדף ל"ג ובכמה מקומות דמשמע דמום גדול פסול. בעוף דהוי חסרון], אמנם מה שנסתפק לנו בעבד אי כיון שנחסר כח הראות שוב לא שייך בו מחוסר אבר או דילמא דתרי גווני מחוסר אבר יש בעין חסרון כח הראות וחסרון בפועל גוף האבר שניתק ממקומו לחוץ וסובר ר"ש דעבד יוצא לחירות לפי שהוא החסיר לו האבר בפועל שחטטה ומעיקרא לא היה מחוסר רק בכח השימוש שיש בו, ואהא מייתי סיוע מהך ברייתא דקתני נחטטה עינו ואי אפשר לומר דאינו פסול רק בחטיטה דהא במשנה ובת"כ קתני להדיא דגם נסמית פסול וע"כ דברייתא קמ"ל דחטיטה חוץ מה שהוא סומא הוי מום בעין, ונ"מ למ"ד פרק כל פסולי המוקדשין דמטיל מום. בבעל מום לוקה והכי איתא באמת בתוספתא דבכורות והיינו לדעת ר"מ ור"י ור"ש פרק כל פסולי המוקדשין שם וקמ"ל דאי חטטה עשאה בעל מום מצד החטיטה אף שכבר היתה סומא קודם חטיטה. וחייב מלקות על החטיטה, והשתא הוי שפיר דומיא דעבד אף שכבר היה סומא והיה יוצא בו לחירות אי היה האדון עושה לו מ"מ בחטטה אח"כ יוצא ג"כ לחירות שזהו חסרון אחר מה שחסר לו גוף העין בפועל כמו בעוף אף דכל חוטט עין מסמא מעיקרא. וכבר נעשתה בעל מום מכח סמיותה מ"מ מה שחטטה הוי כמטיל בה עוד מום מה שחסר לה העין בפועל ולק"מ קושיית התוס', ונראה ברור שזאת היא כוונת רש"י ז"ל שם שפי' נחטטה עינה אלמא אף דסמי' מעיקרא כי חטטה משוי לי' מומא והנה כבר כתבתי לעיל שדברי רש"י ז"ל קשין מאד דאי קאי על עוף מה ענין סמויה מעיקרא לפסול עוף, גם למה קאמר כי חטטה אטו בחטטה מיירי הא נחטטה קתני, ואי קאי על עבד כמו שפירשתי לעיל מ"מ קשיא לי לשון משוי ליה מומא דקאמר דמה ענין עבד למום אטו מחמת מום יוצא לחירות והרי אפילו יעשה בו הרבה מומין אינו יוצא לחירות [ואי הפיל שינו אפילו במקום שאינו מום יוצא לחירות], ולהנ"ל כוונת רש"י לפרש כמו שכתבתי דכיון דקתני נחטטה והרי אפי' נסמית פסול וע"כ דבא לאשמועינן דאפי' לסמית מעיקרא כי חטטה משוי ליה מומא ועובר בלאו דמטיל מום בקדשים, והיינו דשני מיני מחוסר אבר יש בעין בכח הראות מה שהוא משמש ובפועל שהוציאו לחוץ ושפיר מוכח דעבד סומא יוצא לחירות בחטיטת העין, והשתא זהו למ"ד דמטיל מום בבעל מום חייב אבל לפי מה דקי"ל כחכמים פרק פסולי המוקדשין דדוקא בתם אסור להטיל מום ולא בבעל מום אין נ"מ בהך חטיטת עין בעוף ולכך בת"כ ובמתניתין לא זכרו רק נסמית וכן הרמב"ם דפסק כחכמים דמטיל מום בבעל מום אינו לוקה לא זכר רק נסמית אבל בהלכות עבדים פסק כר"ש דסוף סוף מוכח מהך ברייתא דבעין הוי תרי מחוסר אבר בכח הראות ובגוף העין לכך פסק שם דעבד סומא יוצא לחירות בחטיטת עין, אמנם מה שפירש"י ז"ל כאן ובזבחים דהפסול מכח הקריבהו נא לפחתך הוא מהאי טעמא שכתבתי לעיל מתחילה דהוא ז"ל ס"ל דליכא קרא מיוחד דמום אינו פוסל בעוף רק מכח דלא כתיב מיעוט בעוף כמו בבהמה א"כ לולא שיש לחלק מסברא בין מום גדול לקטן מכח הקריבהו נא לפחתך היינו דורשין מן העוף לפסול כל בעל מום רק משום דבמום גדול יש בו משום הקריבהו וכו' דרשינן ליה רק על גדול והיינו מדלא כתיב זכר תמים כמו בבהמה ודו"ק:

בא"ד וא"ת למה לי קרא לפסול מחוסר אבר וכו' דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכו'. ולפעד"נ ליישב לפי מה שכתבו התוס' פרק ד' מיתות שהקשו והא נכרי ששבת חייב מיתה ולישראל מותר וכתבו דהיכא דהוי מצוה לישראל שאני והכא נמי כיון דקרבן מצוה הוא לישראל ואיכא קרבנות חובה דישראל מחוייב להקריב ופעמים שאינו משיג רק זה אם כן מצוה הוא להביאו וממילא לא איכפת לן מה דלנכרי אסור, ומה שתירצו דהוצרך לשנותה כדי שיהא אסור לזה ולזה לא הבנתי כלל דהא שם בנח כתיב מכל החי הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה וא"כ כיון דכתיב תמים זכר בבהמה הרי כ"ש מחוסר אבר א"כ הרי נשנה לישראל ולמה לי מחוסר אבר בעוף כיון דידענו מבני נח דנאסר להם אפי' עוף, ודוחק לומר דלא מיקרי נשנית כיון דרק בבהמה כתיב ועוף לא והוי אמרינן דבעוף רק לישראל נאמרה, ובהכי הוי ניחא מה שהקשו אח"כ למה לי תמות וזכרות דלא איצטריך מן העוף שיהא נשנה כיון דלא כתיב תמים למעט עוף ממילא כיון דמום פוסל בבהמה וכ"ש מחוסר אבר והוי נשנית בעוף ג"כ, הא וודאי ליתא כיון דחד קרא כתיב לבהמה ולעוף בוודאי אין סברא לחלק הא לישראל והא לבני נח, ואפשר דכוונת התוס' דעיקר הטעם דאמרינן כל מצוה שלא נשנית לישראל נאמרה היינו דלכך נשנית לישראל כדי שישאר האיסור הראשון לבני נח אבל בלא נשנית ממילא כיון דאיסור הראשון לישראל לא נשאר איסור לבני נח, והשתא ממילא אין ראיה ממה שנשנה מום בבהמה כיון דמחוסר לא נשנה רק הכתוב מחדש אפי' מום א"כ לא מוכח מהשנות זה דנשאר איסור מחוסר אבר לבני נח כיון שלא נשנה רק מום לחידושו, אך לפי זה לא הוי קשיא כלל קושיא השנייה שהקשו דלמה לי קרא תמות וזכרות כיון דאיכא קרא דמחוסר אבר פסול ס"מ דמום כשר ולהנ"ל הא ליתא דאיצטריך מחוסר אבר כדי להשנות לבני נח דאל"כ היה בן נח מותר ושפיר יש לומר דמום ג"כ אסור דאי היה כתיב קרא על מום אין זה השנות ועכ"פ דברי התוס' צ"ע בזה, ועוד נראה לי בעיקר קושיית התוס' דהא נכרי שהביא נדרים ונדבות למקדש להקריב פשיטא דהיה יכול להקריב מחוסר אבר אי היה שרי לישראל ולא נאסר מחוסר אבר לנכרי רק שיקריב הוא בבמה שלו, והשתא ישראל בלא"ה אסור לשחוט בחוץ ואפי' בזמן היתר הבמות מ"מ איכא למ"ד אין עוף קרב בבמה כלל א"כ שפיר ליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי ועכ"פ צריך קרא לאסור מחוסר אבר בזמן איסור הבמות שלא הותרו לעולם, כנ"ל:

בא"ד וא"ת למה לי קרא דאין תמות וזכרות בעוף וכו' דאי פוסל למה לי מן העוף וכו'. ולפעד"נ ליישב בפשיטות דאי לאו קרא דתמות וזכרות אינו בעוף הוי מוקמינן מן העוף לפסול בעל מום, וליכא למימר דממילא נפסול דנלמד מבהמה וע"כ כיון דגלי קרא ש"מ דמום כשר רק מחוסר אבר פסול הא ליתא דהא זכרות בוודאי איצטריך למעט עוף דזכרות ליכא להוכיח ממחוסר אבר וא"כ ממילא לא מצינו למילף מום בעוף מבהמה דשאני בהמה דזכרות מעכב בה אבל עוף שאין זכרות מעכב מום נמי אינו מעכב ושפיר כתיב מן העוף לפסול בעל מום לכך צריך קרא דאין מום פוסל ואז קרא דמן העוף לפסול מחוסר אבר. בא"ד ואין להקשות נמי מדאיצטריך וכו' ליתניהו נמי בנרבע וכו'. תירוץ זה צ"ע דא"כ למה באמת לא קאמר הכא דאיצטריך משום דליתיה ברובע וע"כ משום דתרי מיעוטי הן חד