תפארת יעקב על חולין חלק א קמה

דאיכא קרא למעט תחילת הציהוב ע"כ בריה הוא דאי ספיקא לא צריך קרא למעט ספק ודחי ליה דצריך קרא לנרבע ונעבד, והשתא ממילא פשיטא שאין להוכיח דספיקא הוא דשפיר יש לומר קרא לנרבע ונעבד ובריה מסברא ידעו כדקס"ד דר' זירא דלא ידע שום לימוד רק מה ששנוי במשנה ומ"מ נסתפק דפסלו חכמים מסברא שאינו לא גדול ולא קטן וזה ברור:

בא"ד ומורי הר"ר אהרן וכו'. באמת דברי הר"ר אהרן צ"ע חדא דאי חד קרא לנרבע ונעבד למה לי מהך דתנא דבי ר"י הא בלא"ה צריך למעוטי נרבע משום דס"ד דליתיה ברובע כדאיתא להדיא פרק המזבח מקדש, ועוד דהיכי ס"ד דאף דקמי שמיא גליא מ"מ הכתוב נתכוון למעט תחילת הציהוב באחד רק אנן לא ידעינן איזהו א"כ למה לי קרא הא בלי קרא פסלינן הכל מספיקא והשתא נמי אי אפשר לפסול רק מספיקא ואין לנו שום יתרון מקרא מאם לא הוי כתיב קרא, מיהו מה שהקשו התוס' מסוף פרק על אלו מומין אינה קושיא דוודאי נקבה לא צריך למעוטי אבל הכא צריך קרא לומר דגדולים גדולים ממש וקטנים קטנים ממש, ומה שכתבו מתורים דומיא דבני יונה הוא לפי שיטתם דתורים לא משמע גדולים אבל כפי הנראה מפירש"י לעיל תורים נמי ידעינן דוקא גדולים א"כ גם תורים ידענו בלי דומיא, ומה שכתבו עוד ויותר נראה צ"ע דאי חד קרא לנרבע ונעבד בלא"ה צריך משום דליתיה ברובע:

בד"ה כי משחתם בהם כאן משמע וכו' א"כ לידוק דבריה הוא וכו'. ולדעתי לק"מ מתרי טעמא חדא דהאי תנא דדריש מן הבהמה לית ליה דרשא דמשחתם מהאי טעמא גופא כיון דמצינו קרא בעוף דרובע ונרבע פסול ש"מ דליתיה להך דרשא דהכא כתיב מום בם כל שהמום פוסל והרי עוף אין מום פוסל וערוה פוסל ש"מ דהשחתה זו אינה דבר ערוה וע"ז לכך בעי קרא בבהמה, מיהו יש לדקדק נילף בהמה מק"ו מעוף ומה עוף שאין מום פוסל בו דבר ערוה וע"ז פוסל בהמה דמום פוסל כ"ש דערוה וע"ז פוסלת, וצ"ל דיש לדחות הואיל וחלק הכתוב בעוף בין גדולים לקטנים ובבהמה לא חילק, ועוד יש לומר דוודאי למאן דלית ליה דרשא דמשחתם פשיטא דצריך קרא דליכא למילף מבהמה דשאני בהמה דמום פוסל אבל עוף כיון דמום דניכר אינו פוסל כ"ש רובע ונרבע דכה"ג רוצה ללמוד פרק כל האיסורין רובע ונרבע ממום מק"ו ומה מום דמותר באכילה אסור למזבח כ"ש רובע ונרבע ודחי דשאני מום דניכר ורובע ונרבע לא ניכר א"כ ממילא דמום דניכר אין פוסל בו כ"ש רובע ונרבע ועכ"פ אין ללמוד מבהמה רק כאן בא לומר אפילו למאן דדריש מן הבהמה לזקן חולה ומזוהם והיינו דלא איצטריך כיון דהשחתה היא א"כ עוף נמי, ועל זה אמר דס"ד כתנא דבי ר"י דהשחתה תליא במום והך כל שהמום פוסל הוא סיום דברי תנא דבי ר"י בעצמו וכן בפרק כל האיסורין דכ"ח משמע דהך כל שהמום פוסל הוא דברי תנא דבי ר"י, והתוס' שם הקשו דלמה הביאו הך כל שהמום פוסל ולהנ"ל ניחא ואדרבא לולא דהביא זה לא היה יכול להקשות אח"כ מן הבהמה מאי עביד ליה דיש לומר דאי לאו מן הבהמה הוי ס"ד דרק בהמה פסולה אבל הנך שאין מום פוסל כגון מעשר לא פסול קמ"ל מן הבהמה וממילא מוכח ממשחתם אפילו מעשר אבל השתא דתנא דבי ר"י קאמר כל שהמום פוסל ולא אתי רק לבהמה א"כ מן הבהמה למה לי, ותירוץ התוס' תמוה לפע"ד דמאי:

פריך התם ותנא דבי ר"י מן הבהמה מאי עביד ליה דמאי קושיא כמו דתנא דיליף מן הבהמה סובר דרש דמשחתם רק אחר שידענו מן הבהמה כמו כן תנא דבי ר"י ס"ל הכי, גם מה שהביאו מהך דפרק בתרא דבכורות אין זו ראיה כלל דאפילו לית להו דרשא דמשחתם ממילא לא ילפינן מעשר מכח מן הבהמה כיון דאין מום פוסל בו דניכר אין ערוה וע"ז פוסל בו שאינו ניכר כמש"ל, גם מה שכתבו דמהכא איכא למידחי קשה דהוי ליה לומר כאן דלכך צריך קרא לנרבע גם אין זה נכון לפי מה שכתבו לעיל דתרי מיעוטי חד לנרבע וחד לנעבד:

בד"ה תמות וזכרות בבהמה בת"כ דריש לה מדכתיב תמים וכו' ולא כמו שפירש בקונ' וכו'. דע שדבר זה צריך בירור ודקדוק גדול ויש להתעורר בזה דבר חדש מה שיש לתמוה על רבים חקרי לב שלא עמדו על זה, והנה רש"י ז"ל פי' בלשון הזה אבל עוף לא כתיב ביה לא תמים ולא זכר הילכך לא פסלי בהו מומין קטנים כגון דוקין שבעין אלא מומין גדולים כגון מחוסר אבר עכ"ל, והנה מה שהקשו התוס' על רש"י מפ"ק דקידושין היה מקום ליישב כפי הנראה מלשון רש"י דאין הלימוד מהך דכתיב תמים זכר בבקר למעט דעוף לא רק ממה דבעוף לא כתיב לא תמים ולא זכר ש"מ דלא בעינן והשתא לולא שיש הפרש בין מומין גדולים לקטנים מסברא דהקריבהו נא לפחתך לא היה מקום לחלק כלל, ואי בא הכתוב מן העוף למעט בעל מום ממילא אפילו מום קטן אימעט רק כיון דמחלקינן מסברא דמום גדול גרוע ממום קטן ממילא אמרינן דמן העוף לא ימעט רק גדול ולא קטן דלאו משום מום ממעט ליה רק מכח הקריבהו נא לפחתך אבל מום קטן אינו מאוס וכיון א כתיב ביה תמים ש"מ דאין הקפידא על מום רק על הקריבהו נא לפחתך, אבל לולא דיש חילוק מצד הקריבהו לפחתך בין מום קטן לגדול והכל מתורת מום אתינן עלה ממילא הוי אמרינן דאתי למום קטן ג"כ דמ"ש:

אבל מה שיש לתמוה בדבר הזה הוא דשם פ"ק דקידושין קאמר ר"ש דעבד שהיה סומא והאדון חטטה יצא לחירות וקאמר דתנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף ע"כ, עכ"פ מוכח להדיא דדוקא נחטטה עינה פסול אבל נסמית לא דאינו רק מום שאינו פוסל בעוף דאי גם נסמית הוי מחוסר אבר א"כ פשיט שלא היה יוצא בעבד לחירות כשחטט לו עין שהיתה סמויה מעיקרא ולא כן שנינו בת"כ יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נסמית עינה ת"ל מן העוף, וביותר אני תמה דהרמב"ם ז"ל פסק בהלכות עבדים בהיתה עינו סמויה וחטטה כר"ש וכאן פ"ג מהלכות איסורי המזבח פסק יבש גפה נסמית עינה נקטעה רגלה פסול שאין מקריבין חסר הרי דסובר דסומא הוי מום גדול ומחוסר אבר וזה סותר הגמרא דקידושין בהדיא דדוקא נחטטה עינה פסול דהוי מחוסר אבר אבל נסמית לא ומהתימה על הרב קרבן אהרן ובעל כ"מ ושאר נושאי כלי הרמב"ם ז"ל שלא עמדו בדבר הזה כלום, ואמת דבמשנה פרק חטאת העוף ג"כ מפורש כדברי הת"כ שנסמית עינה מטמא בגדים בבית הבליעה וכתבו התוס' שם דהיינו נחטטה אבל זהו מן התימה שהרי בכל מקום שהוזכר סומא במומין הכוונה כל שאינו רואה ובעוף אין מום פוסל והיכי ס"ד שיאמר התנא נסמית מה שאינו פסול רק בנחטט, ואמת דכפי הנראה התוס' מפרשים הא דמחדש ר"ש בקידושין דיוצא לחירות בחטטה היינו דלא נימא כיון דמעיקרא כבר היה עינו סמויה עד שבשביל זה אי היה האדון עושה היה יוצא לחירות אין ראוי עוד שיצא לחירות ע"י שחטטה אבל הא הוי פשיטא ליה דסומא אינו נקרא מחוסר חבר ומהאי טעמא קשיא להו לתוס' בקדושין שם דהיכי מייתי ראיה מהך ברייתא שאני התם דמעיקרא לא היה העוף פסול כלל ועכשיו בנחטטה נפסל אבל העבד שכבר היה יוצא לחירות במה שנסמית עינו וכיון שנסמית מעצמו אין ראוי שיצא לחירות מחמת שחטטה:

אבל דברי התוס' הללו נפלאו ממני דאי הוי פשיטא ליה דסומא לא מיקרי מחוסר אבר לא היה מקום להצריך לומר שיוצא לחירות במה שחטטה דאטו גרע מראשי איברים שיוצא לחירות ואטו עבד סומא או חסר אצבע ורגל הכי אינו יוצא בראשי איברים ומ"ש חטיטת עין כיון שמעיקרא לא היה מחוסר אותו אבר והוא חסרו, וברור דר"ש בא לחדש דסומא לא מיקרי מחוסר אבר אף שאין אותו אבר משמש כלום מ"מ אינו מחוסר אבר לכך יוצא לחירות בחטטה ומייתי שפיר ראיה כיון דחזינן בעוף דסומא כשר ונחטטה דוקא פסול ש"מ דסומא לא מיקרי מחוסר אבר אף שאינו משמש כלום א"כ פשיטא דעבד יוצא לחירות בחטטה דהא האדון חסרו האבר ומעיקרא אף שהיה סומא לא היה מחוסר אבר דאי סומא מחוסר אבר לא היה צריך בעוף נחטטה דוקא רק אפילו נסמית וזה ברור, וכן מבואר בדברי רש"י ז"ל שם שפי' בד"ה נחטטה עלה וז"ל אלמא אף דסמויה מעיקרא כי חטטה משוי ליה מומא עכ"ל, והנה דברי הרב ז"ל קשין מאוד לכאורה דמה ענין סמויה מעיקרא בעוף אטו בשביל דסמויה מעיקרא לא יהא מום בנחטטה והיכן הוזכר דסמויה מעיקרא, וע"כ דכוונת רש"י ז"ל דכל נחטטה בוודאי היתה קודם שנחטטה סומא לא מיבעי' אי נחטטה מעצמה ע"י חולי שאי אפשר שלא תהא סומא מעיקרא אלא אפילו חטטה אדם טרם שחטטה לגמרי ע"כ כבר היתה סומא ומ"מ חזינן דלא נפסלה רק כי חטטה אז משוי ליה מומא ומעיקרא לא אלמא דסומא לא הוי מחוסר אבר והיינו כמו שכתבתי, או דכוונת רש"י דחוזר בהך אלמא על דין העבד דמזה מוכח כיון דקתני נחטטה ולא נסמית ש"מ בעבד אף דסמיוה לעינו מעיקרא כי חטטה משוי ליה מומא שיצא לחירות וזה נראה יותר בכוונת רש"י מדכתב משוי ליה והרי נחטטה עינה קתני והוי ליה לומר משוי לה מומא, גם היכי קאמר כי חטטה הא נחטטה קתני והוי ליה לומר כי נחטטה דבעוף אין הכוונה שעשה בה מום וע"כ כמו שכתבתי דעל העבד קאי והראיה מדקתני נחטטה ולא נסמית, ומעתה כיון שכל היסוד בנוי על מה דקתני נחטטה ולא נסמית א"כ פשיטא כיון דבתורת כהנים ובמתניתין פרק חטאת העוף קתני נסמית בוודאי אין הכוונה נחטטה דוקא, ומכ"ש דקשה על הרמב"ם ז"ל שלא היה לו לומר נסמית אי נתכוון לומר דוקא נחטטה, גם מתוך פירש"י ז"ל כאן יש לי ללמוד כך מאחר שכתב מומין כגון דוקין שבעין וכו' והרי דוקין שבעין אינו סומא כמבואר בדברי הרמב"ם להדיא וכיון דסומא כשר רק נחטטה עינו היה לו לומר כגון עוור דזה ג"כ הוי מום קטן, וכן ממה דסיים אלא מומין גדולים כגון מחוסר אבר משמע דלאו דוקא מחוסר אבר פוסל רק כל מום גדול פוסל והיינו סומא ממש לא דוקין שבעין וכן משמע בפירושו פרק חטאת העוף שציין על שנסמית עינו וכתב דהוי ליה מחוסר אבר והקריבהו נא לפחתך וכי אמרינן אין תמות וזכרות בעופות לענין דוקין שבעין הוא דקאמרינן עכ"ל, וקשה למה לא ציין מעיקרא על שיבשה גפה