תפארת יעקב על חולין חלק א קמד

שאינו שוה בכל לא שייך קמי שמיא גליא ושפיר צריך למעט שלא נשלח אותו מספק כמו גבי מעשר אבל אנדרוגינוס כיון שאין בו ספק רק בריה משונה משלחינן ליה לזה הוצרכו לומר דתרי מיעוטי כתיבי חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס, ולפי מה שכתבתי מקודם בהך דרב גופא פרק המפלת מוכח כן דאל"כ היכי ממעט בראו לובן ואודם כאחד דאין משתלחין דילמא רק בראה אחד, ואי קשיא בראה אחד למה פטור בזה או זה הא קמי שמיא גליא וישתלח באחד הא ליתא דילמא לטומטום אתי דביה לא שייך קמי שמיא גליא שאין כולם שווין ואתי קרא למעט בראה לובן או אודם שלא נשלחנו מספק, וע"כ דתרי מיעוטי יש וא"כ ע"כ גם אנדרוגינוס ממעט ובאנדרוגינוס ע"כ ממעט אפילו ראה שניהם דאי אחד דוקא מכח ספק למה פטור בזה או זה הא קמי שמיא גליא וע"כ דבתרווייהו פטר להו מכח בריה משונה וממילא גם טומטום פוטר בתרווייהו כמש"ל, ודברי התוס' בנדה צריכין אצלי תלמוד כי תירוץ השני תמוה מאוד לפי הנ"ל ואין כאן מקומו ודו"ק:

בא"ד וא"ת והרי טומטום וכו' סמי מכאן ספיקא. דבריהם צריכי ביאור דשם במקומו הקשו בדברי ר"ח עצמו דקאמר על דברי חכמים דקאמרי אינו בכור ונגזז ונעבד דמחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום ד"ה ספיקא הוא והיינו דלא איצטריך קרא למעוטי וקשה הא בטומטום שאינו שוה בכל לא שייך זה ושפיר אתי קרא למעוטי דאינו בכור כלל וכך הם דבריהם בבכורות שם ולמה כאן העמידו קושיא על מה דמשני התם סמי מכאן טומטום, ונראה לי דס"ל לתוס' כאן דעל ר"ח גופיה אין להקשות כלל דוודאי יש לומר דטעמו לאו משום דלא צריך קרא למעט ספק רק הך מ"ד סובר דלא ילפינן מהזכר כלל דאתי ולא נקבה רק אנדרוגינוס כיון דבריה הוא ממילא אימעט שאינו לא זכר ולא נקבה אבל טומטום דהוא ספק דינו כמו ספק בכל מקום וקדוש מספיקא דשמא זכר הוא והוי זכר גמור ולמה יפטר, רק דקשיא להו אי טעמא דר"ח כך מאי קשיא לן התם עליה בערכין יערך דילמא הך תנא דערכין ס"ל אנדרוגינוס נמי ספק הוא והתם הזכר מיותר לגמרי דכתיב איש כי יפליא ונקבה יש לה ערך אחר וע"כ הזכר אתי למעוטי וממילא אימעיטו תרווייהו כיון דתרווייהו ספיקי נינהו ולמה ליה לשנויי סמי מכאן טומטום, וע"כ דטעמא דר"ח משום דלא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולכך מקשה שפיר מערכין והוצרך לתרץ סמי מכאן טומטום והשתא כיון דמוכח מהא דמשני סמי מכאן טומטום דטעמא דר"ח משום דלא איצטריך קרא למעוטי ספיקא שפיר קשיא הא טומטום אינו שוה בכל ושפיר צריך קרא למעוטי, ואהא תירצו דטעמא דר"ח משום דאנדרוגינוס ראוי למעט דאפילו הוא זכר זכר משונה הוא עכ"פ אבל טומטום אם הוא זכר זכר גמור הוא ואינו זכר משונה כלל, והשתא שפיר פריך מערכין דמנא לן התם למעט טומטום נהי דתרווייהו ספק עכ"פ ראוי למעט אנדרוגינוס טפי דאפילו הוא זכר הוי זכר משונה אבל טומטום אם הוא זכר הוי זכר גמור והוצרך לומר סמי מכאן טומטום:

בא"ד וא"ת מאי פריך לר"ח וכו'. ולדעתי נראה דעיקר הקושיא כיון דס"ל לר"ח דאנדרוגינוס אינו בכור דהוא בריה משונה אבל טומטום אי זכר הוא הוי זכר גמור ואינו משונה כלל א"כ תיקשי בשלמים כיון דזכר כשר לשלמים ונקבה כשרה לשלמים היכי שייך לומר דהתורה פסלה טומטום מספיקא דזכר ונקבה כיון דבכל אופן כשר לשלמים וכ"ש הוא מבכור דאי נקבה אינו בכור מ"מ הוי ספק בכור משום שמא זכר הוא והוי זכר גמור כ"ש שאין לומר דפסלה תורה לשלמים דזכר ונקבה כשרין מכח ספק זכר ספק נקבה, וע"כ דפסלותו מטעם דהוי ג"כ בריה משונה ואינו זכר גמור ואי נקבה אינו נקבה גמורה א"כ בבכור נמי נמעט ליה וזה ברור:

בא"ד וא"ת דלעיל אמרינן וכו' משום שאינו יכול לסמוך וכו' בחגיגה שם כתבו דליכא למימר משום שאינו יכול להקריב מספק ואי על תנאי שיהא נדבה הא אין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דיכול להקריב בחה"מ ואפילו למ"ד תשלומין דראשון עיי"ש, ובאמת לדידי לא קשיא כלל דטומטום דמי ממש לחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דאין לו תשלומין והכא נמי כיון דספק הוא ע"כ לא חייבה תורה אותו להקריב ביום ראשון וכיון שלא היה מחוייב בראשון מצד שינוי שבגופו אין לו תשלומין למ"ד תשלומין דראשון:

הן אמת דהתוס' בחגיגה שם כתבו כדפרישית לעיל והיינו דשם דף ב' כתבו דקטן שהגיע לחינוך חייב מדרבנן ומביא קרבנו נדבה ואף שאינו יכול להקריב ביו"ט נדבה יכול להקריב בחה"מ דאף דחגר ביום ראשון אינו מקריב כשנתפשט ביום שני משום דגברא לא חזי אבל היכא דיומא קא גרים שפיר יש לו תשלומין ביום שני עיי"ש לזה ס"ל דה"ה טומטום רק יומא קא גרים שאינו יכול להקריב נדבה ביום ראשון, אבל לע"ד לא קרב זה אל זה דשאני קטן דחייבוהו רבנן ביום ראשון בראיית פנים ובקרבן חייבוהו נדבה ואינו מקריב כלל על תנאי דאינו מחוייב מדאורייתא וודאי רק מקריב נדבה א"כ שפיר אמרינן דיומא גרים שאינו יכול להקריב נדבה ביום ראשון לכך מקריב בשני אבל טומטום זה אין לו חיוב מדרבנן רק אי זכר הוא מחוייב מדאורייתא ואי נקבה פטור, והשתא פשיטא דלולא קרא אי אפשר לחייבו בראיה דהא פשיטא דהתורה אינה מחייבו כיון שאינו יכול להביא קרבן ראיה מספק ביום ראשון וממילא אינו מחוייב כלל בראיה ביום ראשון והוי ממש כמו חגר שכל שאינו מחויב בראשון אינו מביא בשני וטומטום זה כיון שהוא ספק ואינו יכול להתברר היום אין עליו שום חיוב ביום ראשון דלא חייבה תורה בראיה מי שאינו יכול להקריב ולא יראו פני ריקם כתיב אבל קט מחוייב מדרבנן, גם גוף דברי התוס' בדף ב' הנ"ל לא הבנתי כלל כיון דהכל מדרבנן הוא ובאמת אינו מביא קרבן ראיה כלל רק נדבה א"כ וכי אינו יכול להביא קרבן נדבה בחה"מ ובקטן לא שייך ולא יראו פני ריקם כיון שאינו מחוייב בראיה רק לחינוך מביא נדבה וזה ברור:

בא"ד וא"ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אף דקמי שמיא גליא וכו'. לכאורה תמוה דמה ענין זה לזה דהכא הכוונה כיון דקמי שמיא גליא לא שייך שבא למעט ספק היה לו להודיע האמת ולא יאסור רק חד מינייהו כפי מה שהוא אבל התם כל מה שיאמר נחשוב דהוא סנפיר ובזה שכתב סנפיר ג"כ בזה הודיע לנו מהו קשקשת ומה נ"מ הודעה זו ע"י סנפיר או באופן אחר, גם תירוצם אינו מובן לפום קושייתם ואולי כוונת התוס' דס"ד דע"כ קשקשת אינו שם העצם שלהם לפי מהותם של הקשקשים דא"כ היאך נטעה דהוא סנפיר וע"כ שאין שמו מורה על ענינו, ואהא קשיא להו דהוי ליה קרא לכתוב השם העצם שלו לפי מהות הקשקשים ולא נצטרך לכתוב סנפיר, ואהא תירצו דשם זה הוא באמת לפי מהות הקשקשים ומ"מ יש לטעות בו אף על סנפיר שיש בו ג"כ מענין זה והוצרך לומר סנפיר ג"כ, ועמ"ש לקמן פרק א"ט דדבריהם כאן אינן עולין יפה לפום סוגיא דהתם עיי"ש:

דף כ"ג ע"א בגמ' סד"א הואיל וכתיב כי משחתם בהם מום בם וכו' איכא למידק למה לי כולי האי תיפוק ליה בפשיטות דהא מיבעיא לן פרק המזבח מקדש דף פ"ה יש נרבע בעופות והיינו משום דליתא ברובע ליתא בנרבע א"כ מהאי טעמא צריך קרא למעט נרבע בעופות, ומזה ראיה דהך נרבע ונעבד דקאמר היינו דחד קרא לנרבע וחד קרא לנעבד ושפיר איצטריך לומר מהך דתנא דבי רבי ישמעאל דאל"כ נעבד למה לי, ואפשר לומר עוד דוודאי אי הוי ילפינן מן קרא דמן הבהמה דממעט רובע ונרבע שפיר יש לומר דשאני עוף דליתא ברובע אבל הכא קשיא ליה למה לי קראי לרובע ונרבע בעוף הא מהך קרא דכי משחתם בהם נלמד דחזינן דפסלה תורה משחת לקרבן ונרבע השחתה היא וע"ז ג"כ השחתה היא א"כ פשיטא דאין להכשיר עוף משום דליתיה ברובע דהא כל שהוא השחתה פסול, ועל זה אמר דס"ד כיון דכתיב כי משחתם בהם מום בם ותנא דבי ר"י דהשחתה תליא במום א"כ ס"ד דעוף לא דמום כשר בו והך מ"ד באמת דבעי פרק המזבח מקדש הוא לפי האמת דהשחתה תליא במום ומקרא דבהמה ליכא למעוטי דליתיה ברובע ומהך דהכא לא ברירא ליה ללמוד דשמא בריה הוא ובא הכתוב להוציא בריה לכך מספקא ליה באמת בנרבע כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה כי איצטריך ובד"ה כי משחתם:

בתוס' בד"ה כי איצטריך קרא תימא דסותר סתמא דש"ס דרשא דברייתא וכו'. ולפע"ד נראה ליישב על ב' פנים האחד דמעיקרא לא היה צריך ג"כ רק חד קרא לאשמועינן דבריה פסול וחד קרא לנרבע אבל אי ספיקא הוא לא צריך קרא לספיקא כלל, ומשני דלא איצטריך קרא רק לנרבע ונעבד דתרווייהו מחד קרא לא נפקא דנרבע איצטריך משום דלית בהו רובע ואי לא הוי כתיב רק חד קרא ס"ד לנעבד אבל נרבע לא קמ"ל תרתי והשתא כיון דבלא"ה חד קרא אסמכתא שפיר דוחה דכולה אסמכתא, ועוד נראה לי דהשתא מפרש ברייתא הכי יכול כל התורים כשרים וכל היונים כשרים והיינו אפילו נרבע ונעבד ת"ל מן התורים ולא כולם מן בני היונה ולא כולם פרט לתחילת הציהוב שלא אימעט בהך קרא דפסול בזה ובזה מכח ספק לא אימעיטו בהך קרא דלא צריך קרא למעוטי ספיקא, ויש לי לומר עוד דבלא"ה יש להבין דקאמר אי אמרת בשלמא בריה הוא שפיר דכיון דכתיב בני יונה ודרשינן יכול כל בני יונה אלמא דתחילת הציהוב מיקרי בני וא"כ למה לי קרא למעוטי תורים הא תורים משמע גדולים לפירש"י ולתוס' מכח דומיא אמרינן דוקא תורים ולא בני תורים א"כ הני דאיקרי בני אימעיטו ממילא וע"כ דבאמת רק חד קרא צריך וחד לנרבע ודרשא דתורים אסמכתא בעלמא א"כ שפיר קאמר השתא נמי דכולה אסמכתא בעלמא, ובמהדורא קמא שלי כתבתי בסיגנון אחר בכל זה ואין להאריך יותר:

בא"ד וא"ת תפשוט דספיקא הוא וכו'. קושיא זו לא הבנתי כלל דבלא"ה תיקשי לעיל דבעי ר' זירא אי בריה הוא או ספיקא הוא וקשה במה נפשך אי ליכא קרא כלל ע"כ ספיקא הוא דמנא לן דבריה הוא ואי יש קרא ע"כ בריה הוא דלא צריך קרא לספיקא, וע"כ שאין זה ברור להצריך קרא לבריה ורבי זירא נסתפק בהך פסול תחילת הציהוב השנוי במשנה אי ספיקא הוא או בריה הוא דחכמים ידעו מסברא שהוא בריה, ופשט ליה, רבא דכיון