תפארת יעקב על חולין חלק א קמג

דפשיטא דחלב בהמה אסור ככל בהמה א"כ מוכח דבריה הוא אבל עכ"פ אי אפשר שנאמר דאנו מסופקין בו אי חיה הוא או בהמה שאי אפשר להסתפק בזה כלל, ומכ"ש דלא קשיא מה שהקשו התוס' דגבי כוי נימא דאסרה תורה וודאי חלבו דא"כ אי אפשר שנאמר מין חיה הוא דהיכי אסרה תורה וודאי חלבו כיון דוודאי חיה הוא קמי שמיא:

לכן נראה דמה דפשיטא להו לתוס' דהך ספיקא דהכא וספיקא דכוי הוא דבר השוה בכל ולדידי היה נראה לי להיפוך דכבר בארנו פרק או"ב בהא דנחלקו שם כמה תנאי בכוי זה אומר איל הבר וזה אומר צבי הבא על התיישה שאי אפשר לומר שנחלקו על בריה ידועה מאין באה בריה זו וזה אומר כך וזה כך דהיכי ס"ד לחלוק במציאות שהרי בריה זו הבאה מצבי ותייש ידוע שהרי חילקו בו בין בא מצבי ותיישה בין בא מתייש וצביה א"כ אנו רואין בריה זו אם היא אותה בריה הבאה עצבי ותייש, וכן למ"ד זה איל הבר אי איל ידוע הרי אנו רואין שזה הוא ואי אינו ידוע מה יתן ומה יוסיף במה שאמר זה איל הבר, וע"כ דהמחלוקת הוא על כוי השנוי במשנה דבכורים דיש בו דרכים שוה לחיה ודרכים שוה לבהמה וכו' ונחלקו על מי נתכוון התנא בכוי זה שלא ביאר מהו הכוי הזה ובהא פליגי הני תנאי, והשתא מ"ד דסובר כוי ספק חיה ספק בהמה הכוונה שכל בריה שאנו מסופקין בה אי חיה היא או בהמה היא שאי אפשר להכיר בסימנים מה היא יש לה דין כוי כי בריה כזו נקראת כוי, והשתא פשיטא שאין דבר זה שוה בכל שהרי הבופלי הזה ג"כ אנו מסופקין בו וכן שור הבר ואיל הבר וכדומה וכל ספק כזה נקרא כוי א"כ פשיטא שיכול להיות דזו חיה וזו בהמה וכן כל בריה שיפול לנו ספק במהותו אי חיה הוא או בהמה יש לו דין כוי, והשתא שפיר מקשה דהיכי ס"ד דכוי הוא כל שאנו מסופקין בו אי מין חיה הוא או בהמה היכי קתני כל חלב לרבות את הכוי והיינו שבא לרבות לאסור כל חלב מבריה שאנו מסופקין בה אי חיה היא או בהמה דמה צריך קרא לזה כיון שיסתפק לן נאסור מספק, והשתא לא שייך להקשות דכיון דאסרה תורה חלבו ש"מ דבהמה הוא דהא ליתא כיון שביארנו שלא על מין ידוע אנו דנין רק על כל מינין שיסתפקו לנו ויש מהם שהם באמת חיה ויש שהן בהמה רק התורה אסרה לנו כל שיהא ספק אצלנו ואי היה הדין שכל ספק מותר לא הוי קשיא כלל דבא הכתוב כאן להורות לאסור מספק אבל כיון דכל ספק בלא"ה אסור איצטריך קרא למעוטי ספיקא, והשתא לא קשיא ג"כ מה שהקשו התוס' דנימא דהתורה אסרה וודאי דהא ליתא שהרי מין זה אז לא היו מסופקין בו כלל והיאך יחזור מהיתר וודאי לאיסור וודאי וע"כ דרק שלא נאכל מן מין שיסתפק לנו בא הכתוב לומר וא"כ ממילא לא נאכל כיון שיהא לנו ספק, וכמו כן בהך תחילת הציהוב דהכא נראה לי ברור שאי נימא ספיקא הוא אין הכוונה שכל תחילת הציהוב שוה כמ"ש בגמרא דפעמים בא בגדלות ופעמים בקטנות, גם יש לומר שאין כל תחילת הציהוב שוה ויש ספק שזה גדול וזה קטן ואלו היינו בקיאין היינו יודעין להבחין רק שאין אנו בקיאין ומ"מ בהביא משניהם יש כאן שלש צדדים להתיר וצד אחד לאיסור ובכה"ג וודאי נפיק, ואפשר עוד שיש הפרש בתחילת הציהוב במראה עד שיש לומר זה גדול וזה קטן ואי הביא תחילת הציהוב שוה בתרווייהו ממש ידעינן בוודאי שאחד כשר ועכ"פ אינן כל תחילת הציהוב שוה ולכך לא מקשה רק אי בא הכתוב להורות לפסול מה שיסתפק לנו בתחילת הציהוב למה לי קרא אנן נפסלנו מספק אבל לא שייך להקשות למה פסלה תורה תרווייהו דוודאי שייך פסיל בתרווייהו שיש תחילת הציהוב פסול בזה ויש תחילת הציהוב פסול בזה ופסלה תורה כל מה שיסתפק לנו בתחילת הציהוב ואי היה פסלה תורה רק באחד הוי אמינא דרק בו יש פסול תחילת הציהוב והכל פסול לדידן מספק אבל באידך נכשיר מספק ובאמת ראוי לפסול גם באידך מספק שיש בו ג"כ תחילת הציהוב שהוא פסול, והוצרך להקשות דאי כל תחילת הציהוב ספיקא הוא מה צורך קרא לתחילת הציהוב דהא אנן נפסלנו והשתא נמי לא קשיא דנימא דבאה התורה לפסול וודאי הא ניחא כיון דהתורה לא היתה מסופק' ואז היו יודעין איזה תחילת הציהוב גדול ואיזה קטן א"כ היה אז כשר גמור והיכי נימא שאח"כ שנסתפק לנו יהא פסול וודאי והוי ממש כמו כוי הנ"ל, כנ"ל בענין זה ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ופריך מני אילימא ת"ק ספק הוא וכו' התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שווין וכו'. לא הבנתי דבריהם בזה דהתם מ"מ קשיא לימא דקמי שמיא וודאי גליא ומ"מ אנן לא ידעינן אי פסלה תורה מכח דזכר משונה הוא או מכח דנקבה היא ולכך הוי ספק, אבל לדעתי אין זו קושיא כלל דהתם ס"ל לת"ק דאין שוחטין על אנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה וכן על טומטום והשתא היכי ס"ד דפסלה תורה וודאי א"כ הרי פסולו מכח שינוי שגופו ופסול למזבח א"כ למה לא ישחוט עליו במדינה והוי כמו בעל מום דנשחט במדינה דמה נפקא מינה אי פסול מכח מום או מכח שהוא טומטום ואי אפשר לומר אליבא דת"ק רק שפסלה תורה מספק שמא נקבה היא א"כ איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן על אנדרוגינוס מקשה שפיר דאי אפשר לומר לת"ק שפסלה תורה וודאי א"כ למה אין שוחטין עליו במדינה כיון שאינו פסול מטעם ספק וע"כ דבאמת אינו פסול רק מספק א"כ בלי קרא הוי פסלינן ליה, מיהו הא יש להקשות כיון דאנדרוגינוס שוה בכל למה ליה להקשות מכח איצטריך קרא למעט ספק הא בלא"ה היכי מספקינן באנדרוגינוס כיון דפסלה תורה ש"מ נקבה היא, אבל באמת ניחא דיש לומר דפסול דהוי זכר משונה לכך הוצרך להקשות דהא ע"כ לת"ק אינו פסול רק מספק דאל"כ היה יכול לישחט במדינה, מיהו הוי מצי להקשות על אנדרוגינוס בפשיטות כיון דלת"ק ספק הוא היכי אפשר דהתורה פסלה בתורת ספק דהא ידעה מה הוא וקמי שמיא גליא, ואמת דרש"י ז"ל פירש שם כך אבל אין זה במשמע ובאמת ניחא דנקט איצטריך קרא כדי להקשות גם על טומטום דבהא שפיר יש לומר דפסלה תורה מספק כיון שאינו שוה בכל לא שייך קמי שמיא גליא לזה הוצרך להקשות דלא צריך קרא למעט ספק דאנן נפסלנו מספק ואי דרצתה תורה לפוסלו וודאי א"כ ישחט במדינה, כנ"ל:

בא"ד וא"ת והא רב סבר וכו' והיכי אתי קרא למעוטי ספיקא. דבריהם צ"ע לפע"ד דהא התם פוטר רב משילוח אפילו ראה לובן ואודם כאחד והשתא היכי מוכח מהך קרא דילמא לא פטר קרא רק בראה לובן בלבד או אודם בלבד דבלובן שמא נקבה היא ובאודם שמא זכר הוא אבל בראה שניהם דמה נפשך פסול מנין דפטרה תורה משילוח, וע"כ דדייק דאי קרא רק בראה אחד פוטר מכח ספק וכי צריך קרא למעט ספק אבל אי כוונת הכתוב לפוטרו אפילו ראה שניהם אינו מטעם ספק רק דאי זכר הוא זכר משונה הוא ואי נקבה היא נקבה משונית היא ולפי זה מוכח ע"כ מהך דרב דהתם להיפוך דלא צריך קרא למעט ספק, אמנם עיקר דברי התוס' צ"ע דהיכי שייך להקשות התם איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהא שפיר צריך שלא ישלחנו מספק כמו גבי מעשר, ואף שחילקו התוס' דהיכא דהוי דבר השוה בכל לא שייך למעט ספק דקמי שמיא גליא אבל היינו היכא שבא הכתוב להחמיר לא שייך שבא להחמיר בספק כוודאי כיון דקמי שמיא גליא ומסתמא הוי וודאי אבל אי נימא דקרא אינו פוטר רק באודם לחוד ולובן לחוד שפיר צריך קרא למעט דאנן נשלחנו מספק ואיצטריך קרא למעט שלא נשלח אותו, אבל באמת אין הכוונה התם מדאיצטריך קרא רק כך הכוונה אי קרא רק מלובן לחוד ממעט או אודם לחוד היכי פטר ליה קרא בין באודם בין בלובן הא קרא ידע מה הוא ולמה פטר ליה בין באודם בין בלובן וע"כ דמתרווייהו פטר ליה והיינו משום שהוא בריה משונה ואי זכר הוא משונה ואי נקבה היא משונית ואכתי ספק הוא אי זכר הוא אי נקבה היא:

מיהו אכתי קשיא לי תינח אנדרוגינוס אבל טומטום דממעט ליה התם אפילו ראה לובן ואודם ביחד מנ"ל דילמא לא ממעט ליה קרא רק בראה אחד מהן מכח ספק אבל בראה שניהם חייב בשילוח, וליכא למימר דאי בראה אחד מהן וכי צריך קרא למעט ספק הא ליתא דבהא פשיטא דצריך למעט ספק לכ"ע כיון שאינו שוה בכל אפילו לדברי התוס' דהוי ממש כמו מעשר דקרא ממעט ליה שלא נשלחנו מספק ובלי קרא היינו משלחין אותו, גם לא שייך קמי שמיא גליא דהא אינו שוה בכל וזה זכר וזה נקבה גם לא קשיא מהאי טעמא למה פסלה תורה בין באודם בין בלובן דהא התורה ידעה דזה לא שייך רק באנדרוגינוס ששוה בכל משא"כ טומטום, וליכא למימר דכמו דאנדרוגינוס פטור ע"כ אפילו ראה שניהם טומטום נמי הא ליתא דאנדרוגינוס מה שהוא הוא משונה אבל טומטום אי זכר הוא הוי זכר גמור ואי נקבה הוי נקבה גמורה כמ"ש התוס' לקמן, וצריך לומר דמ"מ כיון דילפינן זכר וודאי ונקבה וודאית חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס ממילא כמו דאנדרוגינוס אימעט אפילו ראה לובן ואודם כאחד דבהא ע"כ מיעט הכתוב כך דאי חדא כיון דקמי שמיא גליא למה פטרה תורה בין בלובן בין באודם אי זכר הוא ישתלח בלובן ואי נקבה היא ישתלח באודם וע"כ דאפי' תרווייהו פטרה תורה דהוי זכר משונה ונקבה משונית אם כן ה"ה טומטום דממעט ג"כ מתרווייהו אימעט אפי' ראה שניהם כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד תרי מיעוטי כתיבי. לכאורה לא היו צריכין לזה לענין מה שבאו לתרץ רק בפשיטו' הוי להו לומר דלא שייך התם להקשות איצטריך קרא למעוטי ספיקא דלאו מכח ספק ממעט להו רק לפי שהוא משונה ואנן הוא דלא ידעינן אי זכר משונה אי נקבה משונית וכך תירצו בנדה שם ומשמע שם שמה שכתבו אח"כ ונראה לפרש הוא לפי שהוקשה להם בפני עצמו למה לי תרווייהו הא כתיב כל צרוע וכל זב ואהא כתבו דחד לטומטום וחד לאנדרוגינוס, וכתבו עוד דאי הוי כתיב זכר הוי ס"ד נקבה לא ממילא איצטריך נקבה ותרווייהו מחד קרא ממעטינן להו אבל כאן מוכח בהדיא שזה שייך לתירוצם, ונראה לי שהוקשה להם בשלמא אי מכח ממעטינן ליה שפיר יש ללמוד תרווייהו מחד קרא דמה נ"מ אבל אי אנדרוגינוס מכח בריה משונה ממעטינן ליה מנ"ל דילמא למעט טומטום אתי דכיון