תפארת יעקב על חולין חלק א קמב

כמו עשירי וודאי ואי משום דאי בא הכתוב לפסול וודאי א"כ ממילא אפי' הביא שניהם לא יצא כיון דפסל הכתוב וודאי א"כ תיקשי היכי פשיטא ליה מעיקרא דאי ספיקא הוי נפיק בהו שמא פסל הכתוב ספק כוודאי, וע"כ דע"כ לא שייך לומר דפסל הכתוב כוודאי רק היכא דהוי ספק כגון בהביא אחד אבל בהביא שנים תור ויונה הרי וודאי אחד כשר ולא הוי ספק ולא פסלה תורה וודאי כשר כוודאי פסול א"כ השתא נמי מאי פריך דילמא איצטריך קרא לפסול וודאי ומ"מ בהביא שניהם יצא דוודאי אחד כשר ולא פסלה תורה רק ספק ולא וודאי:

ומה שנראה לי בענין זה הוא שיש להבין בהך סימן תחילת הציהוב אי הוא דבר שוה בכל היונים והתורים ויש זמן מוגבל לזה כגון לעשרה ימים או יותר מתחיל בכולן תחילת הציהוב וכן משיזהיבו, ולפי זה לא היה לומר הסימנים הללו רק שיאמר הזמן עד אימתי בני יונה קטנים עד עשרה ימים או יותר ומאימתי תורים גדולים אחר זמן כך וכך מלידתם, גם רחוק הדבר מאד שאם יולדו הרבה יונים ביום אחד או תורים יתחילו כולם בציהוב ביום אחד ובזמן אחד ובוודאי שענין גדלות וקטנות הוא דבר המתחדש ביונים ותורים בעצמותן, ויראה לי שהוא כל זמן שהוא בגדר בן ואינו יכול להוליד להיות אב ואם אז הם קטנים וכאשר בא בהם כח התולדה להוליד יצאו מכלל בני ונקראו יונים או תורים, והנה זה היה ידוע שמשיזהיבו בלי ספק באו לכלל גדלות והוא סימן ברור דבקטנות לא יזהיבו אמנם תחילת הציהוב דהיינו מהתחלת הציהוב עד שיזהיבו אינו סימן ברור ופעמים מתחילין לצהב בגדלות ופעמים גם בקטנות ואין הדבר שוה בכל היונים וכל התורים והיינו דמיבעי ליה אי תחילת הציהוב דבר ברור וברי' הוא שיצא מכלל קטנות ולכלל גדלות לא או ספק הוא ופעמים בא בגדלות ופעמים בא כשעדיין בקטנותם, והשתא לא קשיא מי איכא ספיקא קמי שמיא דהא ע"כ יהא ספק ואי אפשר להתיר אחד מהן ואי אפשר לברר לומר זה אסור וזה מותר ונ"מ שפיר דאי בריה הוא אפילו הביא שניהם שניהם פסולין שאינן לא גדולים ולא קטנים בוודאי אמנם אי ספיקא הוא נפיק בהו שהרי יש כאן שלש צדדים להתיר וצד אחד לאיסור דאי שניהם גדולים הרי יצא בתורים ואי שניהם קטנים יצא ביונים ואי זה קטן וזה גדול או היונה קטנה ותור גדול הרי יצא בשניהם ואין כאן צד לאיסור רק שמא היונה גדולה והתור קטן הילכך ממילא בהביא שניהם יצא, ואהא פריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא דאנן נפסול מעצמנו מספק וליכא למימר דתורה קמ"ל דפסולין מספק כוודאי א"כ כי הביא שניהם לא יצא ג"כ דלא שייך להתיר מכח ג' ספיקות להתיר וחד ספק כיון דהספק הוי וודאי אסור אין כאן ס"ס כלל, ואפי' הביא שניהם אסור עכ"פ מספק דאפי' תימא דלא אסרה תור ספק כוודאי רק בספק אחד מ"מ אין להחשיבו לס"ס כיון דאסור וודאי וע"כ בס"ס אסור עכ"פ מספק ומאי קא מיבעיא ליה אי ספיקא הוי ונפיק ומדפשיטא ליה דאי ספיקא הוי נפיק ש"מ דדוקא במקום שהתורה הקילה בספק א"כ ע"כ דחשיב כוודאי כיון דמקילין ואין אוסרין מספק, אבל כשהחמירה תורה בספק מאיזה צד נימא שיהא כוודאי ואין לנו ללמוד רק דאסור מספק וא"כ בהביא שניהם הוי ס"ס וא"כ קשה למה צריך קרא לאסור ספק בהביא אחד הא מעצמנו נאסור מספק, וזה נראה לי כוונת רש"י דמתחלה סתר זה הדעת שנאמר דהספק הוא דבר השוה בכל היונים ובכל התורים דמי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא ואי ידעה התורה דגדולים הן לייתי בתורים ולמה פסלה תורה תורים ואי ידעה דקטנים הם למה פסלה תורה יונים וע"כ שזהו ספק גמור שאינו מתברר א"כ כיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא אנן נאסור מעצמנו מספק, אבל אי היה באפשר לומר דקמי שמי' הוי ספק לא הוי קשיא כלל דהוי אמרינן דהוא ספק השוה בכל או כך או כך ומשום דמספקא ליה לקרא אסרה תרווייהו ולא קשיא איצטריך קרא דשפיר איצטריך כיון דלא ידע ואי לא היה אוסר הוי ס"ד דגדולים הן או קטנים קמ"ל קרא שהן ספק, ולכך הוצרך רש"י ז"ל לסתור זה הדעת דאי אפשר שיסתפק הכתוב רק ידע בוודאי וע"כ משום שאנחנו לא נדע שלא נוכל להתברר גם הכתוב לא הוי יכול לברר שאין הדבר שוה בכל א"כ לא צריך קרא דמעצמנו נפסול מספק דמאיזה צד יגיע אצלנו הטעות בדבר שיש באמת פעמים גדול ופעמים קטן לחשוב שהם גדולים בוודאי או קטנים בוודאי וע"כ יסתפק לן, משא"כ אי היה באפשר שהכתוב נסתפק והיינו אומרים דשוה בכל או כולם גדולים או כולם קטנים א"כ ממילא יש לחוש שאנחנו נחשוב בצד אחד והוכרח רש"י לסתור זה משום דקמי שמיא גליא ודו"ק, ויהיה איך שיהיה כוונת רש"י ז"ל עכ"פ נראה לי ברור בפי' הסוגיא דהך ספק אינו שוה בכל התורים ובכל היונים לכך לא פריך רק איצטריך קרא דאנן נפסול מספק אבל אי היה הספק שוה בכל לא הוי מקשה כך רק בפשיטות למה פסלה תורה תרווייהו כיון דהכתוב ידע אי גדולים או קטנים כמו שבארנו, ועמ"ש בתוס' בד"ה איצטריך קרא בענין זה:

בתוס' בד"ה והביא תחילת הציהוב וא"ת כיון דמה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריבם, לכאורה קשה דבפשיטות הוי להו להקשות דהא הוא לא נדר רק אחד ואי אפשר להקריב לנדרו רק אחד א"כ מאי עדיפותא יש שהביא שנים סוף סוף אותו שיקריב הרי ספק הוא, וצריך לומר דהוי מצינן לומר שהביא שנים ומתנה ואומר דאותו שהוא כשר יהא לנדרו והשני לנדבה ולכך הוצרכו להקשות כיון דאחד בוודאי פסול אי אפשר להקריב כלל או שמתנה שהאחד יהא לנדרו והשני חולין רק שהביא שנים דאז אחד בוודאי כשר ואהא קשיא להו לתוס' שהרי אינו יכול להקריב כלל מכח ספק והיאך יצא, מיהו מה שתירצו בעבר והקריב הוא דחוק לפע"ד דלמה ליה להסתפק בכה"ג הא בפשיטות יש ספק בעבר כהן והקריב תחילת הציהוב אי הוי נבלה דמליקה אינה מטהרת או דהוי ספק נבלה וע"כ דלא מיירי בעבר והקריב:

אבל לדעתי יש ליישב בפשיטות דוודאי יש לתמוה בלא"ה דמאי מספקא לן נהי דביונה אי אפשר להקריב שמא גדול הוא ולא יקרב לעולם אבל תור הרי כשיזהיב יוכל להקריבו ופשיטא דנפיק ביה ואי דימות בין כך ובין כך הרי אפילו הביא כשר גמור כל שלא הקריבו הכהן ומת חייב להביא אחרת לנדרו, וברור דעיקר הכוונה הכא לענין בל תאחר שהגיע העת שעובר בבל תאחר והשתא שפיר מיבעי' ליה דאי ספק הוא ואחד בוודאי כשר לא עבר בבל תאחר שהרי תור זה יקרב אח"כ ובמה נפשך אי היה כשר גם עתה הרי לא עבר ואי היה עכשיו קטן הרי היונה היתה כשרה ולא עבר מחמת היונה ואי משום דהיונה הזקין אח"כ ולא הוקרב מ"מ כיון שהיה כשר כשהביאו אפי' נפסל אחר כך שוב יש לו זמן מחדש לענין בל תאחר כמו הקדיש בהמה ונפל בה מום דיש לו זמן לאחרת לאחריותו ג' רגלים כדאיתא בפירקא קמא דר"ה א"כ תור זה יהא חילוף היונה שהזקינה, אבל אי שניהם פסולין עכשיו דהוא ברי' שפיר עבר בבל תאחר כיון שלא הביא דבר הכשר עכשיו וזה ברור ורחוק בעיני לומר שהתוס' בתירוץ השני נתכוונו לזה, והנה כבר כתבתי בגמרא שיש לומר לפום מה דמסיק בספק שאין לו תקנה אפילו יביא עכשיו תור או יונה אחרת כשר גמור דכיון שכבר הביא תחילת הציהוב לנדרו היאך יביא אחרת ושמא כבר יצא באלו ואם יביא על תנאי ויאמר אי ספק הוא וכבר יצא יהא זה לנדבה ואי לא יצא יהא זה לנדרו ותור שיקריב מן הראשונים אח"כ יהא לנדבה, הא ליתא דכיון שכבר הקדיש לנדרו אף דאסור להקדיש מחוסר זמן מ"מ קדוש הוא ואי אפשר שיעשנו עכשיו לנדבה וזהו שכתב הרמב"ם הרי זה ספק ולא ביאר מה יעשה כי אין לו תקנה כלל רק הוא בספק בל תאחר, כנ"ל:

בד"ה איצטריך קרא למעוטי ספיקא תימא וכו'. לא ידעתי מאי מקום קושיא יש כאן שהרי לפי פשוטו הכוונה כמו שפירש"י דכיון דספיקא הוא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו וזה לא שייך רק כאן דאנן נפסול ממילא מספק אבל במעשר ובהרת נהפוך הוא דהתורה באה להקל בספק ופשיטא דאיצטריך למעוטי ספיקא להקל, ולפי זה לא קשיא כלל מכוי דהתם נמי כיון שבא הכתוב להחמיר לא איצטריך דאנן מעצמנו נחמיר דמהיכא תיסק אדעתין להתיר חלבו כיון דספק הוא ולפי מה שתירצו הם קשי להו מהך דכוי אבל לא היו צריכין לזה, גם בעיקר מה שתירצו דהכתוב קמ"ל דהוי כוודאי א"כ הכא נמי נימא כן דהכתוב קמ"ל דהוי כוודאי, וליכא למימר דא"כ סוף סוף נפשט האיבעי' דכיון דוודאי הוא אפי' הביא שניהם לא יצא הא ליתא דע"כ לא פסלה תורה רק היכא דהוי ספק אבל בהביא שניהם דאחד וודאי כשר לא פסלה תורה תרווייהו ביחד כוודאי, תדע דאל"כ תיקשי לר' זירא היכי בעי ספיקא הוי ונפיק דהיכי פשיטא ליה דאי ספיקא הוי נפיק כיון שפסלה תורה תחילת הציהוב בזה ובזה ממילא פסול כוודאי וע"כ כיון דהביא שניהם הרי אין כאן ספק כלל ואחד וודאי כשר ולא פסלה תורה וודאי כשר שיהא וודאי פסול וא"כ מאי קושיא דילמא איצטריך קרא שיהא פסול כל אחד בפני עצמו כוודאי, וע"כ דכל כמה שיש לנו לומר ולפרש קרא דלא פסלה ספק כוודאי יש לנו לומר כן ומאיזה צד נימא דבא הכתוב לעשות ספק כוודאי כל שיש לנו לומר בריה הוא ופסל הכתוב וודאי מכח וודאי פסול ולא נימא דפסל הכתוב ספק כוודאי, הילכך ממילא לא קשיא מכוי ג"כ דמ"מ שפיר יש להוכיח דבריה הוא ואסרה תורה החלב מכח וודאי מדנימא ספק הוא ואסרה תורה חלבו וודאי מכח ספק:

אמנם הא וודאי קשיא טובא הכא ובהך דכוי דלמה לו לומר איצטריך קרא למעוטי ספיקא דמשמע בהדיא דההוכחה הוא דלא צריך קרא לספק הרי בלא"ה תמוה מאד דאי ספיקא הוא היכי פסלה תורה תרווייהו הא אין כאן פסול רק לאחד והוי ליה לקרא לפסול רק אחד אותו שהוא דקמי שמיא גליא ולמה פסל הכתוב שניהם ומזה מבואר להדיא דבריה הוא, וכמו כן גבי כוי היכי ס"ד לומר ספיקא הוא והיינו שאנו מסופקין שמא חיה הוא כיון דאסרה תורה חלבו ש"מ מהא דבהמה הוא דאי חיה היכי אסרה תורה חלב חיה ואי משום דבהמה לא צריך קרא לרבויי