תפארת יעקב על חולין חלק א קמא

הציהוב ספיקא הוא א"כ למה פסק בפשיטות בהלכות איסורי מזבח דתחילת הציהוב בזה ובזה פסול דמשמע פסול וודאי, והרב בעל מל"מ שם כתב בפשיטות דמה דפוסל הרמב"ם תחילת הציהוב הוא מספק וציין לעיין פט"ז מה' מעשה הקרבנות אבל הוא תמוה לפע"ד דהיכי ס"ד דכוונת הרמב"ם דספק הוא כיון שלא עשה שום הפרש בין פסול זה לפסול גדלות וקטנות דמעיקרא ומכ"ש בהלכות איסורי מזבח דעדיין לא זכר כלל דתחילת הציהוב ספק רק אח"כ בהלכות מעשה הקרבנות והיאך יאמר בפשיטות פסול, גם מה שנראה לכאורה מדברי המל"מ דהרמב"ם פוסק דספיקא הוא וכן ציון המציין בעל עין משפט על הא דאמר בסמוך ספיקא הוא רמב"ם פט"ז הלכה ב' והוא תמוה דמה שאמר הרמב"ם הרי זה ספק הכוונה הא דמיבעיא לן לקמן אי ספיקא הוא ונפיק אי בריה הוא ולא נפיק ולא איפשט האיבעיא ונשאר הדבר בספק לכך פסק הרי זה ספק אי נפיק ביה משום דדילמא בריה הוא ולא נפיק אבל לא שהחליט דספיקא הוא דא"כ יצא הוי ליה לומר דהא אי ספיקא הוא נפיק בהו, ובדברי המל"מ יש לומר דבאמת נתכוון לומר כך אף שהוא רחוק דהא אי בריה הוא פשיטא דפסול ואי ספק ג"כ פסול א"כ ע"כ דמה שאמר דפסול מספק אין הכוונה ספק בריה ספק ספיקא רק מספק שמא תחילת הציהוב קטן ושמא גדול ובאמת לא החליט הרמב"ם דהוי ספק קטן ספק גדול דא"כ בהך דפט"ז ממעשה הקרבנות היה יוצא בו במה נפשך אבל דברי הרב עין משפט וודאי תמוהין:

ונראה לי לומר בכוונת הרמב"ם ז"ל דוודאי אי רוצה להביא תור בלבד או יונה בלבד והביא תחילת הציהוב פסלו בוודאי דאיכא תרי ספיקא לאיסורא חדא אי בריה הוא ועוד אפילו אי ספיקא שמא גדול הוא ביונה ובתור שמא קטן הוא משא"כ בנדר תור או יונה מאיזה שירצה והביא שניהם תחילת הציהוב ליכא רק חד ספיקא לאיסור וחד להיתר דאי בריה לא נפיק ואי ספיקא הוא נפיק לכך פסק דהרי זה ספק, ובוודאי שיש לדקדק בלשון הרב ז"ל שכתב הרי זה ספק ולא ביאר בפי' שצריך להביא תור משיזהיב או יונה קודם תחילת הציהוב ואין דרכו של הרב ז"ל לומר הרי זה ספק סתם ולא יבאר הדין ודבר זה יתבאר לקמן בס"ד:

שם מאימתי בני יונה כשרים משיעלעו. לא ראיתי בזה פי' מספיק בלשון שיעלעו כי פי' ראשון לשון צלע לא ידעתי למה דוקא בצלעות יהא דם גם פי' השני לשון בליעה אינו מובן שפיר הך לכי שמיט גדפא, ונראה לי שהוא על שם הכתוב ואפרוחיו יעלעו דם והיינו שהאב יאכל הבשר והאפרוחי' ישתו הדם ומחמת זה יהיו מבולבלים ומטורפים כדכתיב במלחמת גוג ושתיתם דם לשכרון והיינו ושתו ולעו וגם כאן אנו רוצין שיהא הבשר מעורב ומבולבל בדם וקרוב ליציאתם מן הביצה עדיין לא נפל בהן דמן ואין הבשר מעורב בדם והיינו דקאמר לכי שמיט גדפא ואתא דמא כנ"ל:

שם והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה. איכא למידק מאי מיבעיא ליה בשלמא ביונה יש ספק דכבר נפסל אבל תור זה הא יכול להקריבו כשיזהיב ובוודאי יצא ידי חובתו ואי משום שמא ימות ולא יקרב א"כ אפילו הביא תור גמור ויונה גמורה ומת פשיטא דלא יצא ידי נדרו וחייב להביא אחרת, וברור דהך בעיא הוא רק לענין בל תאחר שהגיע העת שאינו יכול לאחר יותר הילכך אי ספיקא הוא אינו עובר בבל תאחר שהרי הביא אחד שהוא כשר להקריב בוודאי ותור זה ג"כ יקריבנו אח"כ, והשתא במה נפשך אי גם עכשיו היה כשר הרי לא עבר בבל תאחר ואי עכשיו פסול הרי הבן יונה כשר ואפילו לא יקריבנו הכהן וממילא יזקין ויפסל מ"מ הרי התור יהא קרב במקומו וכל שהביא בן יונה כשר אפי' נפסל אינו עובר בבל תאחר רק אחר ג' רגלים מהבאה זו כדאיתא בר"ה דף ה' בהקדיש בהמה ונפל בה מום יש לו ג' רגלים לאחריותו עיי"ש והכא נמי כיון דאחד מהן ראוי להקריב וודאי שוב אינו עובר כשיקריב התור משיזהיב בבל תאחר, והשתא כיון דעיקר האיבעיא הכא לענין בל תאחר אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם הרי זה ספק ולא ביאר מה יעשה משום דוודאי יקריב התור אח"כ והרי יצא ידי נדרו בכל אופן רק עכשיו הוא בספק בל תאחר, ונראה לי דאין לו תקנה כלל כי אחרים אינו יכול להביא לנדרו דשמא אחד מאלו ראוי להקריב והוי חולין לעזרה ואי ינדור מחדש לא תיקן כלום ואי יביא על תנאי ויאמר אי אחד מאלו ראוי יהא זה לנדבה ואי אינן ראויין יהא זה לנדרו הא ליתא שהרי התור יקרב אח"כ דאי לא יקרב שמא היה אחד מהן ראוי ולא הביא כלום לנדרו וכיון שבוודאי יקרב א"כ שמא לא היו ראויין וזה החדש לנדרו והרי הקריב חולין בעזרה ואין כאן שום תיקון רק שהוא בספק בל תאחר, ועמ"ש בתוס' בד"ה והביא:

שם ספיקא הוי ונפיק. איכא למידק היכי פשיטא ליה דאי ספיקא הוי נפיק דילמא אתי קרא לאוסרו לקרבן כוודאי דהא אפי' לקולא מצינו עשירי וודאי ולא עשירי ספק וממזר וודאי וכן בהרת ושער לבן וכ"ש שיש לומר דהיכא דאסרה תורה ספק הוי כוודאי ואפי' אי ספיקא הוי לא נפיק, וצריך לומר דע"כ לא אמרינן הכי רק בספק אבל כיון דהביא שניהם דאחד וודאי כשר בכהאי גוונא לא שייך שאסרה תורה וודאי כשר כוודאי פסול, ועמ"ש בתוס' בד"ה איצטריך דדבריהם צ"ע לפי הנ"ל ועמ"ש בסמוך:

שם איצטריך קרא למעוטי ספיקא. פירש"י מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך וכו' וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו ע"כ, ודבריו מגומגמין מאד כי סוף דבריו יראה דכוונתו לפרש דלא צריך קרא למעט ספק דאנן בעצמנו לא נכשיר אותם מספק ותחילת דבריו מורה ענין אחר דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא היינו דקמי שמיא גליא מה הן, גם לא נתבאר כוונתו מה שאמר אי פשיטא לך דגדולים נינהו דלכאורה למותר דהא פשיטא דלא פשיטא לן אי גדולים נינהו או קטנים נינהו, גם למה כתב מעיקרא לך ובסוף לן, [וראיתי מי שהקשה לדעת הרמב"ם דכל ספק מן התורה לקולא א"כ שפיר צריך קרא להחמיר, ולדעתי שיבוש הוא שלא אמרו רק באיסורין אבל הנודר דבר פשיטא שכל כמה שלא שילם נדרו בוודאי לא יצא ידי חובתו ומי שלוה מעות מחבירו ואינו יודע אי פרע פשיטא דמחויב מדאורייתא לשלם וה"ה בנודר, ואפילו אי נימא דצריך קרא למי שנדר להביא תחילת הציהוב דמ"מ אסור להקריב מספק הא נמי ליתא דאין זו קולא כלל כיון דמ"מ מה נפשך אי אינו בר הקרבה א"כ יצא ידי נדרו דהוא לא נדר רק תחילת הציהוב וכך הביא ואיזה קולא יש בדבר להקריב ספק פסול למזבח ויש עוד לחלק ואין להאריך:

ונראה לי דוודאי יש לתמוה היכי מספקא ליה אי ספיקא הוא או ברי' היא הא בפשיטות מוכח כיון דכתיב קרא מן התורים ומן בני יונה למעט תחילת הציהוב בזה ובזה א"כ אי ספיקא הוא למה פסלה תורה תרווייהו הא התורה ידעה אי גדולים נינהו או קטנים, וראיתי להרב בעל ת"ח שפי' סוגיא זו לפי דרכו ודבריו אינם ברורים לפע"ד והוא שדעתו לומר דה"ק אי אמרת בשלמא ברי' הוא אתי שפיר דקמ"ל קרא הא גופא דבריה הוא ואי לא כתיב רק חד קרא הוי אמינא דלאו בריה הוא רק לאו גדולים נינהו או לאו קטנים נינהו קמ"ל דלתרווייהו פסולין דברי' הוא ואינן לא גדולים ולא קטנים אבל אי אמרת ספיקא הוא ליכא למימר דקרא אתי לאשמועינן דספיקא הוא ואי לא כתיב רק חד קרא הוי אמינא דוודאי קטנים נינהו או גדולים כפום קרא דהוי כתיב דמי איכא ספיקא קמי שמיא וע"כ משום דאנן לא ידעינן מאי נינהו אשמועינן קרא שיש לנו לפוסלן מספק בין לתורים בין לבני יונה קשה כיון דמספקא לן מהיכי תיסק אדעתין לאכשורינהו ולמה לי קרא עכ"ד, והוא תמוה לפע"ד דמ"מ למה לו להקשות מכח איצטריך קרא למעוטי ספיקא דבלי קרא נפסול מספק הא בלא"ה כיון דספיקא למה פסלה תורה תרווייהו הוי לה למיפסל רק אותו הצד בלבד אי גדולים נינהו יפסלו רק בבני יונה ואי קטנים נינהו יפסלו רק בתורים וממילא לא יסתפק כלל גם לדידן אי גדולים נינהו או קטנים דנדע דזה שפסלה תורה כך הם, גם עיקר פירושו דלפי הצד דבריה הוא הכוונה דהא קמ"ל קרא דברי' הוא היינו לפי שיטתו שפי' מעיקרא בברייתא דקאמר יכול כל התורים כשרים וכל בני יונה היינו או זה או זה משום דתרווייהו ליכא למימר משום דוודאי לאו גדולים וקטנים נינהו, ובאמת אין צורך כלל דוודאי הכוונה בפשיטות דלולא קראי הוי מכשרינן תרווייהו דהוי אמרינן דלא קפיד קרא על תורים רק שלא יהיו קטנים ולא קפיד קרא על בני יונה רק שלא יהיו גדולים ותחילת הציהוב אינו לא גדול ולא קטן לכך כשר בתרווייהו, וכן פירש"י להדיא יכול יהיו כל התורים כשרים משיצאו מכלל קטנות ויהיו כל בני יונה כשרים כל זמן שלא באו לכלל גדולים, והשתא אי אמרינן בריה הוא הכוונה בפשיטות דקמ"ל קרא דתורים אין הקפידא שלא יהיו קטנים רק שיהיו גדולים דוקא ובני יונה אין הקפידא שלא יהיו גדולים רק שיהיו קטנים דוקא לכך ברי' זו שאינה לא גדול ולא קטן פסול בתרווייהו, ולפי זה אי אפשר לומר דאי אמרינן ספיקא הוא דקרא אשמועינן דספיקא הוא עד שהוצרך רש"י לדחות משום דקמי שמי' ליכא ספק הא בלא"ה מנין נדע דספק הוא שמא ברי' הוא, ועוד לפי דרכו דהתורה חששה שמא אנן לא נדע דברי' הוא א"כ כמו כן יש לומר דספיקא הוא והתורה רצתה שנפסול אנחנו מספק ואי לא הוי פסלה תורה שמא אנן נתפוס דגדולים בוודאי או קטנים בוודאי לכך פסלה תורה תרווייהו לידע שיש לנו לפוסלן מספק, ואין לנו להקשות רק למה באמת רצתה תורה שנפסול שניהם כיון דהתורה ידעה אי גדולים הן או קטנים הן לא הוי לה למיפסל רק חד מינייהו כפי ידיעתה וא"כ מה צורך לומר איצטריך קרא למעוטי ספיקא הא בלא"ה אי ספק הוא למה נפסלו שניהם בקרא הרי בארנו שאין דברי הרב הנ"ל ברורים בפי' סוגיא זו, מיהו מפירש"י ז"ל בד"ה אי אמרת בשלמא משמע כדברי הת"ח ואולי מוכרח לפרש כן משום כיון דידעינן דתחילת הציהוב מיקרי בני דהא יכול כל בני יונה כשרין קאמר א"כ ממילא פסולין לתורין וע"כ דקמ"ל דבריה הוא:

ועוד קשה לי היכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא והיינו דאנן נפסול מעצמנו מספק דילמא רצה הכתוב לפסול וודאי