תפארת יעקב על חולין חלק א קמ

מצית למילף כיון דליכא לימוד ואין הבנה לדבריהם כלל, וצריך לומר דכוונתם דאי אין לימוד כלל ובאמת לאו דוקא פשיטא דיש לומר גם בני יונה לאו דוקא דמ"ש ואי יש לך איזה לימוד דדוקא הוא א"כ יש לומר מק"ו דבני יונה לאו דוקא, אבל מ"מ לפי הנ"ל אתי שפיר בפשיטות דוודאי בלי קרא היה לנו לומר דזה דוקא וזה דוקא כיון דבתורים לא שמענו רק גדולים ובני יונה רק קטנים רק מחמת שיש כאן ק"ו ע"כ תרווייהו לאו דוקא כמו עגלה ופרה דלקמן, ונראה שלזה כיון רש"י ולא נתכוון לומר דבלי קרא ידעינן תורים גדולים למצוה רק הכוונה נהי דבני משמע קטנים אבל מ"מ לא שמענו מפורש דדוקא קטנים והק"ו אומר דלאו דוקא קטנים, ומ"מ אפילו לפי הבנת התוס' לא הקשו בפשיטות דהיכי ס"ד לומר ק"ו כיון דחזינן דמצוה עכ"פ יש בגדולים וכן בני יונה בקטנים ע"כ דגדולים בתורין עדיפי וכן קטנים בבני יונה, משום דבאמת מכח הק"ו אפילו מצוה ליכא רק לולא הק"ו בלי קרא הוי מצוה, אך אפילו לזה לא נתכוון רש"י כמ"ש בגמרא:

בד"ה לא לישתמיט קרא ע"כ לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש וכו' מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו לכתוב בני בחנם. דבריהם מגומגמין לכאורה דממה שכתבו ובהאי לא כתיב בני משמע דעיקר הדרש מדלא כתיב באידך בני וסוף דבריהם דלמה לו לייתר לשונו בחנם מורה דמבני יונה גופייהו יש לדרוש דלמה לי בני בחנם, ונראה לי דכוונתם לומר דאי תרווייהו לאו דוקא קשיא בתרווייהו דלמה בהאי לא כתיב בני ובהאי כתיב בני ובשלמא אי הוי כתיב בני תורים ובני יונה היה אפשר לומר דכך אורחיה דקרא לכתוב בני אבל כיון דבתורין לא כתיב בני למה בבני יונה מייתר לשונו לכתוב בני ואי הוי דנין רק על בני יונה הוי אפשר לומר דכך אורחיה דקרא אבל מכח דבתורין לא כתיב בני דייק אבל מ"מ בעיקר דבריהם קשיא לי דאי עיקר הוכחה מדכתיב בני א"כ מה ס"ד דמקשה מאי תלמודא אטו לא ידע דבני יונה משמע קטנים והוי ליה לומר יונה, ועוד דבאמת לא קשיא כלל דכיון דאיכא ק"ו מזה לזה נקט בהא תורים ובהא בני יונה וממילא ידעינן דלאו דוקא מכח ק"ו והוי ממש כמו עגלה ופרה לקמן דאף דבהא כתיב שחיטה ובהא עריפה מ"מ לולא מיעוטא הוי אמרינן דתרווייהו בין בעריפה בין בשחיטה מכח ק"ו, והשתא ומה התם דקתני שחיטה בהדיא וטריפה בהדיא בעינן מיעוטי כ"ש כאן שיש לומר דתרווייהו בין גדולים בין קטנים מכח ק"ו ושפיר הוצרך לומר משום דלא לישתמיט בחד דוכתא עכ"פ למיכתב בהיפוך ועמ"ש בגמרא:

גם נראה לי דעיקר דברי התוס' נבנין על יסוד הגירסא דגריס הרשב"א ז"ל דרק על בני יונה אמרינן לא לישתמיט דלמה לו לכתוב בני בחנם אבל על תורים לא שייך שישתמיט כיון דלא כתיב בני בחנם, אבל לפי הגירסא שלפנינו לא לישתמיט לכתוב מבני תורין והיינו דבא ליתן טעם למה לא נימא תרווייהו לאו דוקא וכשרין בין גדולים בין קטנים ואהא קאמר א"כ לא לישתמיט לכתוב מן בני תורים או מן היונה כיון דתרווייהו שווין בין גדולים בין קטנים למה שינה הכתוב לעולם תורין ובני יונה ולא לישתמיט לכתוב פעם אחת בהיפוך, ובהכי ניחא קושיית התוס' בדיבור הקודם שהקשו כיון דתורים לא ידעינן רק מכח דומיא והרי עדיין לא שמענו דבני יונה קטנים דוקא ולהנ"ל לק"מ דע"כ לא בעינן דומיא רק אי בני יונה דוקא דאז אין שאלה על תורין דלא כתיב בני תורין דשאלה זו לא שייך רק אי שניהם שווין ולמה נשתנה בלשון זה מזה אבל אי בני יונה דוקא ותורין לאו דוקא אין שאלה כלל, והשתא שפיר שואל ומה תורים כיון דהשתא לא ידענו דבני יונה דוקא ואדרבא לאו דוקא א"כ בלי דומיא הוי תורים דוקא דאי גם תורין לאו דוקא מה נשתנה תורין מבני יונה דבכאן כתב קרא לעולם בני ובכאן לא וכיון דתורים וודאי דוקא ממילא בני יונה לאו דוקא מק"ו, ועכ"פ לא קשיא כלל מה שהקשו התוס' בד"ה ומה תורים דבכל אופן ע"כ תורים דוקא דאי בני יונה דוקא תורים דוקא מכח דומיא ואי בני יונה לאו דוקא ע"כ תורים דוקא מכח לא לישתמיט, ולפי זה פשיטא דמפעם אחת ליכא למילף כלל דלכך כתיב בהא בני ובהא תורים כדי שנדע דלאו דוקא וכשר בגדולים וכשר בקטנים רק עיקר ההוכחה מכח דלא לישתמיט בכל מקום ועכ"פ היה יכול לומר בפעם אחת בני תורים ומן היונה:

והנה כתבתי בסוגיא זו בכמה מקומות על פנים שונים וכדי. שלא ילאה המעיין לידע ביאור הסוגיא בקוצר לפע"ד וממילא יפלו כל הקושיות אכתוב דרך אחד לפי דרכן של המפרשים אך יסורו כל הקושיות שהקשו התוס' ולא אצטרך לפרט אותם כי יובן מעצמו, ודרך שני אכתוב מה שנראה לי דבר חדש ופי' פשוט בסוגיא ובזה יפלו כל הקושיות ואף שהדברים הנ"ל מפוזרים איש על מקומו ראיתי לקבץ אותם ולברור מהם דברים הברורים ופשוטים ובזה יצא המעיין ידי חובתו מכל מה שעמעמו בסוגיא זו:

והוא דלפי פשוטו פי' הברייתא ת"ל תורים גדולים וכן ת"ל בני יונה נמשך לפי המסקנא דוודאי תרווייהו אי אפשר שיהיו לאו דוקא דכיון דתרווייהו שווין בין גדולים בין קטנים היאך לא אישתמיט קרא לומר בפעם אחת בהיפוך בני תורים ויונים ולמה תמיד יאמר תורים ובני יונה וע"כ אחד דוקא ומן הסתם בני יונה דוקא דכתיב בהו בני א"כ תורים נמי דוקא מכח דומיא כדמסיק, והשתא פי' הברייתא כך תורים גדולים ולא קטנים והיינו מכח דומיא דבני יונה שיכול והלא דין הוא ומה בני יונה וכו' והיינו דהא בני יונה ע"כ קטנים דוקא דאי גם בני יונה לאו דוקא לא לישתמיט קרא וא"כ תורים לאו דוקא מכח ק"ו ואי תורים דוקא ושוב לא שייך לא לישתמיט מ"מ פשיטא כיון דתורים דוקא בני יונה דומיא דתורים וודאי דוקא ועכ"פ בכל אופן בני יונה דוקא א"כ נימא ק"ו דתורים לאו דוקא ת"ל תורים דומיא דבני יונה דוקא גדולים, והדר קאמר בני יונה קטנים ולא גדולים והלא דין הוא והיינו דתורים וודאי לא הוכשרו בקטנים דאי גם קטנים מ"ש דלא נקט לעולם בני בתורים ואי משום דבני יונה דוקא א"כ וודאי תורים דוקא מכח דומיא ועכ"פ תורים וודאי בכל אופן דוקא גדולים א"כ ממילא נלמד ק"ו דבני יונה אפילו גדולים ת"ל בני יונה קטנים ולא גדולים, ואהא מקשה מאי תלמודא דילמא באמת תרווייהו בין גדולים בין קטני' וקאמר דלא לישתמיט קרא לכתוב בהיפוך בפעם אחת רק לעולם תורים ובני יונה ש"מ דדוקא נינהו, והדר שואל תינח דהא וודאי מוכח דתרווייהו אי אפשר לומר לאו דוקא כיון שלא שינה הכתוב פעם אחת בהיפוך אבל נימא דאחד דוקא והיינו בני יונה דכתיב בני וממילא אין קושיא דלא נקט בני תורים דרק ביונה כתבה תורה בני לפי דקטנים דוקא אבל בתורים דבין גדולים בין קטנים לא כתיב בני ומשני דומיא דבני יונה כמו בני יונה לא הוכשרו בהכשר תורים כך תורים לא הוכשרו בהכשר בני יונה, זהו לפי הבנת המפרשים בסוגיא זו רק לפי מה שכתבתי מיושבין רוב הקושיות שהקשו בסוגיא זו כמבואר למעיין:

אמנם לדעתי ביאור סוגיא זו באופן אחר בפשיטות ומיושבין כל הקושיות והסוגי' מתפרשת בריוח בלי שום דוחק כלל וכלל, והוא כי ברייתא זו נדרשת בתורת כהנים בעולת נדבה של עוף דכתיב התם והקריב את קרבנו מן התורים או מן בני היונה והנה אי אפשר שבא הכתוב להורות דתורים ובני יונה כשרים לקרבן דפשיטא דהא כבר הוזכרו בעולת חובה כמה פעמים וכ"ש דכשרים לנדבה ולזה דרשו דתורים קמ"ל גדולים ולא קטנים ובני יונה קמ"ל קטנים ולא גדולים, ואפילו נימא דהוצרך הכתוב למעט שאר מיני עופות מנדבה מ"מ לא היה צריך לומר רק מן היונים ולמה כתב תורים לגמרי גם בני יונה דהיינו שפרט איזה יונה כיון דכבר כתיב בחובה תורים ובני יונה וא"כ וודאי דגם בנדבה יכול להקריב אותם], והיינו מיתורא שלא הוצרכו לגופן כלל, ואהא קאמר שיכול והלא דין הוא והיינו שהוקשה לו למה צריך יתורא דדוקא הן הא בלא יתורא נמי נימא דדוקא הן כיון דלעולם כתיב תורים ובני יונה ואדרבא אי לאו דוקא היה צריך קרא לגלות בהיפוך דלאו דוקא, ועל זה אמר דס"ד דלא צריך קרא להורות דלאו דוקא דק"ו הוא לכך צריך יתורא דתורים דדוקא גדולים ולא נילף ק"ו, והדר קאמר בני יונה קטנים דוקא והיינו בני יונה דכתיב בנדבה דמיותר הוא להורות דקטנים דוקא וקשיא ליה ג"כ מה צורך יתורא דקרא הא בלא"ה נימא בני יונה דוקא כל כמה דליכא קרא להכשיר גדולים כיון דכתיב בני, וקאמר דס"ד בלי יתורא דלא צריך קרא דק"ו הוא מתורים לכך צריך קר דבני יונה דוקא והיינו קרא דנדבה דלא צריך לגופה כלל דנלמד מחובה, ואהא פריך מאי תלמודא דכיון דצריך לעשות ק"ו בזה ובזה ש"מ דלולא הק"ו לא היה צריך שום יתור בקרא רק מעצמנו אמרינן כל אחד דוקא ומאי משמע שיהא כל אחד דוקא, ועל זה אמר מדלא אישתמיט לכתוב פעמים בהיפוך רק לעולם תורים וביונה בני יונה ש"מ דדוקא נינהו לכך בלי ק"ו לא היה צריך יתורא בנדבה להורות שהן דוקא, ואהא פריך מ"מ אפילו בלי ק"ו לא מוכח רק בני יונה דוקא דכתיב בני אבל תורים מנא לן דדוקא וכיון דבני יונה דוקא שוב לא שייך לא לישתמיט על תורים דדוקא אי תרווייהו לאו דוקא ממילא למה בזה כתיב לעולם בני ובזה לא כיון דתרווייהו שווין בין גדולים בין קטנים אבל כיון שאינן שווין רק בני יונה דוקא ותורים לא אין שאלה דלא לישתמיט דבני יונה דדוקא נינהו נקט בני ותורים דלאו דוקא לא נקט בני, ומשני דראוי לומר דומיא דבני יונה לכך לולא הק"ו הוי אמרינן תרווייהו דוקא בלי יתורא רק מחמת הק"ו צריך קרא דלדחות הק"ו לא מהני סברא דלא לישתמיט ולא דומיא ובזה נסתלקו כל הקושיות ודו"ק:

בגמ' פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול. כבר כתבתי דלא קשיא דנילף מהא תורים גדולים ובני יונה קטנים כיון דאפילו תחילת הציהוב פסול משום דלולא הנך לימודים דלעיל הוי מוקמינן מן התורים ומן בני היונה למעט תורים מקטנים ובני יונה מגדולים ולא הוי שמעינן תחילת הציהוב, מיהו יש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ב' שכתב וז"ל תורים קטנים פסולין ובני יונה גדולים פסולין שנאמר מן התורים או מן בני היונה תחילת הציהוב בזה ובזה פסול ומשמע דתחילת הציהוב פסול כמו גדולים וקטנים כפשטא דהך. ברייתא, אמנם בפרק ט"ז מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב' כתב וכן הנודר עולת העוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק אלמא דתחילת