תפארת יעקב על חולין חלק א קלט

ק"ו א"כ ממילא מה שנאמר בני היינו לרבותא אפילו בני כשרים וכ"ש גדולים ואין כאן מצוה כלל ושפיר משני אי ס"ד ק"ו א"כ ממילא ליכא מצוה ג"כ א"כ לא לישתמיט לכתוב פעם אחת יונה, וממילא פשיטא דלא קשיא ג"כ קושיית הרא"ם הנ"ל דכיון דאיכא ק"ו הוי קטנים כ"ש ורבותא כתבה תורה אפילו גדולים כשרים, אבל באמת מעולם לא נתכוין רש"י למצוה ולעיכוב שהרי לא נזכר בדבריו מצוה כלל רק הא וודאי פשיטא דבני קטנים הן אבל אין אנו יודעין אי קטנים שכתבה תורה לעיכובא דוקא קטנים או שמא גדולים ג"כ ואפילו מצוה ליכא ותורים נמי גדולים וודאי במשמע רק לא נתפרש אי הכוונה בדוקא או ה"ה קטנים ומכח ק"ו נימא דה"ה קטנים וזה ברור ולק"מ, ועמ"ש בתוס' ומה קמא ובד"ה ומה בתרא עוד בביאור הסוגיא בזה:

שם מאי תלמודא וכו' לא לישתמיט וכו' דומיא דבני יונה וכו'. הנה כבר כתבתי לעיל לפרש עיקר סוגיא זו דהדרש הוא דתורים ובני יונה שהוזכרו בנדבה לא הוצרך לגופן דאלו כשרים דפשיטא כיון שבאין בחובה באין בנדבה ומזה דרשו דתורים למעט קטנים אתי ומיתורא דרשינן לה ובני יונה למעט גדולים ואהא מקשה מאי תלמודא דהיכי דייק תרווייהו וממעט תורים מקטנים ובני יונה מגדולים דהא חדא וודאי צריך למעט כל שאר מינין מנדבה דס"ד אפי' אווזין ותרנגולים יכול להביא בנדבה, ואין לומר דהוי ליה למיכתב יונה הא ליתא כיון דבעלמא כתיב בני יונה ומ"מ ס"ד מק"ו אפי' גדולים א"כ הכא נמי כתיב בני ואין להכריח מבני כאן יותר מבכל מקום, ואהא משני רבא דבני יונה ידעינן מכח דלא לישתמיט והא דלא קאמר מכח דומיא דתורים כיון דתורים ע"כ למעט קטנים הוי בני יונה דומיא כדקאמר אח"כ גבי תורים משום כיון דקתני בברייתא ת"ל בני יונה לא משמע כלל מכח דומיא רק ידעינן מדכתיב בני יונה לכך קאמר משום דלא לישתמיט, והדר פריך דילמא בני יונה דכתיב בנדבה להורות קטנים דוקא ואף דכבר מצינו בחובה דקטנים דוקא מכח דלא לישתמיט מ"מ אולי חש קרא דבנדבה אפילו גדולים לכך נקט בני יונה ותורים למעט שאר מינין, ואהא משני דבמה נפשך ניחא דאי צריך בני יונה קטנים בנדבה ולא ילפינן מחובה א"כ כיון דלא איצטריך בני יונה כאן רק למעט גדולים ממילא תורים דומיא למעט קטנים רק באמת נקט הברייתא לאו מכח דומיא משום דאיכא למימר דבני יונה לא צריך כלל בנדבה למעט קטנים דכבר שמעינן מחובה מכח לא לישתמיט וה"ה נדבה כיון דשמענו דאותו המין קטנים דוקא ולא צריך רק למעט שאר מינים, [דוודאי אין ראי' מחובה דהא בחובה אפי' ממינים הכשרים אין חובתו של זה כשל זה] א"כ לא שייך דומיא דבני יונה דלא בא כאן למעט קטנים, ועל זה קאמר ת"ל תורים דכיון דבני יונה למעט שאר מינים תורים למה לי וע"כ למעט קטנים רק הש"ס קאמר דאם באנו לחוש להיפוך שמא צריך קרא בנדבה בפני עצמו בבני יונה למעט קטנים וא"כ לא אייתר תורים כלל דצריך למעט שאר מינים, ועל זה קאמר דאי נימא כן בלא"ה מוכח תורים דכיון דבני יונה לא הוזכרו רק למעט גדולים אף תורין הוזכרו למעט קטנים וממילא ידעינן שאר מינים דכתיב מן התורים או מן בני היונה הרי דוקא הן ולא שאר מינים אבל בעלמא דכתיב תורים ובני יונה גבי חובה ליכא למידק דומיא כלל כיון דכל אחד צריך לגופו להכשירו בחובה זו רק בנדבה שאינן נצרכין לגופן כלל אמרינן דומיא, רק ה"מ אי אתי למעט גדולים או קטנים אמרינן אידך דומיא אבל אי אתי למעט שאר מינין [ומ"מ כתיב בני דאל"כ יתקלקל הך דלא לישתמיט בכל מקום דהא כאן נשתמט] אי אפשר שנאמר דומיא דתרתי למעט שאר מינין לא צריך לכך אמרינן דמיותר הוא לדרוש גדולים ולא קטנים ואתי שפיר הכל, ולפי פי' זה הגירסא לא לישתמיט קרא לכתוב מן התורים או מן היונה כפי גירסת הרשב"א ז"ל, ובסמוך אפרש לפי גירסא דידן לא לישתמיט לכתוב מן בני תורין או מן היונה:

שם לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה הרשב"א ז"ל גריס מן התורים או מן היונה וכתב דגירסא דידן ליתא דהא פריך בסמוך אימא בני יונה דכתיב בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי קטנים לייתי אי בעי גדולים לייתי והא אמרן דלא לישתמיט קרא לכתוב מבני תורים אלא וודאי גירסא זו ליתא, ואני תמה על דברים הללו שהרי לפי פירושם הא דקאמר מעיקרא ת"ל תורים גדולים ולא קטנים אין הכוונה מיתורא כמו שהקשו התוס' לעיל דאיצטריך דתורים כשרים לקרבן וכן בני יונה רק כדמסיק מכח דומיא ולא לישתמיט, והשתא הכא שואל מאי תלמודא היינו שבא לפרש היכי מוכח מכאן תורים גדולים ולא קטנים וכן היכי מוכח דבני יונה קטנים ולא גדולים שמא תרווייהו לאו דוקא ואיזה לימוד יש לנו דדוקא הוא, ועל זה אמר שפיר דאי ס"ד תרווייהו לאו דוקא מ"ש דלעולם כתיב ביונה בני ובתורים לא כתיב בשום פעם בני כיון ששניהם יש להם דין אחד דכשרין בין גדולים בין קטנים ואהא מקשה דילמא בני יונה דכתיב בני באמת דוקא אבל תורים לאו דוקא, והשתא כיון דבני יונה דוקא שוב לא קשיא בתורים לא לישתמיט דזה לא שייך רק אי דינם שוה ולעולם שינה הכתוב בהם אבל כיון דבני יונה דוקא קטנים שוב לא קשיא דכאן נקט לעולם בני לפי שהוא דוקא ותורים דלאו דוקא לא נקט בני ואין קושיא דלא לישתמיט והוצרך לומר מכח דומיא, מיהו לפי מה שפירשתי לעיל דהלימוד מיתורא דתורים בנדבה א"כ לכאורה אי אפשר לקיים גירסא שלנו כמ"ש לעיל:

אמנם יש לי מקום לקיים גירסא זו אף לפי דרכנו הנ"ל ואדרבא יש לפרש בפשיטות טפי דוודאי עיקר הלימוד מתורים דנדבה ובני יונה דנדבה דלא איצטריך כיון דשמענו מחובה וע"כ דאתי להורות תורים גדולים ובני יונה קטנים וקאמר דלולא קרא הוי ילפינן בק"ו חד מחבריה, ואהא קשיא לן למה לי מכח הק"ו תיפוק ליה בלאו הק"ו לולא יתורא דתורים בנדבה ויתורא דבני יונה [והיינו דלמעוטי שאר מינים הוי ליה למיכתב מן היונים או דדריש דהוי ליה למיכתב יונה או תור ובני יונה למה לי תורים למה לי שנה הכתוב לעכב] הוי אמינא דתורים גדולים וקטנים וכן יונים והיינו דקאמר מאי תלמודא איזה הוכחה יש לנו ואיזה משמעות שהיינו מפרשים גדולים דוקא וקטנים דוקא לולא הק"ו, ואהא משני רבא משום דלא לישתמיט והיינו דתמיד כתיב תורים ותמיד בני יונה בלי השתנות ש"מ דדוקא הוא, ואהא פריך מ"מ אפילו בלי ק"ו לא היינו יודעין תורים עכ"פ משום דנימא בני דוקא קטנים ותורים כל דבעי לייתי ובלי ק"ו צריך יתור קרא לתורים דדוקא גדולים, ואהא קאמר משום דומיא דבני יונה לכך בלי ק"ו בשני הצדדים אפילו בלי יתור קראי דנדבה הוי ידעינן תורים גדולים דוקא ובני יונה קטנים דוקא לכך הוצרך לומר דלכך בעינן יתורא דקראי בנדבה מכח ק"ו דנגד ק"ו אינו מועיל לא סברא דלא לישתמיט ולא דומיא רק בעינן קראי תורים דנדבה להוציא קטנים ובני יונה דנדבה להוציא גדולים [והיינו דהוי ליה למיכתב יונה או יונים ותורים לגמרי מיותר או לכתוב תור], והשתא אתי שפיר הגירסא שלפנינו כנ"ל, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה ומה קמא ובתרא:

בתוס' בד"ה ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים כדמפרש בסמוך דלא לישתמיט קרא דלכתוב מן היונים. ובאמת קשה הדבר מאד כיון דעדיין לא קתני הלימוד השני דבני יונה דוקא היכי פסיק וקתני מה בני יונה וכ"ש בק"ו השני שאמר ומה תורים שלא הוכשרו בגדולים כמו שהקשו התוס' בדבור שאחר זה, ולפע"ד יש לפרש בפשיטות לפי שהתנא בא לומר שיש איזה לימוד דתורים גדולים דוקא ובא התנא לבאר למה לי אותו הלימוד בלי שום לימוד נאמר תורים דוקא גדולים וכן להיפוך בבני יונה נימא קטנים דוקא בלי שום לימוד, ועל זה אמר דבלי שום לימוד הוי אמרינן תורים לאו דוקא והיינו במה נפשך אי בני יונה לאו דוקא א"כ מ"ש תורים שיהא דוקא ואי גם בני יונה דוקא א"כ הק"ו סותר זה דכיון דבני יונה דוקא יש לדון מק"ו דתורים לאו דוקא ואי אמרת בני יונה לאו דוקא כ"ש דצריך לימוד שיהא תורים דוקא, רק שבא לומר דלכך צריך לימוד ולא נימא בעצמנו תורים דוקא ויונים דוקא משום דהק"ו סותר זה דאי אחד דוקא ראוי שיהא השני לאו דוקא מכח ק"ו, והרי זה דומה ממש להא דאמרינן לקמן כשר בפרה פסול בעגלה ורצה ללמוד ק"ו דפרה כשרה בעריפה וכן להכשיר עגלה בשחיטה ומייתי מיעוטי בכל חד והקשו התוס' כיון דאיכא למיעבד ק"ו הכי והכי כל חד תיקום אדוכתיה ותירצו דלא אמרינן הכי רק שכל ק"ו סותר חבירו אבל כה"ג הוי כמו במה מצינו ונותנין האמור בזה בשל זה וכן להיפוך, והכא נמי כך הכוונה שיש ק"ו מזה לזה ומזה לזה א"כ ראוי שיהא זה בגדולים וקטנים וזה בגדולים וקטנים כדי שלא נצטרך לומר נגד הק"ו לכך צריך מיעוט בכל אחד שאין בזה מה שיש בזה, ואהא פריך מאי תלמודא היכי מוכח הנהו מיעוטי וקאמר דמיעוטי היא מדלא אישתמיט לכתוב להיפוך בני תורים ויונים ש"מ דדוקא הוא ופריך נהי דאי נימא תרווייהו לאו דוקא וודאי קשיא היכי לא לישתמיט אבל אכתי יש לומר בני יונה דוקא רק תורים לאו דוקא וכ"ש כיון דאיכא ק"ו ושוב לא קשיא דלא לישתמיט דכיון דבני יונה דוקא שפיר נקט תורים משום דלאו דוקא ולא נקט בני כיון דבני דיונים דוקא ומשני מכח דומיא ואתי שפיר הגירסא שלפנינו, גם לפי גירסת הרשב"א אתי שפיר ומיושב גם קושיית התוס' בדבור שאחר זה:

בד"ה ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים תימא כיון דאכתי לא קיים לן וכו'. כבר כתבתי לפרש הסוגיא דמיתורא דתורים דנדבה יליף ושפיר קאמר בפשיטות ומה תורים שלא הוכשרו בגדולים כמו שפירשתי לעיל באריכות בכמה אופנים, אבל בלא"ה לא הבנתי קושיא זו כלל דבמה נפשך מקשה אי תורים לאו דוקא א"כ פשיטא דצריך קרא דבני יונה דוקא דס"ד כמו תורים, ואי תורים דוקא א"כ ס"ד למילף בק"ו דבני יונה לאו דוקא לכך צריך קרא והוי ממש כמו הק"ו דפרה ועגלה לקמן דצריך מיעוט בכל אחד דבלי מיעוטי כלל ראוי לומר שניהם לאו דוקא דאי שניהם דוקא הרי הק"ו מכחיש זה וממילא שניהם דוקא לכך צריך מיעוט בכל אחד אבל לולא הק"ו לא היה צריך מיעוט כלל דבלי מיעוט הוי אמרינן דזה דוקא וזה דוקא וזה ברור, ומיהו יש לומר דהתוס' בתירוצם נתכוונו להנ"ל דוודאי תמוה לכאורה מה שתירצו דאי מצית למילף דלמה לי מה דאי הוי