תפארת יעקב על חולין חלק א יג

דמסופק, וצריך לומר דאי אומר דמסופק פשיטא לי' דבעי רואין ורואין מהני דמ"ש מהוא עצמו, והא דאמר לעיל ואמר ברי לי לא בא לאשמעינן רק דשותק לא מהני, אבל מסופק פשיטא דפסולה בלי רואין, והא דלא מוקי סיפא בשותק, משום דאכתי תיקשי למה לי רואין נישיילי' ואי מסופק פשיטא, ולכך מוקי דליתי' קמן דנישיילי', מיהו אכתי הוה מצי למימר דמסופק וקאי אטמא בחולין דאפילו תימא דבטמא בחולין לא בעינן ברי לי היינו בשותק או בליתיה קמן דבחולין סומכין דהיה נזהר, אבל כשהוא לפנינו ומסופק בוודאי בעינן רואין דוקא, וצריך לומר דדוקא על מוקדשין שייך לכללו עם חש"ו לפי שעשה שלא כדין וקמ"ל דברואין שחיטתו כשרה דבלי רואין שחיטתו פסולה כיון דקדשים נינהו אף דאינו פסול שחיטה מ"מ עכ"פ הבשר אסור, ונקט שחיטתן כשרה מכח חש"ו דהוי פסול שחיטה ממש, אבל טמא בחולין בכל גווני באמת השחיטה כשרה, שהרי כשרה היא לטמאים עכ"פ, א"כ לא שייך כלל לומר דהשחיטה כשרה דאפילו נגע וודאי השחיטה כשרה, גם אין לחוש לו כלל בהכשר השחיטה שהרי עשה כדין שהיה מותר לשחוט לכתחילה, ולפי זה יש ליישב קצת מה שהקשינו לעיל דפריך לכתחילה נמי שחיט דיש לומר משום חש"ו נקט דיעבד, ולהנ"ל יש לומר דוודאי עיקר הקושיא דלא בעי רואין, רק דלא מצי להקשות מכח רואין דיש לומר דמסופק ובעי רואין, רק דמ"מ כיון דשחיט לכתחיל' ולא עשה שום דבר שלא כדין לא שייך שחיטתו כשרה דאפילו נגע וודאי שחיטתו כשרה דמותר לטמאים ודו"ק:

בתוס' בד"ה טמא בחולין ואף דאסור לגרום וכו' ואפילו יהא אסור לטמאות גופו. הא דלא הקשו מעיקרא דקאמר אפילו טמא בחולין דלמה יהא מותר לשחוט מ"ש מטמא במוקדשין כיון דאסור לגרום טומאה, דבהא יש לומר דמ"מ לא כתיב ביה שמירה ולא חיישינן שמא יגע רק דהמקשה מאי למימרא קשיא ליה שפיר דעכ"פ קמ"ל דמשום הא לא בעינן שמירה, מיהו יש לדקדק דעכ"פ הוי מצי לפרש לאוקמא הכל בחולין ושחיטתן כשרה לטהורים ע"י שיאמר ברי, דכיון דאסור לטמאות גופו באוכלין טמאים צריך לטהורים ברי לי כמו בקדשים, מיהו בהא איכא למימר דלא שייך בזה שחיטתן כשרה כיון דמותר לטמאים, תדע דהשתא דקאמר בחולין שנעשו על טהרת הקודש תיקשי נמי לוקמא שחיטתן כשרה בטמא בחולין, דנהי דאין צריך שמירה כ"כ אבל לענין לאכול אותם כיון דקביל עלי' על טהרת הקדש וכל שאינו אומר ברי לי הרי הוי ספק דאורייתא כמו קדשים, ולא שייך לומר לאו כקודש רק לענין שמיר' ויכול לשחוט ואי לא ידע בברי לא יאכל, אבל למה לא יצטרך לומר ברי לי, וכן נמי מה דמצינו בעלמא דנחלקו אי חולין שנעשו על טהרת קודש כקודש היינו לענין אי שני עושה שלישי ורביעי כקודש, אבל לענין אי נטמאו החולין כיון דקביל עלי' וודאי כקודש הן ואסורין לו, וע"כ דשחיטתן כשרה לא אתי שפיר כיון דכשר לטמאים בכל גווני השחיטה כשרה אפילו נגע בוודאי, ולכך נקט במוקדשין דאז פסול לגמרי, וגם כיון דאסור לכתחילה ס"ד לחוש לגוף השחיטה, או דקמ"ל טמא כשר לשחיטת קדשים כמ"ש לעיל בגמרא, אבל בחולין וודאי לא שייך שחיטתן כשרה כלל, מיהו יש לומר דלא בעינן ברי לי רק היכא דעשה שלא כדין חיישינן דהיה לו ספק וחושב דטהור בר"ה, אבל בחולין דהיה מותר לא בעינן ברי לי כמ"ש לעיל בגמרא:

בד"ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר אע"ג דאמרינן לקמן דמפרכסת כחיה וכו' שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה וכו' כדאמר פ' העור והרוטב. דבריהם אינם מובנים לכאורה מכמה טעמים, חדא שהיה להם להקשות מעיקרא בחולין דלמה לי סכין ארוכה שלא יגע בבשר הא קודם שמתה אינה מקבלת טומאה, ולא עוד שלא יועיל בזה מה שתרצו דהחשש שיגע אחר פירכוס, דמה בכך כמו בסכין ארוכה לא חיישינן בחולין אף דבמוקדשין חיישינן, ה"ה בקצרה למה ניחוש לנגיעה אחר פירכוס כיון שכבר גמר השחיטה, דמסתמא מפרכסת אחר שחיטה ומה נפקא מינה אחר גמר שחיטה סכין קצרה או ארוכה, ועוד אי בקצרה אסור מחשש שיגע אחר פי כוס יפרש שחיטתן כשרה בחולין דאפילו בקצרה כשרה אי אמר ברי לי שלא נגע אחר פירכוס, בשלמא הא לא קשיא דנפרש בחולין ובקצרה, דיש לומר בקצרה אי אפשר שלא יגע כמ"ש בגמ', אבל אחר פירכוס פשיטא דאינו רק ספק ובברי לי כשר, מיהו זה יש לדחות, חדא דבחולין לא בעינן כלל ברי לי כדמשמע פשטות הסוגיא ואפילו בסכין קצרה לא בעינן ברי שלא נגע אחר פירכוס כמו דלא בעינן בסכין ארוכה, וליכא לאקשויי דלימא דשחיטתן כשרה בחולין בלי ברי לי, דפשיטא דשחיטתן כשרה דאפי' נגע כשר לטמאים עכ"פ, ועוד דוכולן לא אתי שפיר רק היכא דבעינן ברי לי, ועוד קשיא לי בדברי התוס' היכי ס"ד להקשות דאינה מקבלת טומא' בעת פירכוס, והרי הם בעצמם כתבו לקמן דף ל' ע"א בד"ה והא תנן, דהך דאמר התם מפרכסת כחיה אינה משנה בשום מקום רק מהך משנה דהעור והרוטב מוכח הא מילתא, והרי התם מפורש דמקבלת טומאת אוכלין רק לא טומאת נבלות, ומה ס"ד להקשות דאינה מקבלת טומאת אוכלין ג"כ עד שתירצו מעיקרא שמא יגע אחר פירכוס, לכן נראה לי ברור דידעו התוס' דבחולין פשיטא כיון דניתרת באכילה בשחיטת שנים או רוב שנים, דהוי אוכל לקבל טומאה, רק דס"ד בקדשים כיון דאכילת מזבח היא ועדיין חסר הפשט וניתוח לא מיקרי אוכל כיון שהיא חיה, ואהא תירצו שמא יגע אחר פירכוס, ואהא תירצו עוד דכמו שוחט בהמה טמאה דלנכרי לא חזי במפרכסת ולישראל ג"כ לא חזי, מ"מ כיון דכה"ג בטהורה הוי אוכל בטמאה נמי משוי לה שחיטה אוכל, ה"ה נמי בקדשים כיון דבחולין כה"ג משוי לה שחיטה אוכל בקדשים נמי הוי אוכל לקבל טומאה, מיהו יש לדקדק כיון דבקדשים החשש שיגע אחר פירכוס דהיינו אחר גמר שחיטה היכי שייך שחיטתן כשרה אטו בשר שנטמא אחר שחיטה הוי שחיטה פסולה, וצ"ל כמ"ש בגמרא או דקמ"ל דשחיטה לאו עבודה היא או דקמ"ל דס"ד לחוש שמא קלקל השחיטה כיון שרואין ששחט שלא כדין לכתחילה מה שלא היה רשאי, ועמ"ש בגמרא בסמוך בד"ה האי טמא, ובתוס' בסמוך בד"ה שמא יגע:

בד"ה שמא יגע בבשר אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקודש מכשרת או שהעבירה בנהר. הוצרכו לומר או שהעבירה בנהר אף דבאמת חיבת הקודש מכשרת, ונראה לי שנמשכו לדבריהם הקודמים דלהך תירוץ שמא יגע אחר פירכוס ניחא להו דהוי הכשר משום חיבת הקודש, אבל להך תירוץ דאינו מקבל טומאה רק כמו שוחט בהמה טמא' כיון דבחולין משוי לה אוכל, א"כ עכ"פ בעינן הכשר גמור דבלי הכשר הרי בחולין כה"ג אינה מקבלת טומאה, והיכי שייך דמחמת חיבת הקודש תקבל טומאה כיון דלא חשיב אוכל לקודש כלל, ולא מצינו חיבת הקודש שתכשיר במפרכסת רק במתה ממש, ואהא תירצו או שהעבירה בנהר דכה"ג בחולין חשיב אוכל לקבל טומאה לכך אפילו בקודש מקבלת טומאה כמו בהמה טמאה כנ"ל, ואולי משום זה סמכו להקשות בסמוך דלימא דאתי לאימשוכי ואין צריך לשהעבירה בנהר:

בא"ד וא"ת ואמאי לא קאמר וכו' דבטהור איכא למיגזר טפי וכו' אי נמי נקט הכא וכו'. דבריהם צריכין ביאור, דמה זה שתירצו דנקט שמא יגע משום דרוצה לומר ברי לי שלא נגעתי, התינח כאן אבל בזבחים שם לא הוזכר זה כלל ומ"מ נקט שמא יגע, גם לא נתברר מה שכתבו נקט הכא, כיון דהכא קאי והכא קשיא להו ואם נתכוונו באמת לומר דרק הכא יש לומר עוד כך ולא בזבחים, א"כ לא הועילו כלום כיון דע"כ צריך לומר כתירוץ ראשון מכח הך דזבחים:

ונראה לי דכוונת התוס', דשם בזבחים ריש פרק שלישי הקשו ג"כ על מה דמפרש בגמ' שם דלכתחילה לא, שמא יגע בבשר, דתיפוק ליה דילמא אתי לאימשוכי, ותירצו ג"כ דטמא מיזהר זהיר, וכתבו על זה ומשום הכי לא נקט נמי שמא יכניס ידו לפנים אע"ג דאיכא איסורא למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה ומיהו איכא למימר דנקט טעמא דהוי לכ"ע, והנה יש להקשות היכי ס"ד דלכך לא חיישי' שמא יכניס ידו לפנים, משום דטמא מיזהר זהיר א"כ היכי חיישינן שמא יגע כיון דלא יכניס ידו, ובאמת הא לא קשיא כלל דוודאי לחוש מצד האיש השוחט שהוא יעשה איסור אין לנו לחוש לעכבו דמיזהר זהיר, אבל אין ראוי לנו לסמוך לכתחילה להניחו לשחוט קרבן שלנו לטמא קדשים ושפיר חיישינן לכתחילה שמא יגע, מיהו הא קשיא מה בקשו במה שכתבו הך משום הכי, אי נתכוונו להביא ראיה להך סברא דטמא מיזהר זהיר מדלא קאמר שמא יכניס ידו, א"כ מה זה שדחו דנקט טעמא דהוי לכ"ע, דמה נפקא מינה הך הכרח שמא יכניס ידו להך מ"ד דהוי ביאה או שמא יכנס כולו למ"ד לא שמיה ביאה וסוף סוף מוכרח הך סברא דטמא מיזהר זהיר, וברור דכוונת התוס' דוודאי תירוץ זה ברור להם דטמא מיזהר זהיר ולא יכנס בפנים, רק שרצו לומר דבתירוץ זה מיושב ג"כ דלא קאמר שמא יכניס ידו לפנים דג"כ יש לומר דזהיר, והדר כתבו דעל זה יש לומר דבא לומר לכ"ע ועל הכנסת ידו אינו זהיר ורק בכולו דוקא זהיר, רק דבא לומר אפי' למ"ד לא שמיה ביאה דליכא למיחש כלל להכנסת ידו רק שמא ימשך כולו ובהא שפיר זהיר:

והשתא דברי התוס' דהכא ג"כ מתפרשין יפה, דוודאי קושיתם היא הכא והתם בזבחים דהוי ליה לומר דילמא אתי לאימשוכי, ואהא כתבו לתרץ בין הכא בין התם דטמא מיזהר זהיר, והכא נמי אף דוודאי אזיל לפי האמת דקי"ל ביאה במקצת שמיה ביאה מ"מ לא חיישינן שיכניס ידו, דמיזהר זהיר במקצת כמו בכולו, [או דנקט גם כאן לכ"ע] והדר כתבו דהכא יש לומר עוד משום דבעי לומר ברי לי שלא נגעתי ושפיר יש לומר דבמקצת לא זהיר, הילכך שם בס"ד נקט לכ"ע דבתר הכי הוא דמייתי תרי לישני התם דפליגי אי ביאה במקצת שמיה ביאה לכך קאמר מעיקרא לכ"ע, והכא דוודאי מיירי לפי האמת דשמיה ביאה מ"מ נקט הכא שמא יגע, משום דבעי למימר ברי שלא נגעתי, וזה ברור בכוונת התוס', אמנם יש לדקדק מה ס"ד דתוס' להקשות כאן שיאמר טעמא דלא ישחוט משום דאתי לאימשוכי, כיון דע"כ צריך לטעם נגיעה בעיקר האוקימתא שלו, ואדרבא אי יאמר טעמא דאימשוכי יקשה לנו טפי כיון דע"כ צריך שיאמר ברי לי דיעבד ובליתיה קמן אסור, א"כ פשיטא דהוי ליה לומר דמהאי טעמא אסור לשחוט, ואולי יש לומר דכוונתם שיאמר האי טעמא לאשמועינן דאפי'