תפארת יעקב על חולין חלק א קלז

עומד ומולק רק כל שמתה מחמת מליקה לא איכפת לן, והשתא הכוונה בהך דזבחים להיפוך דפליגי ברוב בשר מעכב דרבנן סברי רוב בשר מעכב והוי מכלל המליקה הילכך כי חתך רוב בשר בין סימן לסימן בחטאת וחתך אח"כ סימן השני הרי עביד כמעשה עולה דאין רוב בשר בין סימן לסימן פוסל בעולה כיון דמכלל המליקה היא לא איכפת לן מה דמולק סימן השני כי מתה, וראב"ש סבירא ליה רוב בשר אינו מעכב ואינו מכלל המליקה א"כ וודאי כי עביד רוב בשר בין סימן לסימן פסול בעולה דכי מתה מולק סימן השני דהא מתה מחמת רוב בשר שאינו מכלל המליקה כלל וכיון דפסול בעולה לא עביד כמעשה עולה וכשר כשמבדיל, כנ"ל:

בא"ד ואפילו קודם הזאה פליגי. לכאורה יש להקשות לר"ש בן אליקים ג"כ כיון דעיקר הוכחה דלא יבדיל אין צריך להבדיל הוא משום דמכדי כתיב והקריבו לחלק ולא יבדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל והשתא תיקשי דילמא קמ"ל לא יבדיל דאסור להבדיל אפילו אחר הזאה ומוהקריבו לא שמענו רק קודם הזאה אבל לעולם אסור להבדיל קאמר קרא, וכמו כן קשה לפיר"ת בסמוך וצ"ל דהכוונה התם כמו שפירש"י בסוף הפרק שם דעיקר הלימוד דאי ס"ד לא יבדיל לאיסורא מנא לן מוהקריבו לעכב בעולה דילמא הכא איסורא ובעולה חלוק דאין איסור להבדיל וע"כ דלא יבדיל בחטאת אין צריך להבדיל ועולה חלוק דמוכרח להבדיל והשתא כיון דלא יבדיל אין צריך ממילא אפילו קודם הזאה ליכא איסור להבדיל, מיהו לשון הש"ס שם מכדי כתיב והקריבו לחלק ולא יבדיל למה לי קשה מאד לפירש"י שם דלהיפוך היה לו לומר מכדי דרשינן והקריבו להבדיל דוקא מנ"ל וע"כ דלא יבדיל אין צריך להבדיל והיכי קאמר לא יבדיל למה לי, גם לא נתבאר לי כלל היכי קאמר לא יבדיל למה לי דמנין נדע דוהקריבו לחלק בהבדלה כיון שלא הוזכר הבדלה בחטאת כלל, ונראה לי דהכי פירושא דוודאי קשה באמת מנ"ל והקריבו לעכב בעולה להבדיל דוקא ויש בזה ב' דרכים אי דמכח ומלק והקטיר ידעינן דצריך להבדיל דוקא והקריבו אתי לחלק דבחטאת לא יבדיל ואהא קשיא ליה לר"ש בן אליקים אליבא דראב"ש א"כ למה לי לא יבדיל בחטאת הא מוהקריבו נפקא דכתיב מיעוט דרק זה יקריב בהבדלה ולא חטאת, והא לא שייך לומר דוהקריבו אתי רק עולה מוכרח להבדיל אבל חטאת אין צריך דא"כ בטלו כל מיעוטי כה"ג וכיון דחלק הכתוב בוודאי בחטאת אסור להבדיל א"כ לא יבדיל בחטאת למה לי וע"כ דומלק והקטיר אתי לראשו של מזבח והבדלה בעולה ילפינן מוהקריבו דחלוק מחטאת א"כ אי בחטאת לא יבדיל לאיסורא היכי מוכח מוהקריבו דחלוק מחטאת שיהא מוכרח להבדיל בעולה הא חלוק שפיר מחטאת שאין בו איסור הבדלה וע"כ לא יבדיל אין צריך ועולה חלוק דצריך, משא"כ אי נימא מכח ומלק והקטיר וקרא אתי להורות דבחטאת לא יקריב כך בוודאי מוכח בחטאת איסורא דהא והקריבו כתיב דרק זה יקריב באופן זה ולא חטאת, משא"כ אי הכוונה להיפוך למעט עולה מולא יבדיל דחטאת ליכא למידק עיכובא בעולה רק אי לא יבדיל הכוונה אין צריך להבדיל, אבל מ"מ עדיין יש לדקדק שם דא"כ אכתי מנא לן באמת בעולה לעכב דילמא באמת ולא יבדיל דחטאת איסורא הוא כפשוטו והקריבו לחלק דבעולה ליכא איסורא וכבר כתבתי לעיל בפי' סוגיא דזבחים באריכות ע"ש:

בא"ד ולאסור אף בשעת מיצוי וכו'. עמהר"ם ולק"מ דכדבריהם מבואר בזבחים סוף פרק קדשי קדשים וכבר פירשה רש"י ז"ל שם ומיושב קושיית מהר"ם, וטפי הוי ליה להקשות דיש לומר והקריבו לקודם מיצוי קמ"ל לא יבדיל אפי' אחר מיצוי, אך גם זה מיושב לפירש"י שם כמו שכתבתי מקודם:

בא"ד והא אין כאן מעשה עולה וכו'. ולי לא קשיא כלל ולא ידעתי מנא להו דלרבנן דפליגי אראב"ש טעמייהו מכח דהוי מעשה עולה דכיון דס"ל לא יבדיל לאיסורא הוא ממילא אסור להבדיל אפי' אחר הזאה, ודוקא לר"ח ואביי ורבא פלוגתייהו במעשה עולה אבל לר"ש בן אליקים פליגי בפשיטות למר ולא יבדיל לאיסורא אפילו אחר הזאה ולמר לא יבדיל אין צריך להבדיל וזה ברור:

דף כ"ב ע"א בגמ' הוי אמינא מאי כמשפט וכו'. לכאורה קשה מ"מ למה לי והקריבו לא לכתוב והקריבו ולא לכתוב כמשפט וממילא כיון דלא כתיב והקריבו לחלק דינו כחטאת העוף, וצ"ל דבלי כמשפט הוי דרשינן ומלק והקטיר כפשטא דכל כמה דליכא נגד ומלק והקטיר קרא דכמשפט לא מפרשינן ליה רק לראשו של מזבח רק לכולה מילתיה, לכך כתיב כמשפט להורות בסימן אחד דאז בהכרח מוקמינן ומלק והקטיר לראשו של מזבח לכך כתיב והקריבו נגד כמשפט וממילא ומלק והקטיר כפשטא וכמשפט להורות כחטאת בהמה וזה ברור ומיושב קושיית התוס' בד"ה והקריבו:

ודע שיש לדקדק קצת כיון דלא ס"ד ומלק והקטיר לראשו של מזבח הוי ליה להקשות לראב"ש דקאמר כמשפט שיהא אחוז הראש בגוף דהא כתיב ומלק והקטיר גם ומלק והקטיר למה לי וע"כ לראשו של מזבח, ובאמת לק"מ דוודאי ידע דראב"ש ס"ל לראשו של מזבח רק לת"ק דחזינן דיליף מומלק והקטיר דלא נימא ברוב שנים א"כ והקריבו למה לי ואהא מתרץ דה"מ דמשמע ליה לת"ק למידרש תרתי כיון דכתיב והקריבו אבל בלי והקריבו לא הוי דריש ליה רק לראשו של מזבח בתוס' בד"ה ת"ל והקריבו מה שפי' בקונ' וכו' אין נראה וכו' דהא איצטריך לראשו של מזבח. ולק"מ דדוקא בלי והקריבו כיון דכתיב כמשפט ע"כ הוי אמרינן לראשו של מזבח אבל השתא דכתיב והקריבו נגד כמשפט ממילא אמרינן ומלק והקטיר לכל מילי כפשטא וזה ברור ומוכרח בגמרא כמו שהוכחתי בדבור הקודם ועמ"ש לעיל בפירש"י:

בד"ה ואידך וכו' בסוף התודה וכו'. ולדעתי נראה ליישב דהכא כמשפט לא מיקרי היקש כלל דע"כ כמשפט חטאת צריך להיות, אבל התם דיליף בהיקש ממש הוצרך לומר כדי נסבה למ"ד דאין חוזר ומלמד בהיקש ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כמשפט חטאת בהמה באריכות בזה:

במשנה כשר בתורין וכו' תחילת הציהוב פסול בזה ובזה. איכא למידק כיון דע"כ רק כשר בתורין פסול בבני יונה וכן להיפוך אבל פסול בזה אינו כשר בזה וטובא איכא דפסול בתרווייהו א"כ מ"ש דנקט פסול תחילת הציהוב דפסול בזה ובזה, ואי דגוף הדין בא לומר מלבד דלא מיירי הכא בדין הכשר קרבנות רק דנקט לה איידי כשר בשחיטה פסול במליקה א"כ תחילת הציהוב לא הוי ליה למיתני כלל, ועוד דהא לא זכר התנא כלל דתורים גדולים ובני יונה קטנים רק כשר בזה פסול בזה והיכי שייך למיתני תחילת הציהוב דפסול בשניהם כיון שלא הודיע התנא פסול והכשר של קטנות וגדלות בכשר בזה ופסול בזה, ונראה לי דזה שייך להך כללא דמעיקרא דכשר בתורים פסול בבני יונה דס"ד דתחילת הציהוב יצא מכלל קטנות בתורים ומ"מ לא בא לכלל גדלות שיפסל ביונה וא"כ נתבטל הכלל כשר בתורים פסול בבני יונה ועל זה קאמר התנא דתחילת הציהוב פסול בזה ובזה א"כ ממילא נשאר הכלל קיים כשר בתורין פסול בבני יונה וכן להיפוך, ובזה מיושב לשון הברייתא בסמוך ממה שדקדקו התוס' בד"ה נמצא:

בגמ' נמצא כשר בתורין. נראה לי דהאי תנא בא לאשמועינן תחילת הציהוב דכיון דלא זכר מעיקרא רק תורין גדולים כשרים קטנים פסולין ויונים להיפוך ולא נתן כלל כשר בזה פסול בזה א"כ ס"ד תחילת הציהוב כשר בתרווייהו לכך קאמר נמצא כשר בתורים וכו' להורות שאין שום אופן שיהא כשר בזה ובזה וזה ברור ומיושב קושיית התוס', גם נראה לי דלפי מה דמסיק לקמן דתחילת הציהוב באמת כשר בזה ופסול בזה רק מספיקא פוסלין תרווייהו א"כ בא להורות דתחילת הציהוב פסול בזה וכשר בזה ונ"מ דאי נדר מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה יצא ידי נדרו דבאחד כשר ובאחד פסול כנ"ל, ולס"ד לקמן דבריה הוא ופסול בתרווייהו ממילא קמ"ל בפשיטות האי כללא דמזה ידעינן דתחילת הציהוב פסול בתרווייהו דאי כשר בטל הכלל כשר בזה ופסול בזה:

בתוס' בד"ה נמצא כשר בתורין. אברייתא דהכא וכו' דהך ברייתא אמתניתין קיימא והך נמצא היינו כמו שאמרה משנתנו וכו', הנה כבר כתבתי לעיל ליישב בפשיטות אבל בלא"ה אין אני יודע מה מקום קושיא יש כאן דדוקא לעיל במשנה שאין ענין דין המליקה במסכת זו ולא שנאה כאן רק לפי שהוא היפוך משחיטה דמולק מן העורף כשר ושוחט פסול ומולק בצואר וצדדין פסול ושוחט כשר א"כ כל עיקר לא נשנה רק לומר כשר בשחיטה פסול במליקה וכן סיים להיפך א"כ למה סיים שנית נמצא, אבל הך ברייתא בקדשים נשנית להורות גוף הדין אימתי תורים כשרים ואימתי יונים כשרים ולא הוצרך להורות כשר בזה פסול בזה רק דין כל אחד הוצרך לעצמו רק ממילא יצא מזה שכשר בזה פסול בזה וכן לקמן בהך דכהנים ולוים קאמר שפיר נמצא, אבל במתניתין לא הוזכר רק להורות כשר בזה פסול בזה שאין ענין דין מליקה לכאן כלל ושפיר קשיא למה תנא שנית נמצא וזה ברור:

בגמ' ת"ר תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא. פירש"י אי לאו דכתיב תורין הוי ילפינן מדינא דקטנים כשרים, וכבר תמהו התוס' דהיכי ס"ד דלא כתיב תורין דאיצטריך לגופה דאל"כ לא הוי ידעינן דתורים כשרין לקרבן וע"ש מה שתירצו, ואין תירוצם במשמע בכוונת רש"י ז"ל גם רחוק מאד שכל הדין הוא על התקרבות תורים לבני יונה כי למה ירחיק הכתוב אותם רק ממילא דרשינן דומיא אבל לא שנצטרך לומר ק"ו דאל"כ יקשה למה נתקרבו ודו"ק, ועמ"ש בתוס' בזה:

אבל לדעתי נראה לי בזה בפשיטות כך לפי שברייתא זו שנויה בתורת כהנים בפרשת ויקרא בקרבנות נדבה בפרשת ואם מן העוף עולה קרבנו והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו, והנה וודאי אי אפשר לומר שבא הכתוב להורות שיכול הקריב נדבה מתורים ובני יונה דפשיטא דבני הקרבה למזבח נינהו שהרי מקריבין מהם עולת חובה ושאר קרבנות חובה והם