תפארת יעקב על חולין חלק א קל

כשר והנך רואה שזהו היפוך דעת הרשב"א לדעת רש"י והוא הכריח דבריו דא"כ בחטאת העוף היאך יחתוך רוב בשר אחר מליקת הסימנים הא כי מתה עומד ומולק, וכוונתו דלרבא קשיא דמשני מכח הבדלה ותיקשי ליה חטאת העוף למסקנא אבל לאביי הא לית ליה סברא דוכי מתה עומד ומולק, וזו אינה קושיא כלל כמו שאבאר בסמוך אבל טפי הוי ליה להקשות דתיקשי ליה לאביי ברייתא דמוכח להדיא דאינו חותך רוב בשר משום דכי מתה עומד ומולק ותיקשי עולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מתה בראשון מולק שני, [ובזבחים דף ס"ה ע"ב משמע דאביי מוכיח מהך ברייתא דרוב בשר בעינן בתחילה ע"ש] וע"כ דאביי לא מקשה רק על סברת רבא דס"ד דכל מליקה רוב בשר קודם ומקשה וכי מתה עומד ומולק ורוצה להוכיח דלא כזעירי ואהא מקשה ליה ותיקשי לך עולת העוף כיון דס"ל דרוב בשר קודם הרי וודאי מתה במליקת סימן אחד וע"כ דלא אמרינן וכי מתה עומד ומולק, אבל לפום מה דקתני בברייתא דאינו חותך רוב בשר קודם שפיר י"ל דאמרינן וכי מתה עומד ומולק לכך בעינן באמת בלי רוב בשר וממילא גם מעולת העוף לא קשיא דלא מיקרי מתה בחד סימן בלי רוב בשר, ובאמת יש לתמוה לכאורה על הרשב"א ז"ל דהא לעיל במילתא דזעירי פירש"י ז"ל בהדיא דנבלה ומטמאה מיד אפי' מפרכסת והיינו משום דפרכינן עלה וכי מתה עומד ומולק אלמא דלזעירי מתה היא, וביותר יש לתמוה דשם במילתא דזעירי כתב הרשב"א ז"ל דנבלה ומטמאה אפי' מפרכסת ודייק לה מדפריך וכי מתה עומד ומולק וסיים ולשון רש"י ז"ל צ"ע והוא תמוה דהא רש"י פי' בהדיא כך דנבלה ומטמאה מיד אפי' מפרכסת כדברי הרשב"א ז"ל ממש, ונראה לי שהוקשה לו לשון רש"י ז"ל בד"ה וכי דמשמע דעיקר החילוק בין נבלה לטרפה דרק בטריפה לא אמרינן וכי מתה עומד ומולק אבל בנבלה שפיר אמרינן וכי מתה עומד ומולק ואפי' אינה מטמאה, אבל באמת אין זו קושיא כלל דסובר רש"י דכל שלקתה שלא בסימנים אין כאן רק או מכה שהיא טרפה או נבלה ומטמאה דכיון דהסימנים ראויין לשחיטה כל שאינה מטמאה ממילא סימנים מטהרין אותה שלא תטמא במיתתה הילכך נשברה מפרקת נבלה ומטמאה דאי אינה מטמאה ממילא סימנים מטהרין אותה דאי ס"ד שיש נבלה שאינה מטמאה ואין סימנים מטהרין אותה א"כ היכי דייק ר"ח ממלק בסכין דמטמא בגדים כזעירי דמ"מ מנא לן דהוי נבלה ומטמאה כיון דאפילו אינה מטמאה כיון דנבלה היא שוב אין סימנים מטהרין אותה, וע"כ דכל שלקתה שלא בסימנים אם אינה מטמאה ממילא סימנים מטהרין אותה וזהו אי לקתה שלא בסימנים אבל בסימנים שפיר שייך נבלה ואינה מטמאה רק דהוי נבלה לענין שאין שחיטה מטהרת אותה מודי נבלה כיון דסימנים אינן ראויין לשחיטה כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאף דעדיין אינה מטמאה מ"מ כל לקותא בסימנים אפי' מעשה טרפה שאינה מטמאה שוב אינן ראויין לשחיטה, ושפיר כתב רש"י ז"ל דאי נשברה מפרקת טרפה ניחא דבמעשה טרפה כיון שאינה מטמאה ממילא דרך הכשרה בכך כמו נקובת הושט דאפי' במעשה טרפה שוב אין סימנים מטהרין אותה כיון שאינן ראויין לשחיטה ומ"מ בהמשך השחיטה לא איכפת לן כיון דגומר השחיטה ועדיין לא עביד בה מעשה נבלה שתטמא ודו"ק כי זה ברור בכוונת רש"י, אבל מ"מ במה שהקשה אביי מעולת העוף וודאי משמע דכוונת רש"י כמו שהבין הרשב"א לדעתו שהרי לא זכר כלל מרוב בשר רק בחד סימן וודאי מתה וכ"ש לפי' ראשון של הרשב"א צ"ל דהקושיא רק לרבנן והרי מפורש בתוס' לדעת רש"י דלראב"ש נמי פריך, ומה שהקשה הרשב"א ז"ל הא אינה מטמאה בסימן אחד לא קשיא כלל דדוקא בשבירת מפרקת בעינן טומאה דוקא שיחשב כמתה אבל בסימן אחד של עוף כיון דמתכשר בהכי לאכילה ומטמא טומאת אוכלין פשיטא דחשיב כמתה דעוף חי אינו נאכל וכיון שהותר באכילה ונעשה אוכל שייך להקשות וכי אחר שנעשה אוכל עומד ומולק דבסימן אחד וודאי חשיב כמת, והשתא וודאי קשיא לאביי הך ברייתא דמוכח להדיא דכי מתה אינו עומד ומולק דלכך חותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר ומ"מ בעולת העוף בב' סימנים לא אמרינן כי מתה בחד סימן מולק סימן ב' וע"כ משום דאינו רק לקיום מצות הבדלה (וכן משמע בתוס' זבחים שם ולקמן ע"ב דאביי לא קיבל דברי רבא משום לקיים מצות הבדלה ע"ש]:

ונראה לי ליישב דאביי לטעמיה אזיל דס"ל בזבחים פרק חטאת העוף דהא דפליגי התם רבנן וראב"ש דרבנן ס"ל אין מבדילין בחטאת העוף וראב"ש קאמר התם שמעתי שמבדילין בחטאת העוף וקאמר התם אביי דפליגי ברוב בשר מעכב דרבנן ס"ל רוב בשר אינו מעכב וראב"ש סובר רוב בשר מעכב, והשתא י"ל דהך ברייתא דקאמרה חותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר הטעם דס"ל רוב בשר אינו מעכב הילכך כיון דאינו מעכב כלל פשיטא דאמרינן וכי מתה שלא על ידי מליקה עומד ומולק דהא מיתתה ע"י רוב בשר קודם המליקה והיכי ימלוק אחר שמתה ולכך חותך בלי רוב בשר ומולק ואח"כ חותך רוב בשר, ובהכי ניחא דמייתי התם ראיה דלכ"ע בעינן רוב בשר לכתחילה מהך ברייתא וקשה מנא לן דילמא הך ברייתא כמ"ד רוב בשר מעכב אבל למ"ד אינו מעכב אפי' בתחילה לא בעי וע"כ דכיון דסובר דחותך בלי רוב בשר ש"מ דאינו מעכב דאי היה מעכב הוי מכלל המליקה ולא איכפת לן מה דכי מתה עומד וגומר המליקה ומ"מ חותך רוב בשר אח"כ ש"מ דלכ"ע בעינן בתחילה עכ"פ, (מיהו בלא"ה הך ברייתא כמ"ד דאינו מעכב דהא בהך ברייתא משמע דאין מבדילין בחטאת העוף, אך לפי זה פשיטא דלא קשיא לאביי כיון דלהך תנא אינו מעכב אינו יכול לחתוך מעיקרא רוב בשר דלכ"ע כי מתה שלא במליקה מעיקרא אינו חוזר ומולק], אבל מעיקרא דמקשה לרבא דהוי ס"ל דחותך רוב בשר קודם שפיר מקשה ליה אביי דמנא לך להקשות לזעירי דכיון דסבירא לך דחותך רוב בשר קודם יש לומר דזעירי סובר רוב בשר מעכב והוי מכלל המליקה ובהא לא איכפת לן מה דכי מתה גומר המליקה כמו בעולת העוף דלא איכפת לן מה דמתה בסימן אחד וגומר השני מכי מתה, ואף דמוקמינן הכא ברייתא כראב"ש לענין רוב שנים מ"מ לענין זה לא ס"ל כראב"ש דמבדילין בחטאת העוף כמ"ש הרשב"א דראב"ש עצמו לא ס"ל מה ששמע שמבדילין והא דידיה הא דרבי', והשתא ניחא ג"כ מה שהקשה מהרש"א הנ"ל דתיקשי חטאת העוף לרבא דהיכי חותך רוב בשר כשמתה בסימן אחד דכיון דרוב בשר אינו מעכב רק בתחילה בעינן רוב בשר לא איכפת לן אפי' חותכו כשמתה וכן מפורש בזבחים שם דמייתי הך ברייתא דרוב בשר בעינן בתחילה ע"ש:

ודע דמכאן יש ראיה לפירש"י לעיל דבני ר' חייא דס"ל מחזיר סימנים אחורי עורף ומולק סגי להו בסימנים לבדן ולא בעינן שדרה ומפרקת דאל"כ כיון דשדרה ומפרקת מכלל המליקה תיקשי וכי מתה עומד וחותך שדרה ומפרקת וע"כ דלדידהו לא בעינן רק מליקת סימנים, ורש"י סובר דהא דפריך בעולת העוף כי מתה וכו' לאו מכח רוב בשר הוא:

שם אי כראב"ש הא אמר רוב שנים. פירש"י דוקא ולא יותר וכו' אבל יש לדקדק לפירושו למה בדברי רבין זכר שנים דוקא ובראב"ש רוב שנים סתם כיון דלדידיה ג"כ לא קשיא רק אי נימא דוקא, ונראה לי משום דלרבנן אי שנים לאו דוקא רק לכתחילה בעי שנים א"כ הוי אתי שפיר שנים לכתחילה או דיעבד רוב שנים אבל לראב"ש אפי' אי רוב שנים לאו דוקא אבל עכ"פ אי אפשר לומר לדידיה דלכתחילה שנים דהא יליף לה מכמשפט חטאת העוף דאוחז בראש וגוף ומזה א"כ עכ"פ לכתחילה בעינן רוב שנים והוי ליה למיתני להיפוך רוב שנים או שנים ולכך לא זכר לשון דוקא בדבריו כנ"ל, ועמ"ש לקמן ע"ב בתוס' בד"ה ואינו מבדיל:

שם ומאי שנים שדומין לשנים. פירש"י דלכתחילה בעינן רוב הנראה לעינים ודיעבד אפי' רוב מצומצם והוא דחוק, ונראה לפרש דהכוונה לפי שיכול למלוק אחד כולו והשני רובו ובזה הוא דומה לשנים ורוב שנים הכוונה דלא מלק רק רוב מכל סימן וסימן, ומפירש"י יש להוכיח דבשחיטה סגי ברוב במדידה ולא בעינן נראה לעינים דאי בשחיטה כה"ג פסול דיעבד ממילא היה ראוי לפסול במליקה ג"כ רוב כזה ולפי מה שפירשתי אין זה מוכרח ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה ואינו מבדיל עוד בזה:

שם אמר ר"י א"ש נשברה וכו' מטמא באוהל וא"ת אותו מעשה דעלי וכו' זקנה שאני דכתיב וכו'. הנה לכאורה משמע דבזקן שנשברה מפרקתו בלא רוב בשר מטמא באוהל ויש לתמוה שלא זכר הרמב"ם והפוסקים חילוק זה לענין טומאת מת דזקן מטמא אפי' בלי רוב בשר, ולולא פירש"י נראה לי לפרש כך והוא דוודאי יש להבין מאי קושיא מהך דעלי דאטו אנן אמרינן דבמפרקת בלא רוב בשר לא ימות רק דאמרינן דברוב בשר אפילו מפרכס הרי הוא מת ומ"מ עלי מת משבירת מפרקת ואדרבא אי בשבירת מפרקת חשיב מת למה כתיב וימת דהא שבירת מפרקת זו היא מיתה ממש ולישנא דקרא דאחר השבירה מת ושבירת מפרקת בעצמותה אינה מיתה, לכן נראה לי דהכוונה להיפוך דקשיא לי' בהך מעשה דעלי במה נפשך אי שבירת מפרקת חשיב מיתה היכי כתיב ותשבר מפרקתו וימת דמשמע דמת אחר השבירה ואי שבירת מפרקת לא חשיב מיתה למה לי דכתיב ותשבר מפרקתו והוי ליה לכתוב ויפול מעל הכסא וימת וע"כ דקמ"ל קרא דשבירת מפרקת בעצמותו לא חשיב מיתה ואינו מטמא עד שימות, והשתא בשלמא אי הך דעלי במפרקת ורוב בשר הוי קמ"ל דלא חשיב מיתה אבל אי מפרקת בלי רוב בשר הוי מקמ"ל דלא חשיב מיתה הא מפרקת בלי רוב בשר אפילו טרפה לא הוי ומקמ"ל דלא הוי מת ואהא משני זקנה שאני ושפיר ס"ד דבזקן בשבירת מפרקת הוי מיתה קמ"ל דמ"מ לא הוי מיתה רק לעולם בעינן מפרקת ורוב בשר דוקא:

שם קרעו כדג מטמא באוהל. פירש"י מטמא באוהל ואפילו מפרכס ויש להפליא דלא פי' מעיקרא כן גבי נשברה מפרקת ורוב בשר וכן אח"כ בעשאה גיסטרא פי' נבלה ואפילו בחייה