תפארת יעקב על חולין חלק א קכט

לחלק בין עורף לצואר, וצ"ל דקמ"ל מתניתין דשוחט מן העורף פסול אפילו הסיר המקום מלמעלה ונשאר גלוי מ"מ פסול מכח טריפת מפרקת:

שם אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי. לשון זה תמוה מאד לכאורה דאטו עד השתא הוי מקשה קושיא ורבא משני לה עד שיאמר אי קשיא לי הא קשיא לי וכבר עמד על זה הרשב"א ז"ל בחידושיו, ולדידי לא קשיא כלל דהך דרבא לאו אדזעירי קאי רק על מה דרבא משני מעיקרא מה דקשיא עליה דקאמר דורס אף דקי"ל מוליך ומביא במליקה כשר ולא קאמר מחליד ורבא מתרץ דברי עצמו דאי אפשר לומר מחליד שאין זו חלדה כלל ואהא קאמר דוודאי הך קושיא דמעיקרא לא קשיא לי כלל דמחליד לא הוי וזעירי קאמר למילתיה אפילו למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול דלא מוכח ממתניתין דהוי דורס, ולפי האמת דמוליך ומביא כשר ממילא טעמא דמתניתין דמטמא בגדים משום דסכין לא אהני לה דכבר נתנבלה בשבירת מפרקת ורוב בשר, ואהא קאמר רבא דהא קשיא לי סוף סוף למ"ד מוליך ומביא כשר במליקה מאיזה טעם מטמא בגדים דדורס לא הוי ומחליד לא הוי ואי משום דכבר נתנבלה בשבירת מפרקת ורוב בשר א"כ וכי מתה עומד ומולק, ואהא מסיק דחותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר ושפיר הוי טעמא דמתניתין מפני שהוא מחליד דחלדה זו מודה רבא כמו שכתבו התוס' בשם רש"י פרק חטאת העוף דנועץ ראש הסכין תחת הבשר כדי שלא יחתוך רוב בשר וימלוק כשמתה וממילא הוי חלדה ומטמא בגדים כנ"ל, והני אמוראי דבעו מעיקרא לדחות דברי ר"ח ג"כ כוונתם היתה שאי אפשר שיהא טעמא דמתניתין מכח מפרקת ורוב בשר דכי מתה מולק כמו שאמר אח"כ ולכך אמרו טעם אחר דורס ומחליד, ורבא מסיים דבריו דאכתי לא סגי בהך דדורס כיון דבאמת מוליך ומביא כשר במליקה א"כ למה מטמא והוצרך לומר דאינו חותך כלל רוב בשר וכשהוא מוליך ומביא ממילא מחליד וכשהוא דורס דאז אינו צריך להחליד אפילו בלי רוב בשר א"כ ממילא הוי נבלה מכח דורס כמ"ש לעיל בגמרא בד"ה קסבר ודו"ק:

שם וכי מתה עומד ומולק. פירש"י בשלמא אי טרפה הוי זה דרך הכשירה של מליקה [משא"כ בשחיטה כל שנטרפה בשבירת עורף לא מהניא שחיטה שאין מפרקת מכלל השחיטה] וכן בשחיטה משניקב הושט יש כאן מעשה טרפה זכו' ואף דנקיבת הושט נבלה היא מ"מ כיון דאינה מטמאה עד שתמות חשיב לה טרפה, ואולי סובר דמה דקרי לה נבלה היינו אי נשחטה והיא נקובת הושט הוי נבלה וכל שניקב הושט ע"כ תהא נבלה שאין לה עוד שחיטה אבל בחיים אינה רק טרפה [ויתבאר עוד לקמן בדף ל"ב בס"ד], ועכ"פ משמע לכאורה מדברי הרב ז"ל דדוקא אי חשובה נבלה לטמא מחיים שייך וכי מתה עומד ומולק א"כ מאי קשיא ליה לאביי בעולת העוף משום דבחד סימן מתכשרה מה בכך הא אינה נבלה לטמא מחיים דאפי' שחט בה שני הסימנים אינה מטמאה עד שתמות, וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דהקושיא היא משום דהשתא ס"ד דשובר מפרקת ורוב בשר וא"כ כשמולק עוד סימן אחד וודאי הוי נבלה, ואין זה נכון לפע"ד דכיון דרבא בא להכריח באמת דע"כ לא הוי נבלה עם רוב בשר רק טריפה א"כ ממילא אפילו בסימן אחד אינה נבלה דהא חזינן אפילו נחתכו ב' הסימנים לגמרי בעוף אינה מטמאה עד שתמות א"כ שבירת מפרקת ורוב בשר כיון דאינה רק טרפה לא הוי רק כסימן אחד וכשמלק עוד סימן הוי כשני סימנים ומ"מ אינה נבלה לטמא מחיים, לכן נראה לי דכוונת רש"י ז"ל דוודאי בשבירת מפרקת ורוב בשר בעינן דוקא שתטמא מחיים הוי נבלה כמו מתה אבל אי אינה רק טריפה הוי כמו בהתחלת שחיטה דעושה נקב בושט וגומר השחיטה וה"ה מליקה במפרקת אבל סימן אחד בעוף כיון דמתכשרה שחיטה בהכי ומטמא טומאת אוכלין עכ"פ דחשיב אוכל א"כ לא שייך שיעשה בו אח"כ מליקה ועוף בסימן אחד וודאי חשיב כמתה אף שאינו מטמא טומאת נבלות כיון דמתכשרא בהכי לאכילה והרי אסור באכילה, ומה שהביא מהרש"א מחטאת העוף יתבאר לקמן בס"ד דאין זו ראיה, והיה אפשר לפרש עוד כוונת רש"י משום דשכיח שימות העוף ממש בשבירת מפרקת ורוב בשר וכן בעולת העוף בסימן אחד והיכי ציותה תורה למלוק מתה ואי תפסל באמת כשתמות לא שייך שיצוה הכתוב לעשות דבר מה שעל פי רוב יפסל, אבל הנ"ל נראה לי עיקר:

שם והוא מיעוט סימנים לרבנן וכו'. יש לדקדק מאי ענין קושיא זו לכאן בלא"ה תיקשי לרבנן מ"ש מיעוט סימנים מעור ובהכרח שנאמר דשאני עור דאינו בשחיטה כלל משא"כ מיעוט סימנים דלכתחילה בעי כלהו וישנן בשחיטה א"כ השתא נמי נחלק בכך, ודוחק לומר דרק על לישנא דכל המעכב בשחיטה מקשה, וכמו כן קשיא לי מ"ש דמקשה ממיעוט סימנים לרבנן הא לראב"ש נמי קשה דבעינן עכ"פ רוב שנים במליקה והא בשחיטה אינה מעכב רק רוב אחד ומ"מ בעינן בהבדלה במליקה רוב שנים, מיהו הא לא קשיא כלל דאף דעוף הכשירו בסימן אחד מ"מ בעינן ב' סימנים ראויין לשחיטה וכל שנתקלקל סימן אחד אף השני אינו בשחיטה אבל לרבנן פריך שפיר דנהי דושט בעינן כולו ראוי לשחיטה וכל שניקב שוב אין בשחיטה אבל קנה כיון דחציו פגום כשר א"כ מיעוט קנה אינו מעכב בשחיטה כלל אבל הנ"ל קשיא, ונראה לי דהכוונה כך דוודאי בלא"ה אנו אומרין כיון דחזינן שחיטה בסימן אחד ומליקה דוקא בב' אלמא דסדר מליקה הוא בב' סימנים כמו שחיטה באחד א"כ כך יש לומר אף דשחיטה ברוב סימנים אבל מליקה בכולו אבל השתא דאמרת דבאמת ע"כ מליקה רק בסימן אחד דכי מתה עומד ומולק רק למצות הבדלה שהוא ענין חוץ המליקה דעביד לה אפילו מתה רק דאמרת דלא בעינן רק דבר המעכב בשחיטה א"כ מיעוט סימנים נמי ומשני דכל שישנו בשחיטה קאמר, אלא דלא הבנתי מה שפירש"י בד"ה כל המעכב בשחיטה דלכתחילה כלהו בעי דהיינו הך דמשני דישנן בשחיטה אבל מעיקרא כל המעכב בשחיטה הכוונה דמעכב ממש דמהאי טעמא פריך ממיעוט סימנים, ואולי מפרש רש"י לפי האמת דהכוונה שישנן בשחיטה והיינו לכתחילה אבל כל זה רחוק [ורש"י לטעמו לקמן דב' סימנים צריך מדאורייתא לכתחילה ואין כן דעת כל הפוסקים], גם לא הבנתי היכי מחלק בין עור דאי ניטל כולו קודם שחיטה כשר א"כ להיפוך בסימנים הוי ליה לומר אי ניטלו פסול אפילו ניטל אחד ומה זה שאמר ולכתחילה כלהו בעי, ואפשר דכוונתו כיון דלכתחילה כלהו בעי נהי דכשר דיעבד ברובן אבל עכ"פ מעכבי שצריך שיהו ראויין לשחיטה, אבל לדעתי נראה דהך שישנן בשחיטה הכוונה שכל מיעוט סימנים ישנו בשחיטה שאי היה שוחט בו ונשאר מיעוט אחר היתה הכשר השחיטה תלוי בו הילכך כל הסימן מיקרי ישנו בשחיטה משא"כ עור שאינו מצטרף לשחיטה כלל ואינו בשחיטה כלל בשום צד לכך אינו בהבדלה כנ"ל:

בתוס' בד"ה מפני שהוא מחליד פי' בקונ' וכו' ולפירושו לא איירי בסכין רחבה. דבריהם צ"ע דהא עיקר טעמא דמ"ד מחליד לא אמר דורס משום דמוליך ומביא במליקה כשר ומתניתין סתמא קתני אפי' הוליך והביא מטמא בגדים א"כ לדידיה נמי תיקשי הא מתניתין סתמא קתני אפי' בסכין רחבה, ואדרבא כיון דצואר עוף דק והיכי ס"ד דמיירי דוקא בסכין קטן כזה עד שלאחר שחתך מפרקת וחותך בסימנים שוב אין הסכין נראה כלל ומכוסה לגמרי, אבל המעיין בפירש"י יראה דעיקר מחלוקתן דמ"ד מחליד סובר דבעינן שיהא בית השחיטה מגולה וכיון דהעצם אינו מתפרד אין מקום השחיטה בסימנים ניכר כלל מלמעלה ומ"ד דורס סובר דכל שהסכין מגולה אף דבית השחיטה אינו מגולה לא הוי חלדה, וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי דפלוגתייהו אי סגי בגב הסכין שהוא מגולה או דבעינן גם דופני הסכין דהיינו שני צדדיו יהיו מגולין ובזה ג"כ אתי שפיר הכל, ומה שהביאו התוס' מפירש"י זבחים ברש"י התם לא הוזכר זה מפורש רק שפי' דפסול משום דדורס ומחליד והיינו לפי המסקנא דהכא דשובר מפרקת בלי רוב בשר ואי מוליך ומביא הוי מחליד מחמת ראש הסכין לכ"ע ואי קוצץ ויורד הוי דורס כמו שפירשתי דבריו בגמרא:

בד"ה ותיקשי לך עולת העוף בין לרבנן בין לר"א פריך כדפי' בקונ'. הנה ברש"י לא נזכר מזה דבר רק דבגמרא גופה מוכח כן להדיא דהא פריך בתר הכי והא מיעוט סימנים לרבנן וכו' ש"מ דמעיקרא לראב"ש נמי קאמר, ואולי לא נתכוונו התוס' רק ממה דפירש"י דהא וודאי עוף בחד סימן מתה משמע דלאו מכח שבירת מפרקת ורוב בשר הוא רק לפי דעוף בסימן אחד מתכשר לאכילה ואין החי נאכל א"כ האי טעמא שייך גם לראב"ש, וזה שכתבו כדפי' בקונ' היינו דלפי מה שפירש"י הוי שפיר הקושיא לראב"ש ג"כ ולאפוקי מפי' הרשב"א דלדידיה לא קשיא רק לרבנן:

דף כ"א ע"א בגמ' תניא נמי הכי וכו' חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר. איכא למידק לאביי דלעיל דמקשה עליה דרבא עולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק אלמא דלא ס"ל הא דרבא ואפילו מתה יכול למלוק א"כ תיקשי ליה הך ברייתא דקתני בלא רוב בשר ש"מ דאי ברוב בשר מעיקרא כי מתה אינו עומד ומולק בשלמא לפירוש הרשב"א ז"ל לעיל דקושיית אביי אינה אלא אפילו אי נימא דברוב בשר אינה נבלה ומטמאה מ"מ כי חותך רוב בשר וב' סימנים [או רוב אחד למסקנת הרשב"א ז"ל] בהא וודאי נבלה היא ומטמאה וע"כ דלא אמרינן וכי מתה עומד ומולק, והשתא זהו לס"ד דחותך רוב בשר ג"כ קודם מליקה כפי קושיית רבא אבל לפום מה דקתני בברייתא דמליקה הוא בלי רוב בשר קודם א"כ שפיר י"ל דאמרינן וכי מתה עומד ומולק לכך מולק בלא רוב בשר וממילא לא קשיא בעולת העוף דבעי שני סימנים כיון דלא מלק רוב בשר לא הוי מתה כלל כיון דאינה מטמאה, אבל כפי הנראה מפירש"י ז"ל לעיל דקושיית אביי היתה בפשיטות דעוף בחד סימן מתה וכך הבין הרשב"א ז"ל דעת רש"י אלא שהוא ז"ל הקשה עליו מה בכך דעוף בסימן אחד נפיק חיותא מ"מ כיון דאינו מטמא אפילו שחט רוב שנים ממילא לא חשיב מתה וליכא לאקשויי בהא וכי מתה עומד ומולק, ומהרש"א ז"ל פי' לעיל בכוונת רש"י ג"כ מכח רוב