תפארת יעקב על חולין חלק א יב

להכשר השחיטה, אטו אם יגע טמא בבשר אחר השחיטה נאמר דהשחיטה פסולה או כשרה, רק הקרבן כשר או פסול, וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' בחד תירוץ דלא חיישינן רק שמא יגע אחר פירכוס דהיינו לאחר גמר שחיטה ממש, א"כ הרי השחיטה כבר נעשית בהכשר בוודאי רק אח"כ נטמא הבשר, והיכי שייך בזה לומר שחיטתן כשרה, בשלמא לכתחילה ניחא דקמ"ל דיכול לשחוט ולא חיישינן שיגע מחמת עסק השחיטה, אבל בדיעבד כששחט היכי שייך לומר דשחיטתן כשרה, וצ"ל דשחיטתן כשרה קמ"ל לא מצד נגיעה רק דס"ד דשחיטה עבודה היא וטמא פסול לעבודה אפילו לא יטמא כלל, קמ"ל דשחיטה לאו עבודה היא, ואף דקאמר לקמן דהכא עיקר ופירש"י דכולה פירקין בתורת שחיט' איירי, מ"מ כיון דלענין קדשים הוי דין שחיטה שיהא פסול טמא, והוי כמו עכו"ם בחולין דקתני דפסול אפי' שחט יפה, כמו כן ס"ד טמא במוקדשין, קמ"ל דטמא כשר לשחיטת קדשים, ועוד אפשר לומר דס"ד כיון דאסור לשחוט לכתחילה ועבר ושחט חוששין לו שמא אינו יודע הלכו' שחיטה והיה איזה קילקול בשחיטתו, קמ"ל דשחיטתו כשרה, או משום דאין זה מדיני שחיטה, או משום דאינו רק לכתחילה, מיהו יש להקשות בסיפא דקתני באחרים רואין שחיטתן כשרה וכולל טמא במוקדשין בליתי' קמן, והשתא וודאי קשיא כיון דשמענו דטמא כשר לשחיטה בקדשים ואין פאן רק חשש נגיעה כיון דליתי' קמן, א"כ היכי שייך שחיטתן כשרה איזה חשש פסול ישב שחיטת טמא במוקדשין, ואם נגע בבשר אין זה פסול שחיטה, וכ"ש אי אין הנגיעה פוסלת רק אחר פירכוס הרי השחיטה וודאי היתה בהכשר רק הבשר נטמא אח"כ ואינו ענין לשחיטה כלל, ובשלמא שחיטתן כשרה דמעיקרא יש לומר כמ"ש, דס"ד דטמא בלי נגיעה שחיטתו פסולה כדס"ד בזבחים מה סמיכה בטהורי' אף שחיטה בטהורים, אבל כיון דכבר שמענו זה היכי שייך עוד למיתני דבליתי' קמן שחיטתן כשרה ברואין שלא נגע אחר פירכוס וכי נגיעה פוסלת השחיטה עד שיאמר שהיא כשרה, וצריך לומר דשחיטתן כשרה דנקט משום חש"ו נקט לה אף דלא שייך האי לישנא בטמא במוקדשין ועמ"ש עוד לקמן:

שם כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה. נראה לי דהך סכין ארוכה הכוונה סכין שצריך היכא דשוחט בהולכה בלבד, דאז יש שיעור לסכין כדלקמן פרק השוחט במתניתין דהשוחט שני ראשים, וסכין קצרה היינו בהוליך והביא דאז אפילו באיזמל כשר והכוונה סכין ארוכה דיכול להזהר שלא יגע וסכין קצרה היינו שא אפשר שלא יגע, תדע דלא קאמר ובקצרה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי כשר והכל בחולין, מיהו לפי תירוץ ראשון שכתבתי לעיל דהא דקתני ושחיטתן כשרה היינו לאשמועינן דאין טמא פסול לשחיטת קדשים כמו דפסול לעבודה אפילו באופן שלא יטמא הקדשים, וכמו דקתני בזבחים דזר כשר לשחיטה כן צריך לאשמועינן טמא דכשר לשחיטה, אבל בלא"ה מאי ענין שחיטה לטומאה עד שיאמר דהשחיטה כשרה, ולפי זה לא מצי לאוקמא בחולין ובקצרה דלא אתי שפיר ושחיטתן כשרה, דפשיטא דהשחיט' כשרה אפילו נגע וכ"ש בחולין דמותרת לטמאים היכי שייך לומר ושחיטתן כשרה, מיהו לתירוץ השני לעיל דס"ד דחוששין לו בשחיטה עצמה כיון דעבר ושחט, א"כ בחולין נמי בקצרה ס"ד לחוש לו, ולפי זה ע"כ בקצרה אי אפשר שלא יגע ואינו נאמן בהא במוקדשין לומר ברי לי, מיהו לפי מה שכתבו התוס' דעיקר חשש נגיעה היא אחר פירכוס, דמעיקרא אינו מקבל טומאה, א"כ ע"כ בקצרה גם כן לא הוי רק ספק אם כן וודאי הוי ליה לומר ובקצרה לא ישחוט שמא יגע בבשר אחר פירכוס, ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה שמא יגע:

שם ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי. משמע דוקא טמא במוקדשין צריך שיאמר ברי, אבל בחולין בלי ברי לי כשר, ואמת דיש לומר דשוחט לכתחילה על סמך שיאמר ברי לי, ובמוקדשין לא ישחוט רק אי שחט ואמר ברי לי כשר, תדע מדלא מוקי הכל בחולין, ומ"מ לא קשיא סתירה דרישא לסיפא דשפיר קתני דאפילו טמא בחולין שוחט לכתחילה, ובדיעבד ג"כ שחיטתו כשרה בלי ברי לי, דס"ד דדיעבד צריך שיאמר ברי לי ויכול לשחוט לכתחילה רק על סמך זה, קמ"ל דבדיעבד כשר בלי ברי לי, ומזה משמע דבחולין ג"כ בעינן ברי לי, מיהו יש לדחות ולומר דמ"מ וכולן לא אתי שפיר כיון דלא בעי ברי לי, ועוד אי ס"ד דבחולין בעינן ברי לי למה לא מוקי סיפא דוכולן ששחטו על טמא בחולין וליתא קמן דבעינן רואין דוקא, והשתא לא קשיא הא שחיט לכתחילה, דמה בכך וודאי לכתחילה שחיט על סמך ברי לי, אבל בליתיה קמן בעינן רואין וברואין כשר, וע"כ דבטמא בחולין לא בעינן ברי לי כלל, מיהו יש לתמוה באמת כיון דבמוקדשין בעינן ברי לי והיינו אף דהוי ספק טומאה בר"ה, דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע כמ"ש התוס', א"כ מ"ש טמא בחולין כיון דמוזהר עכ"פ שלא יטמא דמהאי טעמא בעינן סכין ארוכה דוקא, א"כ כיון דרוב פעמים נוגע אפילו בסכין ארוכה, למה לא יצטרך לומר ברי לי, ואפשר לומר דבאמת בעינן שיאמר ברי לי אפילו בחולין, ומ"מ צריך לאוקמ' במוקדשין דלא מצי לאוקמ' בחולין, דהיכי קתני שחיטתן כשרה דאפילו לכתחילה יכול לשחוט על סמך ברי לי, והא דמוקי הך דוכולן ששחטו במוקדשין היינו בס"ד דבחולין לא מצי מיירי דאפילו לכתחילה שחיט, ואהא קשיא ליה אי במוקדשין בברי לי סגי, והא דלא מקשה בחולין בברי לי סגי, דטפי מקשה דאפילו לכתחילה שחיט וברי לי לא הוזכר בחולין בפי', אבל לפי מה דמסיק בליתיה קמן דנישייליה באמת מצי קאי על טמא בחולין ג"כ ובליתיה קמן בעינן רואין, מיהו לפי מה שכתבתי בתוס' בד"ה דליתיה, שפיר יש לומר דלא בעינן ברי לי בטמא בחולין:

שם ברי לי שלא נגעתי. לא נתבאר לי ענין זה מה שאנו מצריכין שיאמר ברי לי, ופשיטא שאי נטמא היה אומר שנטמא, ומאיזה צד ניחוש שיטמא וישתוק ויניח להקריב בטומאה, ואם אתה חושש כן מה יועיל ברי שלו, ונראה לי דעיקר החשש הכא כיון דעזרה ר"ה היא יש לחוש דיש לו ספק טומאה וחושב שהוא טהור כמו כל ספק טומאה בר"ה, ובאמת אינו כן כמו שכתבו התוס' דרוב פעמים לא יוכל להזהר, וחוששין לו בדבר זה כיון שאנו רואין ששחט שלא כדין בקדשים מה שלא היה רשאי וכיון דחזינן לי' שאינו בקי בדיני טומאה חוששין לו אולי יראה לו ספק ואינו חושש וחושב שהוא טהור, ולכך אפילו דיעבד אסור בליתיה קמן:

ובהכי ניחא לי מה דקשה על הב"י סי' א' שכתב לדעת הרמב"ם דאין צריך לשואלו אם נתעלף שאם היה מתעלף לא היה מאכילה לנו, ואף דרבינא סובר דצריך לשואלו נדחו דבריו, והשתא תיקשי דלמה ליה לומר לקמן כלהו כרב"ע לא אמרי דחולין שנעשו על טהרת קודש לאו כקודש, הא בלא"ה לא ס"ל כרב"ע משום דלא בעינן ברי לי כלל, שאי היה טמא לא היה מקריבה למזבח, ורחוק לומר דלא קאמר משום לאו כקודש רק מכח רבינא עצמו בל"ב דסובר ג"כ דבעי ברי לי, וכ"ש לפי תירוץ השני שכתבתי לעיל בד"ה אמר רב"ע, דרבינא בלא"ה לית לי' דרב"ע דדברי רב"ע הם על יסוד דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והא לית ליה לרבינ', מיהו בלישנא בתרא יש לומר דמודה דאזלינן לענין מומחין בתר רובא], ולהנ"ל ניחא דהכא שאני כיון ששחט שלא כדין לכתחילה חוששין לו שאינו בקי בדיני טו אה משא"כ התם בעילוף, מיהו יש לדחות דהנך דמפרשי דלא כרבינא לא חיישי להך דוכולן ולא קאי לדידהו רק אחרש ש"ו א"כ הוי מצו לפרושי כרב"ע, ונהי דלא בעו ברי לי מ"מ יכולין לפרש ושחיטתן כשרה בלי ברי לי, וכולן לא קאי רק אחש"ו:

שם אלא אטמא בחולין הא אמרת לכתחילה נמי שחיט. תמוה לי דהוה ליה להקשות דאפילו בלי אחרים שחיט לכתחילה ומה ענין אחרים לטמא בחולין, אטו אנו חוששין לו למשקר עד שיהא אחר נאמן עליו יותר מהוא עצמו, ומה ענינו לחש"ו דבעינן אחרי' והן עצמן אינן כלום, והרי לקמן בדברי רבא פריך כה"ג הא אמרת אפילו יוצא ונכנס שחיט לכתחילה כ"ש כאן דהוה ליה לומר והא אמרת אפילו בינו לבין עצמו שחיט לכתחילה, ונהי דיש לומר דדוקא באוקימתא דרבא דעיקר אוקימתא שלו ברישא ביוצא ונכנס, לכך מזכיר אח"כ בקושיא אפילו יוצא ונכנס שחיט לכתחילה, אבל בהך אוקימתא דלא הוזכר רק לכתחילה, לא מקשה רק לכתחילה שחיט, אף דבאמת אפי' בינו לבין עצמו שחיט, אבל מה שיש לתמוה, דפשיטא דלא קשיא כלל רק בצירוף מה ששוחט בינו לבין עצמו דהא לעיל כתבו התוס' בד"ה שמא יקלקלו, דלכך לא מוכח מסיפא דחש"ו אין שוחטין לכתחילה ברואין, משום דנקט דיעבד מכח טמא במוקדשין או אין מומחין, אלמא אף דהתם באמת אסור לכתחילה אפילו רואין גם בחש"ו מ"מ נקט שמא יקלקלו דלא נטעה דרק אאין מומחין קאי דיעבד, א"כ כ"ש כאן דטמא בחולין שוחט לכתחילה באמת, שאין קושי' דקתני דיעבד דמשום חרש שוטה וקטן נקט דיעבד, ואין מקום להקשות רק אי לא קאי אטמא בחולין א"כ לאיזה דבר כלל אותו עם חש"ו, כיון דרואין לא בעי ולכתחילה מותר, א"כ עיקר הקושיא מצד דלא בעי רואין והיאך השמיט עיקר הקושיא ונקט רק דלכתחילה שחיט מה דלא קשיא כלל, ועמ"ש לקמן בסמוך ישוב לקושיא זו:

שם דליתיה קמן דנישיילי'. כבר כתבתי לעיל דיש לפרש דלמסקנא שפיר קאי אפילו על טמא בחולין דאי ליתי' קמן בעי רואין דוקא כיון דרוב פעמים לא יוכל להזהר בעינן ברי לי אפילו בחולין, מיהו הא קשיא לי למה לי' לומר דליתי' קמן הוה לי' לומר דאיתי' ואינו אומר ברי לי אדרבא הוא מסופק לכך בעינן רואין דוקא, ואיכא למימר דקושטא דמילתא נקט כיון דבאמת אפי' ליתי' קמן בעינן רואין ואנן דנין דוודאי לא נטמא דהיה מודיע לנו לכך לא הי' יכול לאוקמא באיתיה קמן ואינו יודע, דבאמת אפילו ליתי' קמן בעי רואין דוקא, מיהו יש לדקדק מעיקרא דפריך בברי לי סגי ולא ידע אכתי דליתיה קמן מאי קשיא ליה כיון דאתה מצריך שיאמר ברי לי ע"כ דפעמים שהוא מסופק, א"כ סיפא דוכולן מיירי