תפארת יעקב על חולין חלק א קכח

ה"מ אי נעקרו בשחיטתו או במליקה אבל אי נעקרו קודם כבר נטרפה או שאין הסימנים ראוין לשחיטה כלל, ולפי זה הך ברייתא דנשמטה הגרגרת לא פליגא כלל אדרמי דהתם בנשמטה קודם שחיטה ולכך קמ"ל כהך ברייתא דבהא לכ"ע פסול כנ"ל ועמ"ש בסמוך, וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מעשה הקרבנות דכתב דמליקה קוצץ ויורד ואם נעקרו הסימנים אינו חושש הרי מבואר כמו שכתבתי דנעקרו בשעת מליקה:

שם ההוא פליגא. פירש"י דהא דר' ירמיה פליג אדרבין בר קיסי, ויש לפרש בפשיטות דוודאי יש לומר דשמואל לאו דיוקא אתי לאשמועינן רק גופא דמילתא דכל הכשר בשחיטה כשר במליקה כגון הגרים שליש ושחט ב' שלישים או להיפוך כפי הלשונות דר"ה אמר רב אסי דלעיל, רק עיקר הקושיא דמ"מ קשיא דיוקא דכל הפסול פסול ואהא קאמר דהך דשמואל פליגא אהך דרמי והיינו דאפילו במליקה יש עיקור:

והנה דברי רש"י ז"ל בענין זה צריכין ביאור דכתב דהך דנשמטה הגרגרת הוא דלא כרמי וכיון דלא איפסקא הלכתא קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, והוא תמוה כיון דתליא אי אין שחיטה לעוף מן התורה א"כ לא הוי רק ספק דרבנן ונהי דאיכא למימר דס"ל אפי' בדרבנן כל שיש חזקת איסור אסור מספק אבל היכי קאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר הא אינו בשל תורה כלל, אבל באמת דברי רש"י ז"ל ברורים כך דוודאי ר' ירמיה אמר שמואל דמפרש לדרמי דאין עיקור אפילו בשחיטה ע"כ הך ברייתא פליגא והיינו כיון דמצינו פלוגתא אי יש שחיטה לעוף מן התורה או אין שחיטה א"כ ברייתא כמ"ד אין שחיטה ויש עיקור ומ"מ ספיקו אסור דעשאוהו כבהמה ממש כיון דאיתחזק איסור, רק לפי זה היה מקום לפסוק דאין שחיטה לעוף מן התורה ועל זה כתב כיון דרבין בר קיסי פליג דבשחיטה יש עיקור אפילו לרמי א"כ אפילו אי יש שחיטה מן התורה יש עיקור ובשל תורה הלך אחר המחמיר הילכך ממילא הלכה כרבין בר קיסי, ויש לפרש בפשיטות טפי דלית הלכתא כרמי דחזינן בברייתא דיש עיקור ור' ירמיה מתרץ לה משום דאין שחיטה אבל אנן כהמחמיר קי"ל דיש שחיטה ויש עיקור והיינו כרבין בר קיסי וזהו דעת הרמב"ם דפסק כרבין בר קיסי והיינו מכח הך ברייתא דלא נצטרך לומר דפליגא אברייתא דרמי וזה ברור, ויש עוד לפרש ברש"י דלא איפסק הלכתא אי כר"א בריה דרבא אי כאידך לישנא דלעיל לכך בשל תורה הלך אחר המחמיר דיש עיקור משום דיש שחיטה, אבל אין צורך כי ברור דכוונת רש"י המחמיר היינו רבין בר קיסי כנ"ל:

שם נשברה מפרקת ורוב בשר עמו נבלה. פירש"י ז"ל ומטמאה מיד וכו' דמתה ממש היא ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה לה מידי נבלה, ואיכא למידק הא אפילו אי אינה מטמאה מחיים רק כל שהיא נבלה אין שחיטה מטהרתה דהא אפילו שחט בה שנים או רוב שנים אינה מטמאה טומאת נבלות אף דפשיטא דשוב לא מהניא לה שחיטה מ"מ אינה מטמאה עד שתמות ואדרבא אי זעירי בא לומר דנבלה ומטמאה תיכף לא מצי לסייע כלל ממתניתין דמלק בסכין דאפי' אינה מטמאה תיכף לא מטהר לה סכין מידי נבלה, אבל באמת דבריו נכונים דוודאי לא שייך נבלה שאינה מטמאה מחיים רק בסימנים דאפילו אינה מטמאה עכשיו כל שניקב הושט ונפסק הגרגרת שוב אין הסימנים ראויין לשחיטה וממילא ע"כ נבלה היא רק עכשיו אינה מטמאה [ואפשר דאפילו משום נבלה חייבין עליה מחיים דכל שאינה ראויה לשחיטה יש עליה איסור נבלה רק לא מטמאה ויתבאר לקמן בס"ד בדף ל"ב ע"ש], אבל כל שהסימנים ראויין לשחיטה ואין חסרון בגוף הסימנים ממילא. ע"כ או דלקתה באופן דחשובה כמתה ומטמאה ואי לא מטמאה ממילא ע"כ אינה נבלה כלל רק טריפה וזה פשוט:

שם מליקתה זו היא שחיטתה. פירש"י דהא בסכין היה וכשר לשחיטה ובתר הכי בד"ה תיהני לה סכין פירש כשמולק הסימנים בסכין לטהרה מידי נבלה, ולדבריו הוי כפל דברים דהך מליקתה זו היא שחיטתה היינו הך דתיהני לה סכין, ונראה לי דהכוונה דבשלמא אי נבלה היא ע"כ שבירת מפרקת ורוב בשר היא שחיטתה דהא בהא נפיק חיותא ולא מהני לה סכין מידי אבל אי אמרת טריפה היא ועדיין לא נפיק חיותא א"כ מליקת סימנים זו היא שחיטתה א"כ נהי דסכין לא מהני במליקה אבל תיהני לטהרה מידי נבלה:

וכתב עוד רש"י ז"ל ואי קשיא לותביה ממתניתין דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה טעמא משום שבירת מפרקת היא ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה, וכתב מהרש"א ז"ל דנראה מלשונו דהך אף אנן נמי תנינא הוא קושיא והיינו דמקמ"ל זעירי הא מתניתין היא ובזה מיושב הלשון לקמן אי קשיא לי הא קשיא לי ואין צורך לדוחק הרשב"א עיי"ש:

והנה מלבד מה דבלא"ה שייך לשון לותביה ממתניתין דכיון דבא להוכיח מהך דמלק בסכין דהוי נבלה אלמא דלולא זה הוי שחיטה מעליא לטהר מידי נבלה והשתא תיקשי במתניתין דקתני השוחט מן העורף ואפילו בלא רוב בשר מ"מ שחיטתו פסולה וקשה למה שחיטתו פסולה ובמתניתין לא הוזכר ששחט רוב בשר ג"כ עם העורף, ועל זה תירץ דבמתניתין יש לומר דהוי טרפה וממילא אין שחיטה מטהרת מידי טרפה, אבל באמת דברי מהרש"א ז"ל בלא"ה לא נתבררו לי דאי ס"ד דכוונת רש"י לומר דהוי ליה להוכיח ממתניתין כזעירי א"כ בקושיא ע"כ הוי ס"ל דטעמא דמתניתין מכח שבירת מפרקת א"כ מה זה שכתב בתירוצו דטעמא מכח שבירת מפרקת הא זו היא עיקר הקושיא ולא הוי ליה לומר רק דהוי טרפה ולא נבלה, ומזה מבואר דכוונת רש"י דממתניתין לכאורה קשיא אדזעירי דמשמע דטעמא דמתניתין משום דשחיטה בצואר דוקא ומליקה בעורף דוקא וכמו פסול מליקה בצואר וצדדין אינו מכח טריפות כמו כן פסול שחיטה בעורף, והשתא לזעירי הרי בעורף בלא"ה כבר נתנבלה קודם שחיטה וע"כ דאינה נבלה ועל זה כתב רש"י דטעמא דמתניתין באמת מכח שבירת מפרקת הוא ואין שם פסול אח"כ כלל, ואי משום דהיינו דזעירי כיון דבאמת אינו פסול רק מכח שבירת מפרקת ועל זה כתב ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה ואין כאן לא קושיא ולא סייעתא, והא דלא משני רש"י להך קושיא דבמתניתין מיירי שלא שחט רוב בשר ומצד שבירת מפרקת לא נתנבלה חדא דקושטא דמילתא קאמר דבאמת טעמא מכח שבירת מפרקת כמו שפירש במשנה להדיא ועוד דבלי רוב בשר וודאי מחליד הוא שנועץ ראשו של סכין תחת הבשר שלא יחתוך רוב בשר כמו שכתבו התוס' בד"ה מפני משמו של רש"י בזבחים דף ס"ח וגם שם כתבו כך בשמו אבל ברש"י שלפנינו שם לא הוזכר מזה דבר רק שזכר ב' הטעמים דכאן דורם ומחליד והיינו משום דלפי המסקנא דאינו חותך רוב בשר קודם לכ"ע הוי מחליד, רק כאן בס"ד פליג רבא כיון דס"ד דחותך רוב. בשר קודם ועמ"ש בסמוך:

שם קסבר מוליך ומביא במליקה כשר. משמע דרבא דקאמר מפני שהוא דורס קסבר מוליך ומביא במליקה פסול וזהו מן התימה דרבא דהוא בתרא סבר פסול ואנן קי"ל מוליך ומביא כשר ועדיף מקוצץ ויורד כדמוכח לעיל, אבל באמת נראה לי דלא קשיא כלל דוודאי יש שני מיני חלדה האחד מה שפירש"י כאן והוא לס"ד דחותך מעיקרא רוב בשר אבל יש מין חלדה אחרת והוא מה שכתבו התוס' בשם רש"י פרק חטאת העוף לפי שנועץ ראשו של סכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימן וחלדה זו לא שייך השתא למאי דס"ד דחותך רוב בשר קודם, אמנם אפילו למסקנא דחותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר דוקא במוליך ומביא שהוא צריך מקום רחב לחתיכת סימנים כיון שאינו דורס אז כשאינו רוצה לחתוך רוב בשר ע"כ מחליד הוא תחת רוב בשר כדי שיוכל להוליך ולהביא ולחתוך אבל כשהוא דורס בכח בלי הולכה והבאה במקום אחד שפיר יכול לחתוך סימנים בלי רוב בשר בלי חלדה ודו"ק, והשתא הך פלוגתא דרבא ור"ה היינו בס"ד אבל לפי המסקנא במה נפשך לאו שחיטה היא דאי מוליך ומביא הרי מחליד הוא ואי אינו מוליך ומביא הרי דורס הוא, ומעיקרא נתן רבא טעמא דדורס דיהא אתי שפיר אפילו אי חותך רוב בשר קודם משום דבכה"ג ליכא מחליד לדידיה אבל כיון דאיהו גופיה מוקי משנה בלי רוב בשר משום דכי מתה עומד ומולק א"כ ממילא לאו שחיטה היא בין במוליך ומביא בין בדורס ושפיר סובר מוליך ומביא במליקה כשר, וזהו שפירש"י בזבחים במשנה ב' הטעמים משום דורס ומשום מחליד והיינו כיון דבאמת בלי רוב בשר מיירי הוי נבלה ומטמאה בין דורס בין מוליך ומביא דבהא דורס ובהא מחליד כנ"ל, ועמ"ש לקמן בגמרא בד"ה אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי:

שם חלדה היכי דמי. הנה מדברי רש"י ז"ל נראה לי דהכוונה בפלוגתא זו דמ"ד מחליד סובר דבעינן דבית השחיטה יהא מגולה ולא מהני מה שהסכין מגולה, ומ"ד דורס סובר דכל דהסכין מגולה אף דבית השחיטה אינה מגולה לא הוי חלדה, כמו שאבאר בתוס' בד"ה מפני שהוא מחליד, אמנם לדעתי נראה דהכוונה פשוט דמ"ד מפני שהוא מחליד סובר דבעינן שיהא הסכין מגולה משני צדדיו דהיינו שני דופניו עד למטה במקום ששוחט, הילכך כל שחותך במפרקת הוי חלדה כיון שאין העצמות מתרווחין ממילא דופני הסכין מכוסין ואף דגב הסכין מגולה לא מהני, ומ"ד דורס סובר דסני במה שגב הסכין מגולה דשוב לא הוי חלדה דחלדה לא הוי רק כחולדה דמיכסיא ואין הסכין ניכר כלל משא"כ כשגב הסכין מגולה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה מפני:

מיהו יש לי לדקדק לכלהו פירושי דעכ"פ תיקשי למ"ד מפני שהוא מחליד דהא במתניתין מחלק בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר וכיון דבעורף הוא מחליד הא בצואר נמי פוסלת חלדה, ונהי דהא יש לומר דטעמא דמתניתין בעורף משום דנטרפה בשבירת מפרקת וקמ"ל דעורף אינו מכלל השחיטה ולא דמי לושט דמיטרף בהתחלת שחיטה דמכלל השחיטה הוא אבל עורף אינו מכלל השחיטה והרי נטרפה קודם שחיטה, אבל למ"ד מחליד שיש כאן פסול בגוף השחיטה מה שאפילו בצואר פסול כה"ג א"כ היכי שייך