תפארת יעקב על חולין חלק א קכב

דבצדדין כשר דאל"כ מאי איריא עורף אפי' צדדין פסול בלא ידע:

אבל באמת הא ע"כ לאו קושיא דאל"כ תיקשי במשנה עצמה דהא ע"כ אי אפשר להכחיש דאי ידע דחתך מפרקת קודם לסימני' פשיטא דאפי' בצדדים טרפה לכ"ע דהא נטרפה קודם שחיטה בשבירת מפרקת, וא"כ תיקשי היכי קתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והא בעורף דמיירי בלא החזיר ע"כ ידע דנטרפה קודם בשבירת מפרקת וא"כ מאי איריא עורף אפי' בצדדין פסול כה"ג, וע"כ דהא לאו קושיא היא כלל דעיקר כוונת התנא לחלק בין מליקה לשחיטה דבמליקה הקפידא שיהא מן העורף דכתיב ממול ערפו ואי מלק בצדדין אף דחותך שדרה ומפרקת ואח"כ סימנים כמו בעורף ולמ"ד מחזיר דוקא אפילו החזיר סימנים על הצדדין לא מהני במליקה אבל בשחיטה אין הקפידא כלל בצואר דוקא רק שלא תטרף קודם שישחוט אבל אי לא היתה נטרפת בשבירת מפרקת היה יכול לשחוט אפי' מן העורף דלא גרע מאם היה המפרקת פגום עד מקום סימנים שהיה יכול לשחוט סימנים בעורף, וזהו שאמרו מעיקרא דשוחט בצדדין כשר כל ששוחט סימנים קודם מפרקת ולא בעינן צואר דוקא והדר קתני שוחט מן העורף דנטרפה בשבירת מפרקת קודם פסולה, ואין להקשות למה נקט מן העורף דוודאי כיון שרוצה לומר דאי נשבר מפרקת קודם לא מהני נקט בעורף דאז הוי מילתא פסיקתא דשבירת מפרקת קודם משא"כ בצדדין כה"ג היה צריך לפרש שהיה באופן דנטרפה בשבירת מפרקת קודם, ואף דפסול מן הסתם אינו רק ספק טרפה אבל העורף הוי וודאי ומן העורף למדנו דממילא בצדדין צריך ידיעה דאל"כ הוי ספק עכ"פ, וצדדין דקתני להכשיר לא בא לומר רק דלא נימא דבעינן צואר דוקא ואפי' לא שבר מפרקת קודם, אבל על הב"י יפה תמה מהרש"א דס"ל בלא החזיר פסול אפילו ידע א"כ הוי צדדין מילתא פסיקתא לאיסור כמו עורף דבלא החזיר לעולם פסול ובהחזיר גם בעורף כשר א"כ אין הפרש כלל בין עורף לצדדין משא"כ להרא"ש דבצדדין כשר בידע א"כ צדדין לאו מילתא פסיקתא היא דהא בידע כשר ובעורף מילתא פסיקתא היא דשבר מפרקת קודם לכך נקט לה בעורף דבצדדין יש הכשר בידע ובעורף בלא החזיר אין הכשר כלל, ומה שהקשה הש"ך על הרש"א דלדבריו הוי גזירה לגזירה לא ידעתי הא גם לפי' הש"ך כיון דאי ידע כשר בלא החזיר הוי גזירה לגזירה החזיר אטו לא החזיר ובלא החזיר ג"כ אין איסור לשחוט לכתחילה רק שמא לא ידע אח"כ ויאכל ממנה בלי ידיעה, ואדרבא מזה דייק הב"י דע"כ לדברי התוס' לא החזיר פסול אפילו לא ידע דאל"כ הוי גזירה לגזירה ועל זה תמה מהרש"א דזה אי אפשר בשום כנים ובע"כ ס"ל לתוס' דגזרינן כה"ג, גם מה שתמה הש"ך על הב"י שהבין דברי הרא"ש דבהחזיר בעינן ידע דהרא"ש לא כתב ידע רק משום דמיירי בלא החזיר לק"מ דהב"י דייק כיון דנקט טעמא דסימנים רכים ונדחים מפני הסכין ואי בלא ידע דוקא מיירי לא צריך להאי טעמא כלל דבלא"ה פשיטא שיש לחוש דהמפרקת נשחט קודם ואדרבא בלא החזיר לא שייך כלל הך סברא דסימנים נדחים דדוקא היכא שהחזירן ממקומן לאין מקומן יש לחוש שנדחין לחזור למקומן ולא במקומן כמ"ש הדרישה סברא זו, ומה שהביא מפי' רש"י דסובר אפי' לא החזיר לא בעינן ידע ולא חיישינן כלל ולמה עשה פלוגתא רחוקה בין רש"י להרא"ש ליתא כלל ברש"י רק שכתב דבצדדין יכולין להשחט שפיר בלי מפרקת אבל מ"מ צריך שידע שנשחטו שפיר וזה ברור, ומ"מ נראה לי ליישב דברי הב"י מתמיהת מהרש"א והוא דאין הכוונה דבעינן החזיר דוקא שיהיו מונחים על הצד מלמעלה באופן שיחתוך הסימנים קודם שיגע במפרקת דבהא אפי' בעורף רק דדבר ידוע הוא שאם בא לחתוך המפרקת עד מקום שיעשה טרפה אם חותך מן הצד צריך לחתוך בעומק טפי עד שיגיע למקום חוט השדרה שתטרף הבהמה בכך משא"כ למעלה בגב המפרקת אינו צריך לחתוך כ"כ בעומק כמו מן הצד דחלל השדרה קרוב טפי לגב למן הצד, והשתא דוקא בלא החזיר כלל רק שנשארו הסימנים במקומן א"כ רחוקים הם מן הצד ויכול לבוא בחתיכתו למקום שנטרפה טרם שיגיע לחתוך הסימנים משא"כ כשמגביהן ומחזירן אל הצד אפי' בשוה לצד לא על הצד או אפי' מעט למטה ממילא כשהוא חותך בצד מגיע לסימנים קודם שיגיע למקום שנטרפת בשבירת מפרקת, משא"כ מן העורף אפי יחזיר הסימנים שיהיו בצד המפרקת מ"מ כיון שחותך במפרקת ובסימנים בשוה יכול לבוא לידי שבירת מפרקת קודם גמר שחיטת סימנים וא"כ שפיר מחלק דבצדדין כשר כל שהם שווין לצדדין אבל בעורף דוקא בהחזירן על העורף שישחוט הסימנים קודם שיגע במפרקת, כנ"ל:

אמנם כל זה כתבתי לפי הבנת ב"י ומהרש"א והש"ך והב"ח ושאר מפרשים בכוונת התוס' אבל לדעתי שלא עמדו על תוכן כוונת התוס' בזה והוא דוודאי יש לתמוה מה בקשו התוס' בזה ומי הכריחם לכל אלה הדברים ואם היה קשה להם לפרש לשון השוחט שיהא לכתחילה ונקט השוחט איידי סיפא אבל עכ"פ למה הוסיפו לחלוק על רש"י אפי' בהחזיר לחדש גזירה אטו לא החזיר מה דהוי גזירה לגזירה, ואי היה להם הכרח לדבריהם למה כתבו מצינן למימר הוי להו לומר דהשוחט דיעבד דוקא כפשטא ואי משום דבעי לומר ואפי' החזיר ולזה לא יכריח לשון השוחט א"כ למה לן למימר אפי' החזיר וכל משכיל יבין שדברי התוס' הללו צריכין נגר להולמם:

אבל באמת כוונתם פשוט ומבואר דוודאי קשיא להו ג"כ הא דפריך לקמן ואי ס"ד מחזיר דוקא אפי' שוחט נמי ויש להבין דילמא שחיטה בצואר דוקא כמו מליקה להיפוך בעורף, ורש"י ז"ל הרגיש בזה לקמן ופירש דמ"ש מצדדין רק זהו ניחא אי צדדי מיירי אפי' החזיר שנעתקו הסימנים ממקומן על הצד אלמא דכל ששוחט סימנים קודם למפרקת אפילו אינן בצואר כשר וה"ה כשהחזירן לעורף דמ"ש אבל אי נפרש בצדדין בלא החזיר אין ראיה מצדדין דבהא נשחטו הסימנים במקומן בצואר אבל במחזיר סימנים לעורף פסול דאין זו שחיטה בצואר ולא קשיא כלל למ"ד מחזיר דוקא, וע"כ צ"ל דהשתא דאמרינן מחזיר דוקא ובעורף פסול לפי שאינן בצואר א"כ אין כוונת התנא לפסול כאן בשחיטה מצד טריפות מפרקת קודם שחיטה רק כמו במליקה דבעינן ממול ערפו לכך לא מהני מליקה רק במפרקת כמו כן בשחיטה לא מהני בהיפוך רק בצואר, א"כ ממילא הכל מיירי בהחזיר דהא המולק מן הצדדים ג"כ בהחזיר והואיל והוא מן הצד פסול וכ"ש אי נימא בלא החזיר במליקה פסול דיעבד למ"ד מחזיר פשיטא דאי אפשר לפרש השוחט מן הצדדים בלא החזיר דא"כ מולק דכוותא בלא החזיר והא בזה אפי' בעורף פסול, רק אפי' לפי מה שכתבו התוס' בדבור שאחר זה דאפי' למ"ד מחזיר דוקא דיעבד כשר בלא החזיר אבל הרי כתבו דמ"מ פריך שפיר דמסתמא מיירי במליקה כשרה גמורה ואי שוחט בלא החזיר גם מולק בלא החזיר ואין זו מליקה כשרה גמורה רק דיעבד ובמשנה לא קתני רק המולק מן הצדדים שאין בה חסרון רק שהוא מן הצדדים אבל וודאי מיירי במחזיר שיהא בעורף כה"ג מליקה כשרה גמורה, א"כ מוכח דשוחט כשר מצדדין אפי' מחזיר וא"כ קשיא באמת מ"ש צדדין מעורף דפסול לפי שאינו בצואר ולמה צדדין כשר, כללו של דבר דעכ"פ מוכח בגמרא להדיא שיש לפרש שוחט מן הצדדין בהחזיר והשתא תיקשי למה קתני השוחט דיעבד ומזה דייק רש"י באמת דהשוחט אפי' לכתחילה רק איידי סיפא נקט השוחט והיינו דהא חזינן בגמרא דהוי מפרשינן בס"ד בהחזיר דמקשינן מ"ש מעורף אלמא דהוי ס"ל השוחט איידי סיפא, ולזה התוס' לא ניחא להו לומר איידי סיפא נקט השוחט (והוא דחוק באמת כמ"ש במשנה והוכחתי דהשוחט דיעבד מלישנא דמתניתין, לזה כתבו דמצינו למימר דוקא דיעבד ואפי' החזיר גזירה אטו לא החזיר, והיינו דאפי' לס"ד דמיירי בהחזיר מ"מ נוכל לפרש דיעבד דוקא משום דבס"ד הוי ס"ל דמן העורף פסול אפילו החזיר א"כ יש לומר בלא החזיר פסול אפי' בצדדין מטעם טריפות, רק בהחזיר מיירי ולא קשיא מה הפרש בין צדדין לעורף כקושיית מהרש"א, דבס"ד ס"ל בעורף פסול אפי' החזיר היפוך מליקה דכשר אבל לפי האמת דנדחו דברי מ"ד מחזיר דוקא והיינו דאי החזיר כשר בצדדין גם מן העורף יש להכשיר והכל בלא החזיר א"כ ע"כ צדדין אפילו לא החזיר כשר ממילא בהחזיר כשר אפי' לכתחילה דליכא למיגזר כלל, כללו של דבר למ"ד מחזיר דוקא כולה מתניתין בהחזיר מיירי רק אז י"ל דבלא החזיר פסול מטעם טריפות אפילו בצדדין ונקט השוחט משום גזירה דלא החזיר, ולפי, המסקנא דהכל בלא אהדר ממילא הך השוחט דיעבד רק בלא אהדר אבל החזיר אפי' לכתחילה כנ"ל ברור בכוונת התוס', נמצא לדינא לא יצא לנו שום חידוש מדברי התוס' דבאמת בהחזיר כשר לכתחילה ובלא החזיר דיעבד כמו שביארנו ולק"מ:

בד"ה מסתברא תימא וכו' תיובתא גמורה היא. כבר כתבתי דלק"מ כיון דאין הקושיא רק על בני ר"ח לא שייך לומר תיובתא גמורה למי שאמר משמם מחזיר דוקא רק על מי שאמר כך קשיא, רק הכא דיש איכא דאמרי שלא אמרו רק אף מחזיר ואנו מסופקין עם מי האמת אמרינן דמסתברא דהנך איכא דאמרי מחזיר דוקא טעו בשמועתם מבני ר"ח דאין סברא שיהיו בני ר"ח בתיובתא ממתניתין, גם בלא"ה נראה לי דלא קשיא כלל דכיון דעיקר הקושיא אי מחזיר לא מהני בעורף מ"ש מן הצדדין דוודאי מיירי נמי במחזיר כמו שכתבתי מקודם ומ"מ כשר א"כ יש לחלק בין צדדין דהוי טפי צואר מן העורף דהא מליקה לא מהניא בצדדין דלא הוי עורף ויש לומר דהוי צואר רק דמסתברא דוודאי מהני מחזיר בשוחט בעורף דעיקר לא קפדינן בשחיטה רק שישחוט סימנים קודם שתטרף, ולפי תירוצם היו יכולין לתרץ דלכך קאמר מסתברא דאין סברא לפרש מחזיר דוקא רק לכתחילה אבל תיובתא ליכא ודו"ק:

דף כ ע"א בגמ' ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפילו שוחט נמי וכו' ש"מ אף מחזיר ומתניתין