תפארת יעקב על חולין חלק א יא

כנדרי רשעים, וע"כ דליכא גוונא דמתיר ר"י בנודר רק נודב א"כ מ"ש, כיון דבנדר ע"כ הטעם משום מעילה א"כ בנדבה נמי, ומשני דמביאה לעזרה, ועכ"פ בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בהרי עלי דאינו משלם תיכף תכ"ד לנדרו לכ"ע אסור ואין כאן מחלוקת כדמוכח קרא להדיא, א"כ תיקשי ליה הכל מעריכין דלכ"ע לכתחילה לא, והיינו דמחלק הכא בין הרי עלי להרי זו דאפילו ללישנא קמא דפליג ר"י אר"מ דאפילו אינו מביא לעזרה מותר, אבל היינו בהרי זו עכ"פ דליכא למיחש שמא לא יקיים ולשמא ימעול לא חייש ר"י בלישנא קמא, אבל בהרי עלי שאינו משלם תיכף מודה ר"י, והיינו כהך דהכא מעריכין ונודרין דבעי העמדה והערכה ושומא פשיטא דלכ"ע אסור, ש"מ דהכל לאו לכתחילה, והיינו דלא אידכר הכא נודב, דבנודר נמי דומיא דהרי זו מותר לר"י ללישנא קמא ולא זכרו בכאן לחלק רק לענין חשש שלא יקיים דבהרי זו ליכא חשש זה ובהרי עלי פעמים יש חשש זה כהך דמעריכין וכדומה, וזה ברור לפע"ד:

שם וכל הכל לאו לכתחילה אלא הכל חייבין בסוכה וכו', תמוה מילתא טובא דמה ס"ד להקשות כך דכי בשביל שהכריח דהכל מעריכין לאו לכתחילה מוכרח לומר דכל הכל לאו לכתחילה, ונראה לי פשוט דהכוונה כך דוודאי כל היכא דקתני הכל ואנו יודעין מעצמנו דאינו לכתחילה, כמו הכל ממירין הכל מעריכין, שפיר קתני הכל דליכא למטעי, אבל הכל שוחטין דהכא כל שיש הכל שהוא לכתחילה ע"כ הכא נמי לכתחילה, דאי אינו לכתחילה לא הוי ליה למיתני הכל כיון שלא נתברר כאן אי לכתחילה אי דיעבד למה קתני הכל דיש במשמע לכתחילה ג"כ והוא רוצה לומר דיעבד וע"כ דבאמת לכתחילה קאמר, ואהא משני דמ"מ מהאי טעמא דקא מקשת משחיטתן כשרה דמשמע דיעבד מכח האי קושיא עצמה כדי דלא תיקשי לך תוכל לפרש הכל דיעבד דליכא למיטעי כמו הכל מעריכין מכח קושיא דשחיטתן כשרה, ואהא קאמר ליה דמ"מ תרתי דיעבד למה לי, כנ"ל:

שם אלא מעתה הכל סומכין, פירש"י לאתויי יורש והא וודאי לכתחילה קאמר דמצוה רמיא עליה ע"כ עכ"ל, ולא נתברר מה ביקש בזה ומה ס"ד דאינו לכתחילה, ונראה לי שבא הרב ז"ל ליישב שיש מקום לומר דשפיר הכל דיעבד ושייך לשון זה בסמיכה משום דעיקר קרבן אינו לכתחילה רק נדר ונדבה בעבר ונדר ונדב כדלעיל וקרבנות חובה על חטא וודאי דיעבד הן לכך נקט לשון דיעבד, ועל זה פירש"י דהכל סומכין לאתויי יורש ויורש זה לכתחילה ממש הוא דהוא לא עשה בזה דבר דמצוה רמיה עליה ע"כ משא"כ באב עצמו אותה סמיכה בדיעבד באה לו ע"י מעשיו שנדר ונדב, כנ"ל:

שם תרתי דיעבד למה לי, פירש"י הכי איבעי ליה למיתני וכו' א"נ הכל שוחטין לחודיה כדתנן גבי מעריכין ונודרין ולא מפרש וכו', ודבריו צריכין ביאור דמאי קושיא דניתני הכל שוחטין לחודיה דאיכא למטעי לכתחילה משא"כ בהכל מעריכין, ונראה לי דכוונתו דהך חוץ מחש"ו מורה דרק דיעבד הוא דאי לכתחילה היכי שייך לומר חוץ מחש"ו שמא יקלקלו דמשמע דאינהו רק לכתחילה לא ובאמת אפילו דיעבד אסור, וע"כ דהכל שוחטין דיעבד ודוקא השתא דקתני ושחיטתן כשרה קאי הך חוץ על הסיפא אבל כיון דבאמת הכל שוחטין דיעבד רק דחש שלא נפרש לכתחילה, א"כ כמו בהכל מעריכין לא מפרש דפשיטא לן דהכוונה דיעבד ה"ה אי הוי נקט הכל שוחטין חוץ מחש"ו הוי פשיטא לן דהכל דיעבד, וזה שהביא רש"י מעיקרא שחיטת הכל כשרה חוץ מחש"ו דשחיטת הכל כשרה ג"כ אינו ברור לכתחילה רק בצירוף חוץ מחש"ו וה"ה הכל שוחטין, ואהא קשיא ליה הא חזינן בתמורה מפרש אף שאינו צריך, ואהא כתב דלא קתני התם כמו הכא ותמורתן תמורה דהאי לישנא הוו תרתי דיעבד ותרתי דיעבד לא שייך למיתני לפרושי, דליתני חד דיעבד מפורש, אבל התם דקתני לא שאדם רשאי לא הוי תרתי דיעבד, ואהא קשיא לי' עוד דעכ"פ תיקשי הא בערכין לא מפרש מידי ולמה בתמורה קאמר לא שאדם רשאי ונהי דלא קתני לה בלישנא דתרתי דיעבד אבל עכ"פ למה נקט לה כלל, הא בהכל מעריכין דפשיטא לן לא קתני מידי ומשני דלא נקט לה רק משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה התם:

בתוס' בד"ה אבל אמר הרי עלי לא הך סוגי' כלישנא בתרא וכו' וא"ת וכו' דאין נודב טוב מנודר ומשלם כך הוא הגירסא בתוס' לפנינו, אבל יש גורסין מנודב ומשלם ולגירסא זו הכוונה מנא ליה לר"מ דמי שאינו נודב עדיף מנודב ומשלם כיון דקרא רק בנדר כתיב, אבל אין צורך לזה דהגירסא שלפנינו ג"כ נכונה והכוונה כך מנא ליה לר"מ שלא יהא נודב עדיף מנודר ומשלם דהשתא אמרינן דלר"מ נודב הוי כמו נודר ומשלם ותרווייהו אסורין רק טוב מהן שלא ידור וינדוב כל עיקר, ואהא קשיא להו מנא ליה לר"מ הא כיון דקרא בנדר כתיב א"כ נודב ג"כ עדיף מנודר ומשלם כמו דס"ל לר"י טוב מזה ומזה נודב ומשלם, והיינו דנודב עדיף מנודר ומשלם ומנא ליה לר"מ שאינו כן והנה מה שהקדימו לומר אבל ללישנא קמא והוי להו להקשות בפשיטות, נראה לי שהוא לחזק דבריהם דע"כ אין לר"מ הכרח לדבריו דהא בלישנא קמא מפרש בהיפוך וע"כ שאין הכרח לזה, א"כ תיקשי ללישנא בתרא מנא לי' באמת לר"מ, או שבאו לשלול מה שפירשתי בגמ' דלפי זה ג"כ לק"מ ודו"ק:

בא"ד ולר"י נמי אמאי אם אמר הרי עלי וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה והם סותרין עצמן מיניה וביה דכיון דקשיא להו לר"מ מנא ליה לאסור בנדבה הא קרא בנדר כתיב, א"כ מהאי טעמא גופא פשיטא דלא קשיא לר"י דשפיר יש לומר דמפרש קרא בנדר כר"מ וא"כ בנדר אסור, אבל בנדבה דלא מיירי קרא מותר, שהרי לא קשיא להו לר"מ למה אוסר בנדר ומנא להו דר"י מפרש קרא דטוב כשמשלם רק מודה דאשר לא תדור טוב אפי' מנודר ומשל' כר"מ, רק בנדבה פליג דקרא בנדר כתיב. ונראה לי דכוונתם דוודאי לר"מ קשיא להו שפיר כיון דקרא בנדר כתיב א"כ מנא ליה דאינו נודר כל עיקר יהא עדיף אפילו מנודר ומשלם, שמא כשם דאינו נודר טוב מנודר ומשלם כך נודב ומשלם טוב מנודר ומשלם, ואינו נודר, ונודב ומשלם שווין ותרווייהו טובים מנודר ומשלם, אבל שיהא נודב ומשלם שוה לנודר ומשלם עד שאינו נודב כל עיקר יהא טוב מנודב ומשלם מי שמעת ליה, ולר"י קשיא בהיפוך במה נפשך אי ס"ל דקרא בנדר כתיב ומפרש קרא כר"מ א"כ מנא ליה דנודב ומשלם טוב מאינו נודר כל עיקר נימא דשווין הן ואדרבא אי היה עוד דבר שטוב יותר מאשר לא תדור הוי ליה למיכתב דנודב טוב מהכל וכיון דקרא כתיב דאינו נודר טוב מנודר ומשלם מאיזה צד נחדש שיש דבר שטוב יותר גם מזה, וע"כ דר"י מפרש קרא בנדבה והכוונה טוב אשר לא תידוב משתידוב ולא תשלם אבל נודב ומשלם טוב מזה ומזה ולא מפרש כר"מ שמא תבא לידי לא תשלם א"כ תיקשי הא כל היכא דכתיב נדר נדר דוקא ומוכח דאפילו נודר ומשלם טוב מאינו נודר:

בא"ד וא"ת לר"מ וכו' וי"ל וכו'. לא נתבררו לי דבריהם חדא דמנא להו דר"מ ס"ל כר' ישמעל דבא הכתוב להתיר להן בשר תתוה, ודילמא כר"ע ס"ל דלא בא הכתוב רק לאסור בשר נחירה, וגם מה שתרצו כיון שנאסרו בענין אחר בבשר, לא ידעתי הא לא נאסרו רק בבהמה הראויה להקרבה והיו יכולין לאכול צבי ואיל, ואפילו נימא דאינהו לא שכיחי כ"כ מ"מ היו יכולין לאכול בעלי מומין ואפילו להטיל מום ולשחטו דהא מותר להטיל מום בחולין, ועיקר קושיתם לא הבנתי כלל דאטו לר"מ יהא אסור לאדם לעשות שום דבר לצרכו מה שיש לחוש לתקלה בדרך רחוק, דא"כ לא ישחוט שמא ימצא טריפה ויאכל איסור או בלא מליחה או יברך לבטלה וע"כ דכל דבר שאדם עושה לצרכו לא קפיד ר"מ כלל, רק בדבר שאדם עושה לצורך גבוה מה שאין מחוייב בדבר בהא סובר ר"מ דטוב שלא יכניס עצמו בחיוב בדבר שיוכל לבוא לתקלה אפילו בדרך רחוק אבל לצרכו פשיטא דמותר וזה ברור:

בא"ד וא"ת והא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה וכו', נראה לי דהוצרכו לזה להביא קרא דיונה, דמהך דיעקב לא מוכח רק דמותר לדור על תנאי אם יהא לו מעשר א"כ כשיהא לו אין לחוש שיעבור ולא יתן במזיד ואי לא יוכל לקיים ממילא פטור ואינו מחוייב כלל, אבל מהך דיונה מוכח אפילו לנדור סתם דהכי משמע קרא את אשר נדרתי אשלמה דנדר סתם לשלם כך וכך, ובהכי ניחא מה שתרצו והביאו מהמדרש רבה בהדיא דכיון דכך אמרו במדרש בפי' אהך דיעקב גופה מה חדשו הם, ולהנ"ל ניחא דבאו ליישב דבעת צרה מותר אפילו שלא כדרך שנדר יעקב אם יהא לו יתן רק לנדור סתם, דמדדרשו לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה ואי כדרך שנדר יעקב מה צורך לומר לדורות פשיטא כיון דיעקב נדר בוודאי מותר לעשות כן רק הכוונה לאמר לדורות שיהו נודרין סתם בעת צרה, כנ"ל:

בד"ה אנא שחיטתן כשרה קשיא לי, משמע שרב אשי הקשה אותה קשיא וכו' אע"ג וכו' שמא גם בימיהם וכו'. לא נתבררו לי דבריהם דמה מקום ספק יש אם גם בימיהם הקשוה כבר כיון דהם מתרצים אותה הקושיא ע"כ הקשוה אז, ואם נתכוונו לשלול דלא נימא רק אז הקשוה ולא רב אשי, ועל זה כתבו דשמא גם אז הקשוה ולא אז בלבד, אבל גם זה קשה דכיון דרב אשי עצמו סידר הגמרא וסידר תירוצו של אביי ורבא היכי שייך דהוא עצמו הקשה אותה קשיא, וצריך לומר דרב אשי ודאי הקשה אותה קשיא בעצמו טרם שידע דאביי ורבא הקשוה ואח"כ נודע לו דאמוראי קמאי הקשוה ותרצו, וכאשר סידר הגמרא הקשה בעצמו אותה קושיא וסידר אח"כ תירוצם של אביי ורבא, מיהו עיקר דבריהם יש לדחות דשפיר יש לומר דהך דמקשה מעיקרא הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד, קושיא זו היא מאמוראי קמאי ורב אחא הקשה לרב אשי מאי קושיא והשיב לו רב אשי וחזר והקשה עד שאמר לו רב אשי אני כך אני מקשה אותה ויכול להיות שגם הם אז נתכוונו להקשות כך, ובהכי ניחא דלמה לא הודיעו רב אשי תיכף פי' הקושיא, ולהנ"ל ניחא לפי שפשטות הקושיא מעיקרא אינו נראה שהיא כפי מה שהקשה רב אשי ורצה רב אשי ליישב דעת המקשה כפי מה שהיא עד שהוצרך לומר דאני כך אני מקשה אותה, כנ"ל:

בגמרא אמר רב"ע הכי קתני וכו' שחיטתן כשרה, יש לתמוה היכי אפשר דבהכי מיירי מתניתין דמאי ענין טומאה