תפארת יעקב על חולין חלק א קטז

לא היו אוכלין במקומו וע"כ משום דאין דעתו לחזור או משום דמבבל לא"י הוי א"כ למה לו להשיב יוסף בר חייא מכ"ע גמיר הא בלא"ה כיון דשם בא"י היו אוכלין ואין דעתו לחזור או משום דאנן כייפינן להו היה יכול לאכול ואין לו לחוש לחומרי דבבל, אבל כבר כתבתי בגמרא דמזה מוכח דדוקא בדבר שהוא משום חומרא או מנהג אינו צריך לחוש למקום שיצא באין דעתו לחזור אבל בדבר שהוא איסור גמור שם דתפסו שם דעת האוסר שהיה גדול שבהם וכולם נגררים אחריו בהא אפילו אין דעתו לחזור אינו רשאי להתיר כיון שהאיסור שם מצד הדין לא משום מנהג, כנ"ל:

בד"ה כיון דאנן כייפינן להו בפרק קמא דסנהדרין משמע איפכא וכו'. ומתוך פירש"י ז"ל נראה לי דלא קשיא כלל דהעיקר תלוי כיון דבני א"י במקומם אינן צריכין לבני בבל בשום דבר דהא לדון בא"י אין צריך רשות הילכך כשבא לא"י אין צריך לחוש לחומרי בני בבל עוד דכל שהוא כאן אין צריך להם כלל ואדרבא הם במקומם צריכין לבני א"י וגרוע מעלת בני בבל במקומם ממעלת א"י במקומם הילכך מי שבא לא"י מבבל אין צריך לחוש עוד לחומרי בני בבל אבל מי שבא לבבל שפיר צריך ליטול רשות מהם לדון בבבל, אבל מ"מ בני א"י במקומם אין צריכין לבני בבל כלל דהא יכול לדון שם בנטילת רשות מהם אבל בני בבל במקומם צריכין לבני א"י לקידוש החודש ולעיבור שנה ולדיני קנסות, אלא שיש להקשות בהך דפרק מקום שנהגו קאמר התם על מי שבא מא"י לבבל שאין צריך לנהוג בחומר שלהם משום דאנן כייפינן להו והרי הוא צריך ליטול רשות מהם, אך גם זו אינה קושיא דמ"מ כיון דבני בבל במקומם צריכין לבני א"י עדיין אין יציאתו שלימה מא"י הילכך אין צריך לנהוג היפוך ממה שנהג בא"י מחמת בני בבל כיון דבני בבל כפופים וצריכין לבני א"י, וכן להיפוך כשבא לא"י אין צריך עוד לנהוג כבני בבל כיון דאינהו כפופים וצריכין לבני א"י ובני א"י במקומם אין צריכין לבני בבל כלל יכול לשנות מנהגו, כנ"ל:

בד"ה ה"מ היכא דדעתו לחזור לפי האי שינוי' וכו' ואי אפשר לומר כן וכו'. תמוה לי דטפי הוי להו להקשות מעיקר לאביי דסותר דבריו ממש מהתם להכא כמ"ש בגמרא, וע"כ כמו שכתבתי דהך אי נמי הכוונה על מה דמיירי הכא לענין חומרי מקום שיצא יש עוד אופן דצריך לנהוג חומר מקום שיצא אבל מבבל לא"י ליכא גוונא כלל שיהא צריך לנהוג חומרי מקום שיצא ועלה קאמר רב אשי דאפילו מבבל לא"י נמי איכא גוונא דצריך לנהוג חומר מקום שיצא בדעתו לחזור אבל ר"ז לא היה צריך לנהוג דאין דעתו לחזור, וממילא התם אביי קאמר להיפוך אי נמי מבבל לא"י ג"כ צריך לנהוג חומר מקום שהלך דבהכי מיירי התם ועלה קאמר רב אשי דאף מא"י לבבל איכא גוונא לנהוג חומר מקום שהלך באין דעתו לחזור ורבב"ח דעתו לחזור וזה ברור, ותירוץ השני שתירצו לא נתברר לי לכאורה ואולי נתכוונו דוודאי ברייתא לאו לצדדין קתני רק דמיירי באמת מבבל לבבל ומא"י לא"י ורב אשי לא נתכוין לאוקמא ברייתא בהכי דמבבל לא"י ולהיפוך ליכא רק חד צד ודו"ק:

בד"ה או דילמא פגע ולא נגע פי' בקונ' וקשה דא"כ הוי ליה למימר תיקו. והנה מלבד מה דעיקר הקושיא אינה קושיא כ"כ דכיון דשמענו דאפי' נגע ס"ל דכשר אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה דזה מכשיר אפי' נגע רק שייר מעט למעלה וזה יטריף אפי' לא נגע עדיין בחיטי כלל, אבל בלא"ה עיקר הקושיות שהקשו על רש"י לק"מ לפע"ד והוא דוודאי ראוי לפרש טפי פגע ולא נגע דאי נגע הוי ליה לומר נגע דמפורש רק הספק הוא כיון דפגע ולא נגע הוי להחמיר לא חש לפרש אפי' נתכוין לפגע ונגע ולכך מספקא לן אי פגע ולא נגע קאמר להחמיר או דילמא פגע ונגע קאמר ולא חש לפרש דאפי' נטעה דפגע ולא נגע לא יבוא קולא רק חומרא, אבל אם היתה האיבעי' למעלה מן החיטי בהכרח פגע ולא נגע קאמר דאי פגע ונגע ג"כ מטריף לא היה אומר פגע שהרי יבוא צד קולא אי נפרש פגע ולא נגע, והש"ס באמת מספקא ליה אי ר"פ למעלה קאמר למילתיה אז בהכרח פגע ולא נגע רק שמא למטה קאמר ויש ספק אי נגע קאמר או לא, והשתא שפיר פשיט דקאמר ר"פ משמיה דרבא שייר בחיטי כשרה א"כ ע"כ דהך דר"פ דפגע בחיטי טרפה למעלה איתמר ופגע ולא נגע קאמר, והשתא ממילא לא קשיא קושיא השניה שהקשו דלא הוי ליה לומר איתמר כיון דפליג ולהנ"ל הא ליתא דלא פליג כלל ואדרבא מזה מוכיח דגם רב פפי נתכוין פגע ולא נגע ולמעלה, גם מה שהקשו דהוי ליה לפשוט ממר בר רב אשי דלפי גירסת רש"י ע"כ פגע דידיה היינו לא נגע ונהי דפליגי בדינא אבל לא בלישנא ואין זו קושיא לפע"ד מכמה טעמים חדא כיון דפשיט מעיקרא בהדיא משמיה דרבא גופיה למה לו לפשוט ממר בר רב אשי והתוס' לא הקשו רק לפי הבנתם דלפירש"י לא איפשט אבל לפי מה שפירשתי לק"מ, ועוד דשאני מר בר רב אשי דקאמר בהדיא שייר בחיטי טרפה הרי לא הניח מקום ספק בדבריו אבל ר"פ דלא קאמר רק פגע יש לומר דהכוונה נגע, ומלבד זה הדבר תמוה דאטו אנן מספקינן בלישנא דפגע הא ידעינן בבירור דשתי לשונות במשמע דהא מפורש ויפגע בו וימות ומפורש ג"כ ויפגעו בו מלאכי אלהים ואנן מספקא לן למאי נתכוין ר"פ א"כ אין ראיה ממר בר רב אשי דמפורש בדבריו פגע ולא נגע דהא כך הוא ג"כ לשון פגע ומ"מ כיון דפגע הכוונה ג"כ נגע י"ל דר"פ נתכוין נגע, ומה שכתבו לפי פירושם ובדמר בר רב אשי גרסינן וכו' אינו מובן לכאורה דלפי פירושם ג"כ אתי שפיר גירסת רש"י דהיינו פגע ולא נגע כשרה ואי נגע טריפה ומה צורך להם להפך הגירסא מה דקשה לישנא דמר בר רב אשי אמר כיון דלא פליג ותירוצם דחוק מאוד, וצ"ל דכוונתם כיון דהך פגע בחיטי דלעיל הכוונה למעלה לא ניחא להו שיאמר רב אשי פגע בחיטי ויתכוין למטה, אבל באמת לפי מה שכתבתי גם לרש"י הכוונה לעיל בתר דפשיט למעלה ורש"י לא גריס כך רק לפי דקשיא ליה לישנא דמר בר רב אשי אמר דמשמע דפליגי, גם בעיקר דבריהם שכתבו דיש לפשוט ממר בר רב אשי לפי גירסת רש"י וגם זה אינו מוכרח דיש לומר פגע היינו נגע ושייר היינו שהניח מקצת לצד הראש ששחט רוב החיטין למעלה טרפה אבל אי לא שחט בהו הרבה רק נגע בהן כשרה. דף י"ט ע"א בגמ' והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי. כבר כתבתי שיש להקשות בזה כיון דבתר הכי מייתי דרחב"א וקאמר דהלכתא כוותי' דרחב"א דקאי ר"נ כוותיה א"כ למה נקט השתא והלכתא משיפוי כובע דהא היינו הך ותרתי הלכתא למה. לי, גם קשיא כיון דר"נ כרחב"א למה לא קאמר מעיקרא דשאל כמאן לא כרבנן ולא כריב"י דכרחב"א ס"ל, גם כיון שהשיב ר"נ דסמיכתו על ריב"ל א"כ הוי ליה לומר בתר הכי דריב"ל קאי כוותיה שהרי ר"נ על ריב"ל סמך, ומזה הוכחתי דרחב"א ושיפוי כובע תרי מילי נינהו דרחב"א בא להכשיר מוגרמת דרבנן וריב"י ואין מדבריו שום הוכחה למקום שחיטה ושיעורו רק דמכשיר מוגרמת דידהו והיינו דפליגי אליבי' רב הונא ור"י לקמן דוודאי לא יכשיר בשחט לגמרי למעלה ממקום שחיטה, ור"ז דקאמר לעיל משמיה דר"נ דאכשר מוגרמת היינו משום דס"ל כרחב"א דאפי' מוגרמת דריב"י כשרה וכן לקמן אכשר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דלריב"י ורבנן וודאי פסולה, ופסקינן הלכתא כרחב"א במוגרמת דקאי ר"נ כוותיה ולא נתכוונו לר"נ דשיפוי כובע כלל, ומעיקרא קאמר הלכתא בשיעור מקום שחיטה וקאמר דאף דרבנן וריב"י בוודאי לא חשבו מקום שחיטה רק בטבעת גדולה דהא למעלה מזה הוי הגרמה לדידהו מ"מ שמעתא ידע דהלכה מקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה, והנה לעיל כתבתי לפרש דברי רב ושמואל דלעיל, ונראה לי עוד לפרש בפשיטות לפי דרך הנ"ל דרב ושמואל מיירי ששחט בשאר טבעות והגרים חוץ לטבעת הגדולה דדוקא בטבעת גדולה דמקפת כל הקנה אז בשחט רובא הוי כאילו שחט כל הטבעת ולא איכפת לן הגרמה אח"כ אבל כששחט בשאר טבעות אפי' שחט כל הטבעת דהוא רוב הקנה מ"מ פוסל הגרמה אח"כ דלא אמרינן בהא רובא ככולה כיון שאין שם כולה רק בשר המחבר ובבשר לא שחט רובא ולא אמרינן רוב ככולה מעצם לבשר דהם שני דברים, ומייתי בגמרא דריב"י סובר דשוחט בשאר טבעות שחיטתו כשרה ובוודאי אפי' לא שחט רק הטבעות דאי שחט גם הבשר פשיטא וע"כ כיון דמקיפין רוב הקנה הוי כאילו שחט כל הקנה עם הבשר א"כ אין הגרמה פוסלת אח"כ, והשתא לרחב"א דמכשיר מוגרמת אפי' דריב"י ג"כ ממילא בטלו כל מוגרמת רק וודאי אי אפשר דכולה שחיטה מכשיר למעלה ממקום שחיטה רק דמכשיר טפי מריב"י ונחלקו אליביה לקמן ר"ה ור"י ודו"ק כל זה הוא לפי מה שכתבתי לעיל:

אמנם יש להרי"ף ז"ל דרך אחרת בזה לפי שהשמיט כל הסוגיא כולה ולא זכר רק הלכתא משיפוי כובע ולמטה והיינו שייר בחיטי ולא זכר פלוגתא דר"ה ור"י לקמן בהגרים שליש וכן הני לישני דר"ה אמר רב אסי דבסמוך, ומזה למדתי לדעתו ענין אחר בכל זה אף שהוא קרוב במקצת להנ"ל והוא דלכ"ע שחיטה בצואר בב' סימנים בקנה ובושט וס"ל לרבנן ולריב"י דאף דכל הקנה איקרי קנה ומיטרף בפסיקת רובו עד למטה שהיא במשהו שהוא כרי מ"מ אין שחיטה בקנה רק מטבעת גדולה וטבעת בכלל וכל למעלה מזה נקרא הגרמה, ובוודאי אי שחט בבטן או בראש לא יקרא הגרמה רק בקנה למעלה מטבעת הגדולה נקרא הגרמה ויש לי לפרש לשון הגרמה לפי שיוצא חוץ לכל העצמות שבקנה שהטבעת הגדולה היא העצם האחרון שבקנה וכל שיצא חוץ לעצם נקרא הגרמה מלשון בישרא וגרמא ובכתוב וכל גרמוהי הדיקו וכן בלשון הקודש מצינו גרם לשון עצם, ורבנן סבירא להו דאפילו מיעוט בהגרמה פסול וריב"י מכשיר ורב ושמואל פסלי כששחט בשאר טבעות רוב והגרים חוץ לטבעת גדולה דלא אמרינן בזה רובו ככולו לפי שאינו מקיף כל הטבעת, ורחב"א חולק על זה דמיירמת כשרה