תפארת יעקב על חולין חלק א קיא

מ"מ אפילו בשן אחד מהם אין שוחטין ואפילו תלש שאר השינים ולא הניח רק שן אחד מ"מ אסור שמא ישחוט בכולם או בשנים מהן ולא ס"ד דוקא שישחוט בב' שינים אבל ציפורן וודאי קשיא דהיכי ס"ד בתלושה למה לא ישחוט בו, וגם בזה אפשר לומר דס"ד ציפורן נמי אפילו בתלוש דומיא דאינך והטעם דגזרינן ציפורן תלושה אטו מחוברת כיון דלעולם מחובר הוא, אך מ"מ לא הבנתי כלל היכי ס"ד דמתניתין משום מחובר נגעו בה דקתני בהדיא מפני שהן חונקין, ועוד אי ס"ד דמצד מחובר אתי עלה הא ברישא קתני צור וקנה בתלוש וחיברו ומ"ש כאן דבא לומר מחובר מעיקרו דנקט ציפורן הא בהנך גופייהו דנקט ברישא בתלוש ולבסוף חיברו הוי ליה למינקט בסיפא במחובר מעיקרו כדקתני ברייתא דלעיל היה צור יוצא מן הכותל וקנה עולה מאליו ולמה נקט כאן ציפורן, גם קשה דלעיל הוי רצה לאוקמא מתניתין כר"ח דמכשיר מחובר והרי בסיפא פוסל ציפורן דדומיא דמגירה קתני, ועוד אי ציפורן דיעבד כשר הוי ליה למיתני ברישא השוחט בציפורן כדקתני צור וקנה:

לכן נראה לי דהכא לאו מפסול מחובר נגעו בה רק דשן וציפורן ס"ד דאין שוחטין רק חונקין ואפילו בתלוש, תדע דאל"כ מאי קמ"ל רבה בר הונא דמותר לשחוט בהם וע"כ דס"ד שאין זו שחיטה הגונה שאין שן וציפורן שוחטין יפה כדרכן רק חונקין דהיינו שעושין דרסה או שאין נשחזים חלקין כ"כ כברזל לכך חונקין, והש"ס משני דשינים חונקין בתרי דיש בהם הפרש והשתא ממילא קמ"ל רבה דבשן אחד מותר לשחוט לכתחילה ולא גזרינן אטו ב' כיון דלעולם יש בלחי הרבה שינים וציפורן מיירי במחוברת וכיון שהאדם שוחט בה בעודו מחובר באצבעו שפיר חונק הוא כי דוחק בכח בציפורנו וחונק, אבל משום מחובר ליכא כלל דהאדם כולו כיון ששוחט בכחו הוי כולו כבית יד לסכין, וכבר כתבתי שאין הפרש במחובר לקרקע או לשאר דבר שהוא מחובר מעיקרו כל שאין הדבר הדבוק כבית יד הוי מחובר אבל ביד האדם השוחט בידו לא שייך זה כי הוא כולו כבית יד ואין פסולו רק דבציפורן חונק, אבל בציפורן תלושה והוא אוחז בידו ושוחט הוי כשוחט בסכין משא"כ במחוברת שוחט בגופו וחונק כמו מליקת העוף בציפורן, והשתא לא קשיא מה שהקשו התוס' דלמה לא משני שן נמי הא בתלושה הא במחוברת דמה נפשך אי תופס בהמה כולה ושוחט בשן שלה הוי כולה כבית יד ואין כאן חשש כלל ואי תופס בלחי שלה והלחי מחובר א"כ אין זה מפני שהן חונקין רק מכח פסול מחובר אבל בציפורן משום מחובר ליכא רק משום חונקין איכא, כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה הא בתלושה, ואני תמה על מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך מימרא דרבה דהא חזינן דבגמרא מקשה עליה וס"ד דאסור מפני שהן חונקין ואפילו בתלוש וכ"ש לפי מה דמשני דוודאי ס"ד לגזור בהו אטו מחובר, ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דרבה קמ"ל אפי' שן הקבוע בלחי כל שהלחי כולו תלוש לא גזרינן שמא ישחוט כשיהיו בו ב' שינים ועכ"פ כיון דרבה איצטריך ליה לאשמועינן והגמרא ס"ד להקשות עליו ממתניתין פשיטא דהוי להו להזכיר זה ועמ"ש בסמוך:

שם הא בתלושה הא במחוברת. מכל המפרשים והפוסקים מוכח דהכוונה מכח פסול מחובר, ומלבד מה שהקשיתי לעיל יקשה עוד כיון דרישא מוקי לה בשינים תלושין ופוסלין משום דחונקין א"כ עכ"פ אי בא התנא לומר פסול מחובר למה שביק שן דאיירי בי' ולימא ב' בתלושין ואחת מחובר ומ"ש דנקט לענין מחובר ציפורן ושביק שן דאיירי בי', ולפי הנ"ל ניחא דלא איירי ממחובר כלל רק חונקין קתני וציפורן מחובר כששוחט בידו והיינו בכח גופו אין זו שחיטה רק חניקה אף שהוא חד ומשום מחובר ליכא דהוא עצמו בית יד משא"כ בשן אי מחובר פסול משום מחובר ובהא לא איירי ודו"ק:

בתוס' בד"ה הא בתלושה גבי שן הוי מצי לשנויי הכי וכו'. דבריהם צריכין ביאור שאם נתכוונו להקשות לאוקמא תרווייהו במחוברין דמלבד דהוי להו לומר גבי שן נמי ה"מ לשנויי הכי גם לשון גבי שן לא משמע הכי והוי להו לומר הוי מצי לאוקמא תרווייהו במחוברין אבל בלא"ה כיון דבמתניתין קתני ד' מינים מפני שהן חונקין א"כ אי חדא מכח מחובר ג"כ קשה מאד ואנו צריכין לומר כיון דשלש מהנך ארבעה מפני שהן חונקין הוא לא חש מה דחד מהם משום מחובר אבל היכי שייך לאוקמא תרווייהו מכח מחובר דכיון דארבעה נינהו שנים ראשונים מפני שחונקין וב' אחרונים מכח מחובר מ"ש דנקט תנא טעמא דב' ראשונים ושביק לאחרונים לגמרי, ואי כוונתם שיאמר שן במחובר וציפורן הא בחדא הא בתרתי זה קשה מן הראשון דבמתניתין והשינים וציפורן נימא שינים מכח מחובר וציפורן בתרתי כיון דלא נקט וציפרנים:

ונראה לי דכוונת התוס' לאו למימרא דהוי ליה לשנויי הך ממש דמשני בציפורן גבי שן זה וודאי אי אפשר כנ"ל, רק כך כוונתם דהשתא לפום מה דמשני העיקר תלוי בחדא ותרתי דתרתי אפי' תלושין מן הלחי פסול וחדא אפי' קבוע בלחי מותר [דבלחי לא הוי מחובר דהוי כבית יד] דאינו חונק, אבל היה יכול לתרץ דרבה בר. הונא בתלוש מן הלחי ומתניתין בקבוע בלחי דבהא כיון דבלחי קבועים הרבה שינים אפי' תלש אותם אינו שוחט באחת הקבוע בלחי שמא ישחוט כשיהא בו ב' שינים, משא"כ בתלוש אחד מן הלחי ושחט בו הוי כסכין בפני עצמו דלא חיישינן שמא ישחוט בב' סכינין ובמתניתין נקט שינים משום דשורש האיסור נובע מפני שהן חונקין והיינו בב' דוקא אבל מ"מ בשן אחד מחובר ללחי ג"כ אסור וציפורן הוא משום מחובר ממש ולא משום חונקין כלל, ועל זה כתבו דהתרצן ניחא ליה לתרוצי חדא ותרתי משום דמלבד הקושיא לרבה בר הונא משמע ליה שינים דמתניתין ששוחט בב' שינים והיינו אפי' תלושין לגמרי מן הלחי וחדא דרבה היינו אפי' קבוע בלחי ואתי שפיר פסול דמתניתין מפני שהן חונקין ממש, אבל אי הוי מוקי לה מצד שקבועין בלחי ואפי' שחט בחדא א"כ אין בזה משום חניקה רק הפסול מכח גזירה לכך ניחא ליה לאוקמא הא בחדא הא בתרתי כנ"ל, וכבר כתבתי בגמרא דכולה מתניתין מפני שחונקין הוא וציפורן נמי מהאי טעמא הוא דליכא משום מחובר בציפורן אדם רק מפני שכח אדם ששוחט בגופו ממש אין זו שחיטה רק חניקה, אבל בשן אי מחובר הוא אין זה מפני שהן חונקין רק פסול מחובר ואי אינו רק מחובר ללחי ממילא ליכא מפני שחונקין ולא משום מחובר רק בתרתי יש משום חניקה, והא דנקט במתניתין שן כיון דטעמא משום שיש הפרש ביניהם א"כ כל סכין שיש בו פגימה אסור ומ"ש שינים דנקט, ויש לומר דקמ"ל דוקא ב' אבל חדא מותר לשחוט ולא גזרינן אטו ב' כיון דשינים לעולם הן מרובים בלחי ורבה נמי קמ"ל הא וציפורן נמי ס"ד לגזור תלושה אטו מחוברת כיון דלעולם מחובר הוא ע"ש:

במשנה השוחט במגל קציר בדרך הליכתה. פירש"י מגל קציר דרך הליכתה אינה קורעת לב"ה מפני שראשיה כפופים מאוד ע"כ, ואני תמה חדא היכי ס"ד שיחלקו ב"ש וב"ה במציאות, ועוד אי לב"ש מגל קציר קורע דרך הליכתה א"כ כ"ש דמסוכסכת קורעת בהליכתה לב"ש ולמה לא נקט פלוגתייהו במסוכסכת והוי רבותא בכח דהיתרא דב"ה דאפי' מסוכסכת אינה קורעת, ואמת דרש"י לטעמו דסובר לעיל דמסוכסכת נמי קורעת רק שצריך החלשה קודם רק במגל פליגי דב"ש סברי דמגל כיון שיש החלשה קודם ממילא קורע וב"ה ס"ל דוקא מסוכסכת מהני החלשה אבל מגל דראשיה כפופים מאוד אפי' הרבה שיש החלשה אינה קורעת בהליכתה וכמו כן לפי דברי רחב"א אר"י דב"ה אסרי באכילה א"כ י"ל דזהו דוקא במגל דכלי היא שצורתו כך וחיישינן שישחוט בה בהבאה אבל מסוכסכת בסכין לא חיישינן, אבל לפי מה דמסיק דב"ה מתירין לגמרי ולפי מה שפירשו לעיל דלא כרש"י דמסוכסכת אינה קורעת וודאי משמע דלכ"ע אינה קורעת וכ"ש מגל קציר דכפופים מאוד, ועוד דקאמר בגמרא דיקא נמי דלא קתני אוסרין ומתירין וקשה כיון דלב"ש קורע א"כ הוי נבלה ממש א"כ ניחא דקתני פוסלין, והשתא מלבד שיש לומר דנקט מכשירין איידי דנקטי ב"ש פוסלין אבל עכ"פ לא היה לומר ולא קתני ב"ש אוסרין כיון דלב"ש הוי נבלה, לכן נראה לי דלכ"ע מגל קציר אינו קורע בהולכה וב"ש גזרי אטו הבאה ואסרי וב"ה אינן אוסרין רק כתחילה ודיעבד כשר, ולרחב"א ב"ש גזור שתהא נבלה גמורה וב"ה מטהרין מידי נבלה דדיו לגזור באכילה, והשתא שפיר מקשה ליתני אוסרין ומתירין משום דאין סברא דפליגי מן הקצה אל הקצה דלב"ש לא תספיק הגזירה באיסור אכילה רק שתהא נבלה ולב"ה תהא מותר אפילו באכילה, א"כ אי ב"ה מתירין לגמרי ממילא לב"ש רק באכילה אסור והוי ליה לומר אוסרין ומתירין כנ"ל:

שם ואם החליקו שיני' הרי הוא כסכין. לא נתבאר לי מאי קמ"ל בזה, גם לא ידעתי אי ב"ה מכשירין לגמרי אפילו לא החליקו א"כ מאי נפקא מינה בהך ואם החליקו רק לב"ש, גם פשיטא דבהחליקו אינו קורע, גם לשון הרי הוא כסכין לא נתבאר הכוונה בזה, ונראה לי דאין הכוונה שהושחזו ונעשה פיו חלוק לגמרי כסכין רק ששיני המגל הם עוקצים וכשהוא מביא הם נוקבים וקורעים ואם החליק השינים עד שנעשו חלקים והם עולים ויורדים ואין להם עוקצים כלל הרי הוא כסכין והיינו כמו בסכין כשר אפילו יש הרבה עולים ויורדים ואפילו לכתחילה כמו כן במגל ולא גזרינן אטו מגל שלא החליק שיניו, ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל למידק מלישנא דרבא לעיל דהרבה עולים ויורדים אינו שוחט לכתחילה מ"מ אתי שפיר דקמ"ל דמותר דיעבד אפילו הוליך והביא דבמגל אסור לכ"ע דיעבד אבל בעולים ויורדים מותר, ולהך לישנא דב"ה אוסרין באכילה בוודאי אתי שפיר דהרי הוא כסכין ומותר באכילה ועמ"ש בתוס' בד"ה ולא קתני:

בגמ' אבל באכילה אסורה. הרי"ף והרא"ש הביאו לישנא קמא ופסקו דבאכילה אסורה, אבל הרמב"ם פסק דמותר אפילו באכילה ונראה לי טעמו דמשמע בהדיא מדברי רבא לעיל שאין כאן רק ג' מידות בסכין ואי ס"ד דמסוכסכת הרבה אפילו דיעבד אסור א"כ יש כאן ד' מידות, וע"כ דלמסקנא לב"ה כשר אפילו באכילה והשתא ומה מגל קציר דיש לגזור טפי ממסוכסכת דהא חזינן דאפי' מאן דאוסר במגל מתיר במסוכסכת והיינו דדוקא שצורתו כך ורגיל לשחוט בו משא"כ סכין א"כ למ"ד דבמגל מותר כ"ש בסכין, ולכך השמיט הרמב"ם ג"כ ברייתא דסכין שיש בה פגימות הרבה תידון