תפארת יעקב על חולין חלק א קי

בגיטין סוף המגרש דקאמר כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה אף דאיכא נמי קרצית משום דלא פסיקא ליה דאיכא גדולה ואיכא קטנה ע"ש והכא נמי כיון דמחלקינן בסידא טפח ובאבנא כחגירת ציפורן הילכך לא פסיקא ליה, ואפשר דגם התוס' נתכוונו לזה ולא הוי קשיא להו רק דהוי ליה למיחשב שלא יהיו פגומין מתחילתן ואהא כתבו דבהדיא כתיב אבנים שלימות ובתר הכי דכבר נבנה מזבח לא פסיקא ליה ואין צורך לומר מכח קרא דעליו דאינו מפורש כ"כ בהדיא, כנ"ל:

בתוס' בד"ה וכמה פגימת המזבח וא"ת והיאך בנו המזבח וכו'. ולפעד"נ ליישב עיקר קושייתם דדוקא אבן שנפגמה פסולה דלא מיקרו שלימות אלא שבורות וחסירות אבל אבנים שהן מתולדתן כך ולא נפגמו מעולם פשיטא דקרויין שלימות דכל אבן שהוא מתולדתו כך כמות שהוא נקרא שלם:

וראיה ברורה לדברי מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות בית הבחירה וז"ל שם כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין ומוציאין ממנו האבנים או מן הים הגדול ובונין מהם עכ"ל, והרב בעל מ"ל הלכה י"ד כתב שם דהטעם שיש לחוש שמא נגעה ברזל באבנים וקי"ל דאבן שנגעה בה ברזל פסולה למזבח ומש"ה היו מביאים האבנים מבתולת קרקע עכ"ל, ודבריו תמוהין שהרי דבר זה דאבן שנגע בה ברזל זכרה הרמב"ם אח"כ בהלכה ט"ו וכאן באבן שנפגמה הוא מדבר ומה ענין הך ומהיכן היו מביאים כאן כיון שלא זכר כלל דאבן שנגע בה ברזל פסולה ובתר הכי מייתי לה ומייתי לה מקרא כי חרבך הנפת עליה, וביותר אני תמה שהרב בכ"מ העתיק שם כל דברי התוס' הללו על דברי הרמב"ם ובאמת הם רחוקים זה מזה כי הרמב"ם הוקשה לו קושיית התוס' דמהיכן היו אבנים שלא יהא בהם פגימה ועל זה תירץ דהביאו מבתולת קרקע שלא היו שם עבודה ובנין רק מתולדתם הם כך והנך אפי' פגומין כשרין כיון שלא נפגמו מעולם שלימות קרינן בהו, אלא דאכתי יש לדקדק בהא דקאמר פרק ר' ישמעאל נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא והשתא למה לי האי טעמא הא בהא נמי אי אפשר דאבנים שלימות אמר רחמנא כיון שאינן כתולדתן, אבל באמת לא קשיא כלל דמודה הרמב"ם דשלימות מיקרי נמי כשנעשו שלימים אח"כ ע"י מגירה באופן שאין בהם פגימה תדע דבאבני מקדש ג"כ כתיב אבן שלמה ומ"מ היו מסתתין אותן מבחוץ כמו שכתב הרמב"ם עצמו שם בהלכה ח' וכן בהלכה י"ד בסופה כתב וכן אבני ההיכל צריך שיהיו שלימות שנא' אבן שלימה ומ"מ מסתתין אותו מבחוץ וע"כ דכל שנעשו שלמים סגי בכך ומיקרי אבן שלימה רק באבני מזבח שאי אפשר לעשותן שלמים משום לא תניף ברזל ולהביא שלימים בלי פגימה ג"כ אי אפשר ואין תקנה רק לחפור קרקע בתולה ולהוציא משם כתולדתם ואז אפילו פגומים מיקרי שלמה, ולפי זה ממילא גם קושיית התוס' האחרונה מיושב לנכון משום דדבריהם נבנו על יסוד דאי ע"י שמיר ע"כ לא היה מחליק מדלא קאמר התם ע"י שמיר ולהנ"ל שפיר יש לומר דשמיר מחליק רק בבית שני לא היה שמיר ומ"מ מצאו אבנים למזבח ממה שמצאו בקרקע בתולה שהיה פגום מתולדתו אבל במקדש ראשון שפיר היה שמיר:

מיהו בלא"ה אפי' נימא דהיה שמיר בבית שני כפי הנראה באמת בהך דסוטה דמשחרב ביה"מ וודאי משמע בית שני דכל הני דמייתי התם כך הוא אבל מ"מ נראה לי דוודאי שמיר היה בוקע בשוה בלי שום פגם וכשהיו בוקעין אבן מכל צדדיו ממילא היה חלק בלי פגימה משא"כ להחליק אבן מכל שטחו אחר שנשבר לא היה באפשר רק שיבקע האבן ויפול ממנו א"כ סוף סוף היה צריך גניזה לגנוז אותן חתיכות הילכך ממילא גנזו הכל, ועוד שלא הוזכר כלל התם דהכל נגנז רק זה אבני מזבח. ששקצום יוונים והיינו אותן חתוכי אבנים שנפלו ע"י שמיר, ועוד נראה לי שלא היו משתמשין בשמיר רק לצורך מה שלא היה אפשר בענין אחר תדע דר' נחמיה פליג על ר"י דאבני מקדש נבנו ע"י שמיר רק היו מסתתין מבחוץ ובונין מבפנים וקול ברזל לא נשמע רק בבית וקשה באמת למה נעשו ע"י שמיר כיון שהיה שם שמיר ואבני אפוד לכ"ע ע"י שמיר נעשו וע"כ שלא היו עושין בשמיר רק מה דלא היה באפשר בענין אחר, תדע דקאמר התם לר' נחמיה שמיר למאי מיבעי וקאמר דלאבני אפוד דהיכי נעביד וכו' אלמא דוקא משום דלא אפשר עבדינן ע"י שמיר אבל אבני מזבח ששקצום אנשי יון שפיר עבוד דגנזום ומה צורך היה להם להשתמש בשמיר הא יכולין היו לבנות מזבח אחר בלא שמיר ואותן אבנים שיצאו לחולין גנזום, ועכ"פ נראה לי ברור דדוקא אבני מזבח שנפגמו פסולין ולא מה שהיו פגומין מתולדתם, כנ"ל:

בגמ' אמר ר"ה וכו' משמתינן ליה וכו' מעברינן ליה. איכא למידק היכי קאמר בפשיטות משמתינן ליה ומעברינן ליה ומשמע דמוכרח לעשות כן דהא חזינן דרבא בר חיננא היה חס על השוחט והיה משתוקק להכשירו ולא היה יכול עד שביקש לרב אשי ומר זוטרא להמציא לו היתר, והשתא תיקשי כיון דלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם והרי הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולמה פסיק וקאמר משמתינן ליה ומעברינן ליה ורבא בר חיננא מה היה חושש להחזירו כיון דבידו למחול, ונראה לי דוודאי הכא מיירי בקצב המוכר בשר לאחרים ושוחט בעצמו וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל שאין לוקחין בשר רק מן המוחזק לנאמן וכ"ש מן הקצבים שכשר שבהם אמרו שהוא שותפו של עמלק ולא האמינו חכמים אותו על בדיקת הסכין כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת סכין, ולכך בזה"ז כתב הרא"ש שאין מאמינים לקצבים כלל וממנין אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה ולהם מחלו חכמים על כבודם, ועכ"פ אז מלבד כבוד החכם היה בזה תיקון שיראה הסכין לחכם רק שהיה די שיראה אותו לאחר שיודע בטיב הבדיקה רק מפני כבודו של חכם הוצרכו להראות לחכם, והשתא לא שייך בזה מחילה כיון שלא הראה סכינו חוששין שמא יעשה עוד כן ויבוא לידי מכשול, והבט וראה איך הרמב"ם ז"ל בלשונו לשון הזהב תיקן דבר זה שכתב פ"א מה"ש הלכה כ"ו וז"ל כל טבח שלא בדק סכינו לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותו אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה וכו' והרי זה מבואר כמו שכתבתי, וזה שכתב ושחט בה לעצמו והיינו שלא הראה סכינו לחכם ושחט בה לעצמו דהיינו שסמך על עצמו ולא הראה לאחר הבקי ג"כ אבל כל שאין בו רק כבוד החכם היה יכול למחול כנ"ל, ומ"ש הרמב"ם יפה ובדוקה עמ"ש בסמוך:

שם כאן שנמצאת סכינו יפה כאן כשלא נמצאת סכינו יפה. הנה א"א לפרש לסיפא שלא בדקוהו כלל דלשון כשלא נמצאת משמע דבדקוהו רק אי נמצא פגום הוי ליה לומר שנמצא פגום וכאן שנמצאת יפה כאן שנמצאת פגומה, ומזה נראה לי דאפילו נמצאת מסוכסכת דכשר דיעבד מ"מ מעברינן ליה כיון שלא נמצאת יפה, וכן נראה לי מלשון הרמב"ם שכתב יפה ובדוקה ואי אפשר לפרש לשון זה רק שנמצא באופן עצהיו"ט דאז נראה שבדקו בכוונה ועשאו יפה אבל אי נמצא מסוכסכת מזה נראה שלא בדקו כלל רק כך הוא במקרה שאי היה בדקו לא היה מניחו כך כיון שאין לשחוט בו לכתחילה, ודע דהך נמצאת ולא נמצאת אין הכוונה על אותו סכין ששחט בו דא"כ בלא נמצא יפה מקמ"ל רבא דמעברינן ליה ומכרזינן אבישרא דטריפה היא הא בשוחט בסכין ונמצאת פגומה אסורה וכיון שהוציא טריפות מתחת ידו אפילו יאמר שאח"כ מצאו פגום ומעיקרא בדקו מ"מ הוציא טריפה מתחת ידו, ורחוק לומר כיון דפירשנו אפילו נמצא מסוכסכת דכשר דיעבד מ"מ מעברינן ליה מ"מ אינו במשמע דכל דבריו רק בנמצא פגימה הכשרה דיעבד דוקא, אלא נראה לי דסתם שוחט ירא שמים רואה להיות הסכין המונח אצלו בדוק יפה וכל שמוצאין לו סכין פגומה מזה נראה שהוא קל בדעתו ומחמת האפקירותא שלא הראה לחכם דנין אותו שהוא מיקל בבדיקת סכין, וכן משמע בסמוך דמה שבדק רב אשי היה אח"כ זמן מה, כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

שם רבינא אמר היכא דלא נמצאת יכו'. נראה דרבינא בא לחלוק על מה שאמר דלא פליגי ורבא בלא נמצאת יפה דבהא אפילו לנכרי לא מזדבן וע"כ בנמצא יפה ומ"מ מעברינן ליה ומכרזינן על הבשר טריפה וזהו כוונת רש"י בד"ה דאפילו, ונראה דמטעם זה השמיטו הפוסקים להא דרבינא דהא רב אשי עביד עובדא ואכשרה בנמצא יפה והשתא לרבינא אפילו נמצא יפה מעברינן ליה, ועוד אי כרבינא תיקשי לרבא בר חיננא למה לא בדק סכינא מעיקרא שמא לא תמצא יפה ואפילו לנכרי לא מזדבן ואי בדק ונמצא יפה למה לו לרב אשי לבדקו שנית וע"כ דלא בדק דהיה חושב דלא מהני אפילו נמצא יפה א"כ ממילא אין תועלת בבדיקה דלא ס"ל הא דרבינא דאפילו לנכרי לא מזדבן, ומיהו גם דברי רש"י אינן מוכרחין כ"כ דיש לומר רבינא מוקי הא דרבא בלא בדקו כלל [או תיכף שלא הראה מעברינן ליה ומכרזינן טרפה ובתר הכי אי בדקינן ונמצא יפה יכול להחזירו] אבל אי בדק ונמצא יפה אפשר דמודה דאין מעבירין אותו, וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דרבא בר חיננא עבד כרבינא ורב אשי כסתם גמרא ומזה דייק רש"י דרבינא סובר אפילו נמצא יפה מעברינן ליה דאל"כ רבא בר חיננא דלא כמאן, ואינו נכון כלל דאי רבא בר חיננא כרבינא למה לא בדק שאם לא ימצא יפה אפילו לנכרים לא מזדבן, וברור דהא דאמר בגמרא ולא פליגי היינו כפי המסקנא דרב אשי אכשר בנמצא יפה ורבא בר חיננא היה חושב דרבא פליג אפי' בנמצא יפה אבל כרבינא כ"ע לא ס"ל, ועכ"פ מה שהשמיטו הפוסקים הא דרבינא וודאי ניחא דע"כ רב אשי דאכשר מוקי לדרבא בנמצא יפה ולא אסר למכור לנכרי:

בגמ' אמר רבה בר הונא וכו' והא אנן תנן וכו'. תמוה לי היכי ס"ד להקשות על רבה ממתניתין דקתני שינים כיון דלא ס"ד במחובר רק בתלוש א"כ מאיזה צד יהא שן אחד פסול כיון דליכא בזה שחולק ומתניתין קתני בהדיא שינים ושהן חונקין, מיהו בהא איכא למימר דס"ד דשינים דקתני היינו וודאי מצד דשינים חונקין אבל