תפארת יעקב על חולין חלק א קט

תלוי שהרי אוגרת פסולה ומסוכסכת ועולה ויורד כשר אף שחסר ממנו והוא נמוך שם רק העיקר תלוי בעוקצין שכל שיש לה ב' עוקצין קורעין הסימן ומה ענין סכין להנך דבחסרון תליא כל שחסר כ"כ כשיעור עובי ציפורן הו' מום בבכור ושבירה בעצם ואטו אי נשבר באופן שאין שם עוקץ לאו שבירה הוא וכן באוזן בכור וקדשים, תו איכא למידק היכי מקשה דליתני פגימת סכין הא לא דמי כלל לאינך דמיפסל בפגימה ואין להם תקנה משא"כ סכין דיש לו תקנה ונהי דר"ח חשיב לה והיינו היכא דשחט בה מיפסל אבל מ"מ אין כ"כ קושיא על ר"ל דלא חשיב רק הני דתיכף שנפגמו אין להם תקנה, ומ"מ משום קושיא זו יש לומר דניחא ליה טפי לשנויי דבחולין לא מיירי אף דשייך גם בקדשים מ"מ מה דשייך נמי בחולין לא מיירי אבל הנ"ל וודאי קשיא:

ונראה לי דמזה ראיה דעיקר דחשיב להנך פגימות היינו דוודאי נסדק אוזן במקצת הוי מום אפילו אינו חסר כלום ושיעור סדק זה בעומק עד שיעבור ציפורנו ויעכב הליכתו שיפול לתוך הסדק אבל אי הציפורן הולך בשוה ואינו מתעכב הרי הוא כאילו לא נסדק וכן סדק בעצם כל שמעביר הציפורן ואינו מתעכב בו ואינו נופל לתוכו אין זה שבר, והיינו דנקט סכין ג"כ שכל שנסדק עד שהציפורן מתעכב בהליכתו הרי יש עוקץ הקורע ואי אין הציפורן מתעכב ממילא העוקץ קטן הוא כ"כ עד שאינו קורע הסימן כיון שאינו מתעכב, ואף דבהנך בוודאי כל שנשבר ונסדק אפילו אין שם עוקץ פסול מ"מ שיעור הסדק תלוי בהרגש הציפורן בעוקץ שאם אין השבר ניכר לעין וכשהוא מוליך אצבעו אינו מתעכב ממילא לא הוי שיעור שבירה וסדק:

ולפי זה עדיין יש להקשות דלהנך דבדקו לעיל במיא ושימשא ובישרא ולישנא ולא סגי להו בטופרא ש"מ דס"ל אף שהציפורן אינו מתעכב שם שהעוקץ קטן כ"כ מ"מ פסולה א"כ הוי ליה לומר דר"ל ס"ל כהנך דלעיל בפרט דקי"ל הכי דבעי בדיקה אבישרא וטופרא ועמ"ש בתוס' בד"ה אבישרא ישוב לזה:

ויש לי לומר עוד בישוב קושיא זו והוא דתנן סוף פרק המזבח מקדש ת"ר סכין שנפגם אין משחיזין אותו רק טעון גניזה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה וגנזוה. והנה יש להבין דמשמע דלא פליג דסכין שנפגם אין משחיזין אותו וא"כ מה חידש בסכין מטרפת ופירש"י שהיתה רכה ומצוי ליפול בה פגימות דקות והיתה מטרפת והשתא הרי כל שנפגמה טעונה גניזה, וברור דדוקא בשיעור גדול היו גונזין שהשחזה ניכרת בה כמו שפירש"י קודם גבי כלים אבל בפגימה קטנה כשיעור המטריף לא היו גונזין רק זו שהיתה עלולה לזה שהיתה רכה והיתה מרבה טריפות לכך נמנו עליה וגנזוה, והשתא הכא דקאמר ר"ח אף פגימת סכין לא היתה כוונתו פגימה של טריפות דוודאי לא שייך לחשבה כלל דפגימה זו יש לה תקנה ואין הסכין נפסל והנך דקא חשיב פגימה פוסלת אבל הסכין אין הפגימה פוסלתו מצד החסרון שהרי עולה ויורד כשר רק מצד העוקצין ואף דממילא כל פגימה יש לה עוקצין מ"מ יכול להשחיז העוקצין וכשר, רק ר"ח חשיב פגימת סכין בקדשים דטעון גניזה ונפסל לשחיטה וקאמר דר"ל לא חשיב זה משום דאיכא נמי פגימה בחולין דפוסלת והוא לא חשיב רק הני דאינו רק בקדשים, [והשתא נמי ע"כ הכוונה דכיון דאיתא בחולין נמי דהא בקדשים ג"כ סכין פגומה פוסלת הקרבן] והשתא ממילא כל הני אמוראי דלעיל דבדקו במיא ושימשא וחוט השערה לא פליגי כלל אהך דהכא דקאמר וכולן כחגירת ציפורן דמשמע דפגימת סכין נמי בכלל לר"ח משום דר"ח לא קאי לענין דבר המטריף אדרבא מטרפת היא בפחות מזה כדמוכח מדברי אבא שאול, רק בסכין שאין לה תקנה מיירי כמו הנך ג' פגימות דקא חשיב ר"ל ובהא שיעורו כחגירת ציפורן אבל לענין לפסול הבהמה כשלא השחיז העוקץ שיעורה בכל שהוא, והשתא דברי הרי"ף נכונים שלא זכר רק הנך דלעיל ולא זכר הך דהכא דלענין קדשים איתמר, ויש לומר דגם הרמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה י"ד שכתב כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה ציפורן כסכין של שחיטה פסולה כוונתו ג"כ כסכין של קדשים דבקדשים קאי דפסולה ג"כ בחגירת ציפורן ולית לה תיקון וה"ה אבן מזבח, כנ"ל:

בתוס' בד"ה כאן שהוליך והביא הוי מצי לשנויי וכו' דקיימא באמצע. ובאמת אינה קושיא לפע"ד דהא אפי' קיימא ארישא בעינן הוליך ולא הביא דוקא דסוף סוף כי אתא בזע וסתם שחיטה הוא בהולכה והבאה דהא הוצרך לשנויי לעיל כגון שהוליך ולא הביא א"כ כיון דהך מימרא דקאמר מסוכסכת כשרה לא ימלט רק בהוליך ולא הביא א"כ ממילא הא דפוסל מיירי בסתם שחיטה וקיימא בין ארישא בין באמצע, מיהו יש לדקדק דעכ"פ לא הוי ליה לומר רק דהביא ולא הוליך דאז ממילא בין ארישא בין באמצע פסולה וצ"ל כיון דמ"מ לאו בכל גווני היא דאי קיימא אסיפא דסכינא דאז בהבאה אינו מזיק לכך נקט לה בסתם שחיטה דהוא בהולכה והבאה וממילא בכל גווני דקיימא פסולה, ונראה לי ג"כ דעיקר דברי התוס' אינם רק לפירש"י דעוקץ קורע בין בהולכה בין בהבאה רק היכא דקיימא ארישא דליכא החלשה אז אינו קורע בהולכה א"כ שפיר כתבו התוס' כיון דע"כ לא ימלט רק דקיימא ארישא א"כ לא קשיא אהא דאמר פסולה דלא קיימא ארישא, אבל לפי' הרשב"א ז"ל דעוקץ אינו קורע רק בדרך פגיעתו וכך הכוונה ארישא דקיימא באופן דבהולכה אינו פוגע א"כ היכי שייך לתרץ הא דקיימא בסיפא דמ"מ אכתי בהביא ולא הוליך כשרה הילכך הך דרבא דאמר כשרה מוקמינן בהוליך ולא הביא וה"ה בהביא ולא הוליך אם אינו פוגע דרך הבאה כגון דקיימא אסיפא, ועיקר התירוץ הוא דהא דאמר כשרה כששחט באופן שאינו פוגע רק יורד ומשכחת לה בהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, והך דקאמר פסולה ששחט דרך פגיעה והיינו בהוליך והביא דוודאי פגע בכל אופן אבל לא שייך לאוקמא שעשה רק אחת רק הביא ולא הוליך דמה נפקא מינה הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך עד שיאמר כאן כשרה וכאן פסולה, וע"כ דפסולה ששחט כדרך השוחטין וכשרה ששחט דרך ירידה והיינו שלא עשה רק אחת ובהוליך ולא הביא או להיפוך ונקט חדא וה"ה לאידך ודו"ק ולפי זה לפי מה שפירשתי בגמרא ג"כ אתי שפיר:

בד"ה אבישרא ואטופרא אבישרא משום ושט ואטופרא משום קנה. משמע מדבריהם דאי שחט בעוף הקנה לבדו ובדק אטופרא סגי בכך וכן אי היו לו ב' סכינים אחד בדק אבישרא ואחד אטופרא ושחט בהם בהמה הקנה באותו שבטופרא וושט בבישרא סגי בכך, ובזה יש ליישב מה שהקשו כיון דמשמע דהנך דבדקו במיא ושימשא לא סגי להו בחגירת ציפורן א"כ הוי ליה לומר בסמוך דר"ל לא חשיב סכין משום דלא סגי בחגירת ציפורן וכ"ש דקי"ל הכי דצריך בדיקה אבישרא ג"כ, ולהנ"ל יש לומר דכל הנך דלא סגי להו בהכי היינו משום ושט דרכיך ולכך מר בדיק לה בלישניה דהיה חושש דבשר אצבע אינו רך כמו ושט וכן הנך דבדקו במיא ושימשא, אבל משום קנה לכ"ע בטופרא סגי וא"כ אכתי הוי ליה למיחשב פגימת סכין לענין עוף או אפי' בבהמה כששחט בה קנה לבדו ושחט ושט באחרת דבדק אבישרא, ומ"מ בעיקר דברי התוס' יש לי לומר דפעמים יש פגימה הנרגשת ביותר כשהוא מוליך בחוזק ולפעמים בהיפוך כשהוא מוליך בנחת לאט הילכך בעינן אבישרא לבדוק בנחת דאינו יכול להוליך אבישרא בחוזק שלא יחתוך אצבעו ובעינן אטופרא שיוליך בחוזק קצת ולכך מר בדיק בלישנא דזהו בנחת יותר מאצבע גם פעמים נכנס הסכין לתוך הציפורן וחותכו ומחמת זה אינו נרגש יפה לכך צריך תרווייהו, כנ"ל:

בד"ה פגימת אוזן בבכור איצטריך תרווייהו וכו' אי נמי וכו' מצינן למימר משום דפגימת מזבח בהדיא כתיב וכו' דבריהם תמוהין לכאורה דלפי תירוץ השני אכתי קשיא דאטו בהדיא כתיב חגירת ציפורן ופשיטא דיש לומר דאפי' פחות מזה לא מיקרי שלימות, ולא עוד אלא שנראה מדברי התוס' דעיקר הקושיא לפי תירוץ השני דאי קושיא בפני עצמה היא לא שייך מצינן למימר וע"כ לפי שהיה מקום לדחות תירוץ השני מכח קושיא זו דלא מנה אבני מזבח ועל זה כתבו דמצינן למימר וכו' והשתא הא גופא צריך ביאור למה לפי תירוץ זה לא קשיא, ואי משום דלפי תירוץ השני קשיא להו דלא כתיב בהדיא דפחות מחגירת ציפורן לא א"כ לא תירצו כלום, ונראה לי דס"ל דוודאי ר"ל לא נתכוין עיקר לשיעור הפגימות רק דבא לחדש פגימות מה שלא נתפרשו רק ממילא נותן להם שיעור אבל כיון דעיקר פגימת מזבח כתיב בהדיא לא שייך שיאמר ארבע פגימות הן דאחת ידעינן מפורש בקרא ואין לו לחדש בה רק שיעור בלבד, רק לפי דלתירוץ ראשון הוי אתיא להו שפיר טפי משום דבבכור מחדש לשחוט במדינה ובקדשים אף דכתיב תמים מ"מ בערוה דמיכסייא ס"ד דמיקרי תמים כיון דלא מינכרא בה פגימה כמו שפירש"י, אבל לתירוץ השני דס"ד דבפחות מיפסל א"כ כמו דפגימת מזבח בהדיא כתיב כן כתיב תמים בקדשים ואי משום לאשמועינן דפחות לא הא במזבח נמי לא כתיב דפחות לא, ואהא כתבו דמצינן למימר דשפיר לא נקט רק פגימה דאינו מפורש ושאני תמים דלא משמע ממש בלא פגימה כיון דבשאר מקומות בנחתך בשר ועצם לא מיפסל ומיקרי תמים כנ"ל, ועמ"ש בסמוך ישוב לעיקר קושייתם:

דף י"ח ע"א בגמ' הא בסידא הא באבנא. פירש"י כל דהו כדכתיב אבנים שלימות ויש להבין דבדבור הקודם פי' מפסוק אחר וזבחת עליו בזמן שהוא שלם וכו' כשהוא בחזקתו, ונראה לי דלעיל פי' על מזבח שנפגם ולכך פירש מעליו דמקרא דאבנים שלימות תבנה אין להוכיח רק שיבנה אותן שלימות אבל אי בנאן שלימות ונפגמו לא שמענו שיהא פסול וקשיא ליה לעיל קושיית התוס' דלמה לא חשיב מזבח והתוס' כתבו משום דכתיב בהדיא אבנים שלימות ובאמת אין מזה ראיה שאם נפגם פסול והוי ליה לאתויי עכ"פ פגימת מזבח שנפגם אח"כ, ולזה פירש"י דעל פגם דאח"כ איכא קרא דעליו בזמן שהוא בחזקתו ומ"מ לא מוכח מעליו דפגימה כל דהו כחגירת ציפורן פסולה דשמא מעיקרא לא איכפת לן בפגימה כזו וזה מוכח מאבנים שלימות תבנה וממילא כיון דבעינן שיהא בחזקתו מוכח דאי נפגם כל דהו ג"כ פסול וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל, מיהו בעיקר קושיית התוס' דלמה לא מייתי ג"כ פגימת מזבח נראה לי דלא קשיא כלל בלא"ה כדאמרינן