תפארת יעקב על חולין חלק א קו

דאפי' אי לא ישחוט בכל מ"מ צריך שחיטה משא"כ הנך תרתי על הנשחטין קאי דצריך לשחוט אותם, אך מ"מ יש לדקדק קצת דהוי ליה להקשות דתרתי קמייתא לחומרא דהכל צריך לשחוט ולעולם צריך לשחוט ובכל שוחטין לקולא דאפי' בצור וקנה ואי נימא כיון דקתני בכל אי אפשר לפרש לחומרא א"כ ממילא נימא דאי אפשר בנשחטין כיון דקתני בכל, ואולי באמת כך כוונתו דתרתי קמייתא בנשחטין וע"כ לחומרא ובתרייתא בשוחטין וע"כ לקולא לכך מפרש הוא הכל לקולא ובשוחטין:

שם חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר. והיינו רישא במומר והכא בכותי כדמסיק לעיל ריש פירקין, אלא שיש לדקדק מ"ש דבמומר לעיל קתני ושחיטתן כשרה ולא לעולם מותר לשחוט לכתחילה א"כ כותי נמי למה קתני בהך משנה סתמא הכל שוחטין מ"ש כותי ממומר, ועוד כיון דקתני במתניתין ברישא הכל שוחטין בוודאי הכל איתרבי ממילא רק כלהו כרב"ע לא אמרי דס"ל לאו כקודש וכן כרבינא וכן במומר דלא ס"ל הא דרבא אבל רבא דסובר דין המומר ודין הכותי ממילא תרווייהו איתרבו, ונראה לי שיש לדקדק דבכלהו אוקימתא דלעיל איתא הכל שוחטין בד"א אבל כך לא ישחוט ואי שחט וכו' אבל באוקימתא דרבא בכותי לא הוזכר בד"א, ונראה לי פשוט דלא שייך לומר בכותי לכתחילה לא ישחוט כיון דדיעבד לא מיקרי רק בבא ומצאו ששחט משמע בהדיא דכל שנותן לו לשחוט מיקרי יוצא ונכנס דמירתת כיון שיודע שישחוט א"כ בבא ומצאו ליכא איסור לכתחילה כלל, ולכך לא שייך לומר בד"א ביוצא ונכנס אבל אין יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט, דהיפוך מאין יוצא ונכנס הוא בא ומצאו א"כ דיעבד הוא, והיינו דאמרינן לעיל רבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל והיינו דלא ס"ל לפרש המשנה כך דבמשנה משמע דבא לרבות הכל שוחטין והנך דאיתרבו פעמים רק דיעבד כשר ולא לכתחילה וזה לא שייך בכותי רק לאביי דבעי עע"ג לכתחילה שייך לומר דיוצא ונכנס רק דיעבד כשר ולא לכתחילה אבל לרבא דיוצא ונכנס לכתחילה לא שייך לפרש המשנה כך, ולכך קתני כאן הכל שוחטין לרבות כותי דאי מהכל שוחטין דרישא ס"ד דפעמים לא ישחוט לכתחילה כמו מומר והיינו ביוצא ונכנס כאביי קמ"ל הכא הכל שוחטין סתם דלעולם נותנין לכותי לשחוט לכתחילה, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' לעיל דהא רבא מפרש באמת כשמעתיה ותירצו דקמייתא הוי ליה לאוקמא כשמעתיה ולהנ"ל ניחא דהקושיא הוא דקמייתא דקתני ושחיטתן כשרה הוי ליה לאוקמא במומר ולמה ליה לאוקמא בכותי דלית גבי' איסור לכתחילה כלל ומשני דבאמת לא מוקי רבא רק סיפא בכותי ולא רישא, ודע דיש להקשות לכאורה כיון דאביי לא ס"ל הא דרבא במומר כדאיתא להדיא לעיל א"כ היאך יפרש הוא הני תרתי הכל שוחטין, ודוחק לומר דאיהו ס"ל כרבה ורב יוסף ולא חש כלל לקושיית רבא, אבל כבר כתבתי לעיל בתוס' בד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה דאביי וודאי לא ס"ל הא דרבא דישחוט בינו לבין עצמו ע"י בדיקת סכין אבל מ"מ אינו כעכו"ם לאסור שחיטתו לגמרי ושפיר קתני לעיל לאתויי כותי דלא מצי קאי במומר דהא קתני שחיטתן כשרה א"כ נצטרך לומר דשוחט לכתחילה בינו לבין עצמו לכך מוקי לה בכותי, אבל הכא קמ"ל לאתויי מומר דאינו כנכרי אבל וודאי צריך לידע ששחט יפה כנ"ל וע"ש:

שם אבוה דשמואל פגם ושדר וכו' שלחו ליה כמגירה שנינו פירש"י עשה בסכין פגימות הרבה לידע איזה אסורה ואיזה מותרת שלחו ליה כמגירה שנינו סימן זה יהא לך שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצין וכו' חוגרת בעוקץ של סופה ואיכא למידק לפי פירש"י לקמן דאפילו מסוכסכת קורעת בין בהליכתה בין בירידתה ולכך צריך דוקא ארישא דסכינא וא"כ כ"ש אוגרת דקורעת כך וכאן משמע דאפי' אוגרת אינה קורעת בהולכה ובהבאה בב' העוקצין רק אחת בהולכה ואחת בהבאה, וצריך לומר דרק בבדיקה עם הציפורן על הסכין אין עוקץ אחד מהעוקצין מעכב הציפורן רק השני אבל בשחיטה שחותך בסכין שניהם קורעין כל שיש מחליש קודם, מיהו בעיקר פירש"י ז"ל אני תמה דהיכי השיבו לו כמגירה שנינו דהיינו שיהא לפגימה ב' עוקצין הא באמת אפי' אינו כמגירה פסולה השחיטה כל דלא קיימא ארישא דסכינא ובהוליך ולא הביא דוקא וא"כ למה השיבו לו כמגירה דוקא, לכן נראה לי משום דבמשנה תנן חוץ מן המגירה דהוא מגירה ממש אבל בברייתא בסמוך תניא סכין שיש בה פגימות תידון כמגירה והיינו דלאו דוקא מגירה שפגימותיה גדולות מאוד ואבוה דשמואל פגם ושדר אם זהו נקרא מגירה ואמרו הם דלאו מגירה נתכוונו רק כמגירה שכל שהוא פגום פסול ואפי' פגימה קטנה מאוד, ולפי מה שאבאר לקמן בפי' הברייתא אתי שפיר טפי כאן ועמ"ש בגמרא ע"ב:

בתוס' בד"ה וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי. לספרים דגרסי באלו הן הלוקין לעולם לא קדשה לעתיד לבוא וכו' כיון דהותרו הבמות, ואני תמה דהא ר' ישמעאל קאמר משנכנסו לארץ הותר להן בשר תאוה והרי משנכנסו לארץ והיה המשכן בגלגל הותרו הבמות ומ"מ בשר תאוה מותר וכן בנוב וגבעון וע"כ שלא אסרה תורה בשר תאוה במדבר רק משהוקם המשכן כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אבל משום שלא הביא לבמה לא נאסר בשר תאוה וא"כ משנכנסו לארץ דארחיקו ממשכן משום במות לא נאסר בשר תאוה וא"כ כשגלו כ"ש דארחיקו להו טפי ומשום במות לא אסרה תורה בשר תאוה, וביותר קשה לי על דבריהם דהא מפורש בזבחים דף קי"ב ע"ב דאפי' בהיתר הבמות לא היו מותרין רק בכל ערי ישראל דקתני התם קדשים קלים בכל ערי ישראל ופירש"י דבכל מקום שהוא עושה במה ומקריבן אלמא דהיתר הבמות רק בא"י הוא דאי היה יכול לעשות במה בח"ל היו קדשים קלים מותרין בכל מקום אפי' בח"ל שאינו ערי ישראל, והטעם דאפי' ליכא קדושת בית קדושת הארץ איכא משנכנסו לארץ והא לא בטלה לכ"ע א"כ עכשיו שגלו והם בח"ל פשיטא דמותרין בבשר תאוה, ובהכי ניחא טפי דנקט דארחיקו להו טפי והיכי שייך הרחקה דליכא בית כלל ולהנ"ל ניחא דבא לומר אפי' אי לא קידשה לעתיד לבוא מ"מ קדושת הארץ לא בטלה ועכ"פ ארחיקו להו טפי מארץ, וליכא למימר דמ"מ איצטריך להתיר בשר תאוה בארץ אף דבמות מותרין הא ליתא דהא בזמן הבית אפילו אותן שבירושלים היו מותרין בבשר תאוה אף שאינן רחוקין כלל וקרובים יותר מהנך דבמדבר שהיו בתחילת המחנה או מחוץ למחנה וע"כ דכל שהותר לרחוקים הותר לקרובים ג"כ א"כ כיון שהותרו בח"ל דכ"ש דארחיקו טפי ממילא אפי' הנך שבא"י הותרו, והא דאמר ר' יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו והוא בח"ל הא באמת איתותב מה משנה דזבחים דקי"ב דמפורש התם דאין לה היתר כלל אפילו בירושלים אבל וודאי אפי' אי לא קידשה לעתיד לבוא מ"מ לא גרע מנוב וגבעון דהותרו הבמות ומ"מ קדושת הארץ במקומה, כנ"ל:

בד"ה ר"ע סבר תימא מנא ליה הא וכו' וי"ל וכו'. ואומר אני אם קושייתם ז"ל קושיא יש לתמוה על דבריהם שלא תירצו כלום דכיון דלא פליגי ומר אמר חדא וכו' א"כ ר"י מודה דבשר נחירה היה מותר רק בקר וצאן היה אסור משום דבשר תאוה הראוי למזבח נאסר ור"ע מודה דבשר תאוה הראוי למזבח נאסר רק בשר היה מותר כגון צבי ואיל, והשתא אתי קרא להתיר בשר תאוה ולאסור בשר נחירה ור' ישמעאל אמר חדא היתר בשר תאוה ור"ע אמר חדא לאסור בשר נחירה א"כ מה בכך דבקר וצאן כתיב ובקדשים לעולם בעי שחיטה מכל מקום כיון שהתיר הכתוב בשר תאוה אפילו בקר וצאן משנכנסו לארץ ס"ד דמותרין בנחירה דשוב הוי בקר וצאן כצבי וכאיל כיון דהותר בשר תאוה אפילו ראוי למזבח ושפיר קמ"ל קרא וזבחת דאסורין בנחירה וה"ה צבי ואיל והוא תמוה לפע"ד, גם לא הבנתי מה שכתבו כדמשמע בסמוך והיכי שייך משמעות מה דמפורש בהדיא בסמוך קדשים שאני, מיהו בהא יש לומר לפי שיש לדחות דלפי מה דמסיק בתר הכי נחירתן זו היא שחיטתן ממילא יש לומר דשוחט את בן הבקר נמי בנחירה שזו היא שחיטתו רק דמשמע בסמוך שזה דבר קיים דקדשים שאני, אך הא קשיא לי כיון דעיקר הטעם דקאמר דפליגי הוא משום דקדשים שאני היכי מקשה בשלמא לר"י היינו דכתיב ושחט את בן הבקר דע"כ ס"ד דקדשים נמי בנחירה לר"ע א"כ ממילא אין הכרח דפליג ר"ע על ר"י דשפיר הותר נחירה בקדשים, גם מה שהקשו בסוף דבריהם מבעלי מומין אינה קושיא לפע"ד דהא קאמר לר"י משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה והיינו משום דארחיקו ממשכן והשתא אי נימא דאיסור בשר תאוה היה משום שהקפיד הכתוב לשחוט תמימים בחוץ אבל בעלי מומין לא קפיד קרא א"כ מה בכך דארחיקו אטו אסור להטיל מום בחולין והרי יכול להטיל מום וישחוט ולמה הותרו תמימים בבשר תאיה, וע"כ דמעיקרא אפילו בעלי מומין היה אסורין דהקפיד הכתוב כדי להרבות קרבנות במשכן ואם נתיר בעלי מומין יטילו הכל מום לכך אסור אפילו בעלי מומין כדי שלא יהא מזבח בטל, ומשנכנסו לארץ דארחיקו ממשכן ממילא הותר הכל דמה תועלת יש באיסור תמימים דהכל יעשו מום ולאסור באמת בעלי מומין הרי רחוקים מן המשכן, ולפי זה ממילא ע"כ ר"ע חולק על ר"י דליכא למימר דהותר בשר נחירה בבעלי מומין דלר"י אפי' בעלי מומין נאסרו בבשר תאוה כמו שהוכחתי:

מיהו הא וודאי קשיא כיון דהתיר הכתוב בשר תאוה ממילא הוצרך לאסור בשר נחירה אפי' בבקר וצאן אפי' תמימים, אבל באמת לא ידעתי מה זו קושיא דמפורש בספרי דפליגי ר"י ור"ע והכא נמי כיון דר"י קאמר לא בא הכתוב רק להתיר בשר תאוה ור"ע קאמר לא בא הכתוב רק לאסור בשר נחירה ש"מ דלמר ליכא שום דבר באותו כתוב רק היתר בשר תאוה ולמר רק איסור בשר נחירה, כנ"ל:

ע"ב בגמ' ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה עד סוף הסוגיא כגון שהוליך ולא הביא. הנה דעת רש"י בזה דמסוכסכת ג"כ קורעת בהולכה ובהבאה אלא שכל זמן שלא נחתכו העור והבשר אין העוקץ קורע את הסימן הילכך כדקיימא