תפארת יעקב על חולין חלק א קה

כי דברי ר' ישמעאל מבוארין בהכרח באותה פרשה דבשר תאוה נאסר בחולין וכן קדשים בחוץ עיי"ש, ועכ"פ יפה פירש"י דטעמו של ר' ישמעאל מהך קרא ואף דבחומש פירש"י דבקדשים הכתוב מדבר היינו לרע והוא מתורת כהנים שדרשו הכל כר"ע אבל כר' ישמעאל פשיטא דאתי קראי כפשטן וזה ברור, ומה שהקשו עוד התוס' דפריך לקמן צבי ואיל גופייהו מי הו שרי ואי בשר תאוה נלמד מהך קרא הרי מפורש דבבקר וצאן מיירי ג"כ נראה לי דלא קשיא כלל דוודאי היה מקום לומר דאסרה תורה בשר תאוה רק המותר מן שלמים והא דכתיב שור או כשב ועז דקמ"ל דוקא כשלא הביאו אל פתח אהל מועד אבל הביאו אל פתח אהל מועד אף שלא נתכוון להקריב שלמים רק מתאוה לאכול בשר ומביאו לאהל מועד כדי שיוכל לאכול הבשר קמ"ל שלא נאסר בשר תאוה רק במה שלא נעשה בו הקרבה אבל כל שנעשה בו הקרבה למזבח אפילו בשר תאוה מותר אבל צבי ואיל דאי אפשר יב ג"כ אסור כיון דהוא בשר תאוה שאין בו מצוה והקרבה כלל קמ"ל לקמן שלא אסרה תורה בשר תאוה רק שלא יאכל דברים הראויין למזבח אבל דבר שאינו ראוי למזבח לא, כנ"ל:

דף י"ז ע"א בגמ' דתניא כי ירחק ממך המקום וכו' לאסור להן בשר נחירה שבתחילה הותר להן בשר נחירה וכו' ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתירן הראשון וכו'. תמוה לי דבמה נפשך אי איסור בשר נחירה אינו תלוי בריחוק מקום כלל רק אז נתחדשה מצות שחיטה א"כ מאיזה צד נימא דעכשיו נתבטלה, ואי תלוי בריחוק מקום כפי הנראה מפירש"י דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה א"כ השתא שגלו דארחיקו להו טפי כ"ש דצריכין לשחוט ואי זה סברא יש לומר דמשגלו יחזרו להיתירן הראשון, ונר לי דרש"י ז"ל פי' בחומש כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא מתוך הרחבה ומעתה יש לומר דעיקר מה שמעיקרא היה מותר בשר נחירה ואח"כ נאסר בשר נחירה משום דבמדבר שלא היה שם הרחבה ממילא לא היו אוכלין בשר רק של שלמים או לדבר מצוה כגון לצורך שבת ויו"ט, לכך נתנה מצות שחיטה בבואם לארץ משום דרחוקין ממשכן ומתוך הרחבה ירצו לאכול בשר ולא רצה הכתוב שיאכלו בשר שיהא כולו רשות שאין בו מצוה כלל לכך נתנה להם מצות שחיטה שיהא מצוה באכילת הבשר, לכך ס"ד דעכשיו שגלו ואין שם הרחבה כלל וגרע מן המדבר א"כ אין דרך לאכול בשר תאוה כלל רק של מצוה ממילא אין צריך מצות שחיטה קמ"ל לעולם שוחטין:

שם במאי קא מיפלגי. נראה לי דהכי מקשה דמ"מ סוף סוף בין לר"י בין לר"ע בשר תאוה מותר ובשר נחירה אסור א"כ במאי פליגי וס"ד שיש איזה נפקא מינה עכשיו, ועל זה קאמר דלא פליגי באמת רק בפירושא דקרא בלבד דר"י מפרש קרא להתיר בשר תאוה משום דסובר דבשר נחירה לא הותר כלל וכן להיפוך ר"ע סובר בשר תאוה לא איתסר כלל ולא פליגי רק במיסבר קראי אבל לדינא האידנא אין מחלוקת כלל, ואפשר לפרש עוד דס"ד דר"י מודה דבשר נחירה הותר להם בצבי ואיל ובעלי מומין דלא חזו להקרבה ובשר תאוה איתסר בבקר וצאן ור"ע מודה לר"י דבשר תאוה איתסר בבקר וצאן ובשר נחירה הותר בצבי ואיל ובעלי מומין, והשתא במאי קא מיפלגי דמר קאמר לא בא הכתוב רק להתיר בשר תאוה ומר קאמר לא בא הכתוב רק לבשר נחירה הא תרווייהו יכולין להיות אמת דס"ד כיון שהותר בשר תאוה לבקר וצאן מחמת הרחקת מקום ממילא אישתרי בנחירה קמ"ל דבעי זביחה וה"ה צבי ואיל דבהרחקת מקום שווין הן, וכן לר"ע בא הכתוב להתיר בשר תאוה לבקר וצאן ולאסור נחירה כיון שהותר קודם לצבי ואיל ובעלי מומין ובאיזה סברא פליגי שזה יפרש הכתוב רק לבשר תאוה כמו שאמר לא בא הכתוב וכו' וזה רק לבשר נחירה, ואהא משני דר"י סובר בשר נחירה לא הותר כלל אפילו לצבי ואיל ובעלי מומין ור"ע סובר בשר תאוה לא נאסר כלל אפילו לבקר וצאן וטעמייהו כדמפרש בסמוך הילכך הוכרח ר"י לומר לא בא הכתוב רק להתיר בשר תאוה ור"ע רק לאסור בשר נחירה, ועמ"ש בתוס' בד"ה ר"ע:

שם בשלמא לר"י היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם. ואף דלר"י בשר תאוה אסור והמה היו מתאוים לבשר מ"מ היה אפשר בשלמי' דכבר כתבתי דאפילו שחט שלמים כדי לאכול בשר לתאותו מותר, ואדרבא לר"י אתי שפיר טפי הא דקאמר הצאן ובקר ישחט להם ולכאורה קשה הא הכתוב אומר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד הרבה מאוד, אלא שלא היה באפשר ליתן לכולם בשר על חודש ימים כיון דבשר, תאוה היה אסור רק להקריב שלמים וצריך ליתן חזה ושוק לכהנים והרי לא היה שם רק אהרן ושני בניו ובני ביתם ואין מביאין קדשים לבית הפסול שע"כ היו נעשין נותר שאי אפשר שיאכלו כל החזות והשוקין מבשר בקר וצאן לכל ישראל חודש ימים ואי אפשר לשחוט רק מה שיהא באפשר שיאכלו בני אהרן החזה והשוק א"כ זה לא יספיק לכולם, אלא לר"ע ע"כ שלא היה להם כ"כ בקר וצאן להספיק להם דאי מצד קדשים הא בשר תאוה לא איתסר וא"כ הוי ליה לומר ניתר להם:

שם בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה וכו'. איכא למידק מ"ש בשר נחירה הא אפינו בשר שחיטה נמי איכא למיבעי לדעת ר"י והרא"ש דנכרי שאינו עובד כו"ם ג"כ שחיטתו נבלה דכתיב וזבחת מי שמצווה על הזביחה א"כ משמע בהדיא דוקא מי שמצווה על השחיטה בכל הלכותיה אף שמצווה על הנחירה לא מהני דהא נכרי נמי אף שמותר בנבלה מ"מ מצווה על ההריגה ולא אבר מן החי א"כ כיון שהיו ישראל מותרין בנחירה אין זה חשוב מצווה על השחיטה, וצריך לומר דוודאי מצוה זו במרה נצטוו רק שנצטוו רק בביאתם לארץ לכך מיקרי גם במדבר מצווה על הזביחה שכיון שכבר נצטוו אז על הזביחה כשיבואו לארץ, ועוד נראה כיון דקדשים היו בשחיטה דוקא ואפילו זר שוחט קדשים הוי כמצווה על הזביחה, תדע דכתיב ושחט מקבלה ואילך מצות כהונה ושחיטה כשרה בזר משמע וודאי דגם במדבר היה זר שוחט וקשה הא אינו מצווה על הזביחה לר"ע כיון דמותר בנחירה, ועוד דכהן נמי נימא דאינו מצווה על הזביחה וע"כ דכיון דשוחט קדשים וכבר נצטוו על שחיטת קדשים מיקרי מצווה על הזביחה:

והנה רש"י ז"ל פי' דהך בעי' דרוש וקבל שכר הוא והרא"ש תמה עליו וכתב דנ"מ לענין איסור או לענין תקנות וגזירת חכמים וכל רואה יראה שהוא תמוה ואין ענין נדר ממין אחד להך בעיא דרבי ירמיה כלל ואין צורך להאריך, אבל נראה לי כאשר נדקדק עוד דקאמר ר' ירמיה איברי בשר נחירה ומה ענין איברים דוקא לבעיא זו וכי לא סגי ליה שיאמר בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ, לכן נראה לי דהא פשיטא ליה לר' ירמיה דאי נחרו בהמה והכניסו אותה לארץ דוודאי אסורה כיון שנצטוו על השחיטה אין נ"מ אי הביאו בהמה מתה דוודאי אסורה ה"ה בהמה נחורה כיון שנאסרו בנחירה וכל נחירה חשוב כמתה, רק בעיא דר' ירמיה הוא בנחרו בהמה ואכלו אותה במדבר רק הכניסו ממנה אבר או אברים שנשארו ממנה לארץ בהא מיבעיא ליה אי נימא דאותן איברים חשובין כאבר מן הנבלה או דילמא כיון דאז לא היתה נבלה ועכשיו כבר נאכל ואיננו א"כ לא נתפס איסור נבלה על חלק מן הבהמה, דדוקא אי כל הבהמה נבלה כל כזית ממנה הוי כזית מן הנבלה אבל היכא שכל הבהמה לא היתה נבלה לא שייך שיהא אבר ממנה נעשה נבלה דלא מצינו מתחלקת לחצאין חציה טרפה או נבלה וחציה כשרה, והשתא ממילא נפקא מינה לדידן בבהמה שנתערבה בתערובות בקביעות שאינו בטל ופריש מבהמה אחת חציה וחציה נשאר בקביעות דהשתא דע"י ביטול נהפך האיסור להיות היתר ממילא אי נימא כאן דלא שייך לומר חציה אסור משום נבלה וחציה אינה נבלה א"כ גם כאן לא אמרינן חצי הבהמה מותרת ואינה לא נבלה ולא טרפה וחצי' אסורה משום נבלה או טרפה דאין טריפות ונבלות לחצי בהמה, אבל אי כאן אסור יש לומר דגם בכה"ג אסור וכבר נחלקו בהוראה זו מגדולי החכמים ז"ל ונראה לי דתליא בהך בעיא דר' ירמי' כמ"ש:

שם השתא דבר טמא אישתרי להו וכו'. יש לתמוה לדעת הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים דלא הותרו במאכלות אסורות רק אי לא מצאו היתר אף שלא היו מסוכנים אבל ביש להם היתר אסורין לאכול איסור א"כ שפיר מיבעיא ליה לר' ירמיה אי היו יכולין לאכול נחירה אף שהיה להם בשר שחיטה דכה"ג דבר טמא לא אישתרי להו, ואפשר לומר דסובר הרב ז"ל וודאי בס"ד דהוי ס"ל דאפילו נבלות שלהם מותר א"כ הותר איסור מאכלות אסורות לגמרי בעת מלחמה ואין עליו אז שם איסור כלל א"כ אפי' מצא מה יאכל יכול לאכול איסור דבעת מלחמה אין זה איסור, אבל לפום האיבעית אימא דשלל דידהו לא הותר להם א"כ הרי גם בעת מלחמה נוהג איסור מאכלות אסורות א"כ וודאי אי יש לו היתר לא שבקינן היתירא לאכול איסורא, ואף שדבר זה ג"כ אינו מפורש בדברי הרב ז"ל דלא הותר רק שלל של כותים מ"מ נשמע מכלל דבריו שכתב כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשם וישבו מהם הך וישבו מהם הכוונה שיקחו משל נכרים יכולין לאכול כל מה שישבו אפי' איסור אבל רק מן השביה לא משלהם, כנ"ל:

שם אלא לאחר מכאן. והא דלא בעי בשבע שכבשו מה שנשאר להם לאחר שכבשו ולמה ליה למיבעי' ממה שהכניסו והיה מונח שבע שנים, וצריך לומר דהא פשיטא ליה כיון הבהמה היתה נבלה רק אז הותר נבלה אבל אח"כ הרי נאסר נבלה, אבל כאן מיבעיא ליה כיון דמעיקרא נחירתן זו ה"א שחיטתן לא היה אז נבלה כלל ואינו נעשה נבלה אח"כ, וכ"ש לפי מה שפירשתי דאינו חל נבלה על חצי הבהמה כל שחציה לא היתה נבלה מעולם משא"כ בכתלי דחזירי או נבלות של נכרים דנבלה היא וודאי רק שהותר נבלה וזה ברור שם ואי הנך בנשחטין וכו'. איכא למידק דמאי איריא בכל שוחטין הא מעיקרא נמי הכל שוחטין ולעולם שוחטין לא דמי דרישא בנשחטין דהיינו במינין הצריכין שחיטה ולעולם שוחטין אינו בנשחטין דמעיקרא לא היה שחיטה בשום מין ועכשיו בא לומר דכשגלו יש מצות שחיטה ולא בא לרבות בזה מין רק מצות שחיטה בכלל, ובאמת לק"מ דוודאי הכל ולעולם אינן שווין רק שוחטין קשיא ליה דבשלמא הנך תרתי קמייתא הכוונה הכל צריך שחיטה ולעולם צריך שחיטה ותרווייהו שווין דבא לרבות שחיטה שהאדם צריך לשחוט אבל בכל שוחטין אין הכוונה שוחטין על השחיטה כלל