תפארת יעקב על חולין חלק א קג

שנשחט שחיטתו כשרה והוא שיהא צואר הבהמה למטה וסכין למעלה שאם היה צואר בהמה למעלה מן הסכין שמא תרד בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והובאה ואין זו שחיטה כמו שיתבאר לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה ממנו שחיטתו כשרה, והדבר תמוה שאמר שחיטתו כשרה והוא שיהא צואר הבהמה למטה וא"כ היה לו לומר שאם היה למעלה שחיטתו פסולה והוא לא אמר כלל מה דינו רק שמא תרד בכובד גופה, ומלבד דברמב"ם לא שייך שיכוון לומר שמא תרד כשישחוט פעם אחרת אבל בלא"ה היה לו לומר עכ"פ דמטעם זה שחיטתו פסולה אפילו לא ירדה וסיים לפיכך אם היה עוף ולמה לא זכר מקודם לפיכך שחיטתו פסולה ואם היה עוף וכו' והוא תמוה מאוד לפע"ד:

לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי ר"ע אמר שמואל בענין אחר והוא דוודאי מילתא דפשיטא היא דהך חשש שמא ידרוס מחמת כובד הבהמה אין הפרש בין אי הסכין מחובר או תלוש וכל שהסכין עומד ואינו עושה כלום רק מעביר הבהמה על הסכין יש חשש שמא ידרוס, וכן מוכח בש"ך בי"ד סי' ו' ס"ק ח' שכתב דבסכין תלושה אפילו צואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דמשום שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס משמע בהדיא דוקא מצד שתופס הסכין בידו [ונראה לי דמיירי במעביר הסכין תחת הצואר דכיון שהוא תופס הסכין לא חיישינן לדרסה], אבל סכין המונח על השלחן חודו למעלה או שהסכין ביד נכרי וכדומה דאינו כשר לשחיטה רק זה תופס בהמה למעלה ומעביר הצואר על הסכין פשיטא דשייך שמא ידרוס כמו בנעוץ בכותל דמה נ"מ כיון שאין הסכין עושה כלום רק בהעברת הבהמה על הסכין מה נ"מ תלוש או מחובר, ומעתה דברי ר"ע אמר שמואל יתפרשו כך דבברייתא קתני נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה דיעבד ולא לכתחילה משמע בהדיא דהטעם הוא מכח תלוש ולבסוף חיברו דאסור לכתחילה מכח מחובר, דליכא למימר דהטעם הוא שמא ידרוס דמה ענין מחובר לכאן אפי' לא נעצו כלל כל שמעביר צואר בהמה שייך שמא ידרוס ואפי' מונח על השלחן או ביד אדם אחר, וליכא למימר דהחשש הוא שמא ידרוס רק דנקט במחובר לאשמועינן תלוש ולבסוף חיברו כשר דיעבד דא"כ אי אפי' ביטלו כשר דיעבד למה קתני סכין ואי משום דלא ביטלו הא אפי' צור וקנה שלא ביטלו כשר והרי כבר תנא דווקא צור יוצא מן הכותל דומיא דקנה עולה מאליו אז פסול וע"כ דעיקר קמ"ל דלכתחילה אסור וקשה הא אפי' היה תלוש גמור כה"ג אסור לכתחילה שמא ידרוס, ואהא קאמר ר"ע א"ש לא שנו דאסור מכח מחובר דוקא רק בצואר בהמה למטה דאז לא חיישינן שמא ידרוס קמ"ל דמ"מ אסור משום שהיה נעוץ מכח תלוש ולבסוף חיברו אבל בצואר בהמה למעלה לא תליא במחובר כלל דאפי' היה הסכין מונח על השלחן או ביד אדם ואינו עושה בסכין דבר רק מעביר הבהמה אסור שמא ידרוס, ונ"מ נמי דיעבד דמשום תלוש ולבסוף חיברו כשר בסתמא דדיעבד לא חיישינן מכח מחובר כיון שלא היה מעיקרו אבל משום שמא ידרוס צריך שיתכוין וידע בבירור שלא דרס כיון שיש חשש דרסה, ואהא מקשה מהך ברייתא דקתני בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למעלה אלמא דמשום שמא ידרוס לא חיישינן [ומשום מחובר אתיא כר"ח דמכשיר אפילו לכתחילה אבל בחשש שמא ידרוס לא פליגי רבי ור"ח], ופריק רב זביד דלצדדין קתני בין שהסכין למטה בתלוש והיינו שמעביר הסכין ובהא אין חשש כיון שתופס הסכין ומעביר [כמ"ש הש"ך הנ"ל] וסכין למעלה במחובר דאז אפי' אינו מעביר הסכין לא חיישינן לדרסה ותירוץ זה נשאר קיים, ואתי ר"פ ואמר דאין צורך לפרש ברייתא דנעץ סכין בצואר למטה דוקא רק מיירי בעופא דקליל לכך אפילו צואר למעלה דוקא בנעץ סכין ומכח מחובר אבל בתלוש משום דרסה ליכא למיחש בעוף, וזהו שהביא הרמב"ם הך דעופא על נעץ סכין וקאמר לפיכך אם היה עוף והיינו כפי תירוצו של ר"פ דתרווייהו אמת רק ר"ע מוקי בסכין למעלה ור"פ אפי' למטה רק בעוף כנ"ל, והשתא לא קשיא דלוקמא לעיל כר"ח ומתניתין דיעבד וברייתא בעוף או כרב זביד דא"כ מתניתין דקתני צור וקנה אי בא לאשמועינן דאפי' מחובר כשר הא אפי' לכתחילה כשר לר"ח ואי לאשמועינן איסור לכתחילה מכח שמא ידרוס מ"ש מחובר בצור וקנה הא בכל סכין כך הדין ואפילו נעץ בתלוש או ביד אדם דמהאי טעמא מפרש ר"ע א"ש הך ברייתא בצואר למעלה דוקא כמו שפירשתי, ותדע לך דלא ס"ל להרמב"ם לפסול דיעבד אפי' אמר ברי לי שהרי ראיית התוס' מהך דמגל קציר בדרך הליכתה דב"ה אוסרין עכ"פ באכילה והרי הרמב"ם פסק דסכין שנבדק בהולכה ואין בה פגם אם שחט בהולכה שחיטתו כשרה ולא פסלינן משום שמא ישחוט בה שנית בהבאה, והיינו דס"ל כמסקנא לקמן דאוסרין ומתירין ופוסלין ומכשירין חדא מילתא היא וא"כ מאיזה צד נפסול כאן דיעבד וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בתוס' בד"ה תלוש ובד"ה אמר שמואל בענין זה:

שם אמר ר"פ בסימונא דאגמא. והנה לא נתברר בשאר קנים בדיעבד אי שחיטתו כשרה והנה אי לא בדק הקנה אחר שחיטה וודאי נראה דאפי' דיעבד אסור דאי ס"ד דיעבד מותר אפי' בלי בדיקה א"כ למה לא ישחוט לכתחילה על סמך בדיקה דאח"כ כיון דאפי' אישתלי ולא בדק כשר, אך זה יש להסתפק דאפי' בדיקה לא מהני דיכול להיות דקסמין נתזין מן הצד ונוקב הושט ואפי' נקב במקום ששחט קודם הרוב אסור כמ"ש התוס' לעיל גבי ליבן סכין, ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה ורמינהו, ואני מסתפק ג"כ אי יכול לשחוט בו עוף כיון דר"פ מחתך בה עופא דרכיך ואין צריך לדחוק כ"כ ואין קסמין נבדלין ומשמע דר"פ הלכתא היא, אך יש לדחות דקנה העוף אינו רכיך כ"כ ויש לחוש שיבדלו קסמין וינקבו הושט, כנ"ל:

שם לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר' ישמעאל היא. פירש"י מאן תנא דמתניתין דאיצטריך ליה לאשמועינן דישראל מותרין לשחוט ולאכול דהא תנא ליה רישא הכל שוחטין לאתויי כל הנך דאיצטריך לאתויי שראויין לשחוט כגון כותי ומומר וטמא בחולין, ודבריו תמוהין לכאורה ואין להם פי' כלל דמה ענין כותי ומומר וטמא בחולין ללעולם שוחטין וכי שייך לרבות בלעולם שוחטין כותי ומומר ומה ביקש רש"י בזה, וכמעט היה נראה שנתחלף הדיבור כאן ברש"י והך דהא תנא צריך להיות מעיקרא הכל בשחיטה ועל זה קאמר דאין לפרש דבא לרבות שוחטים דכבר נתרבו כולם מהך הכל שוחטין דריש מכילתין לכך ע"כ הכוונה הכל בשחיטה והכי משמע, ומ"מ ליישב דבריו כפי הגירסא שלפנינו נראה לי דכוונתו כך דקשיא ליה שיש לפרש הכל שוחטין לרבות גרועים שהיה ס"ד שאין ראויין לשחוט וס"ד שיש במציאות שישחטו אבל מ"מ אינן שוחטין לעולם בכל אופן דהיינו מומר דסמכינן עליו כל שבדקו לו סכין ולא חיישינן שלא יבדוק בסימנים כיון דאינו טירחא לבדוק וס"ד דבלילה יש טירחא טפי לא ישחוט דאין סומכין עליו קמ"ל דאפילו הני דאיתרבו מהכל לעולם שוחטין ולזה כתב כיון דכל הני הגרועים כבר איתרבו מהכל שוחט דריש מכילתין וע"כ הך הכל דהכא לא בא לרבות שוחטין רק הכל בשחיטה א"כ ע"כ לעולם שוחטין קאי על ישראל גמור דלעולם מותר לשחוט ולמה ליה לאשמועינן, וזהו שכתב דישראל מותרין והיינו דבגרועים הוי אפשר להמציא איזה רבותא דשוחטין לעולם בכל אופן אבל כיון דהך הכל ע"כ על הנשחטין קאי דהכל בשחיטה דריבוי דשוחטים כבר נתרבו בריש מכילתין א"כ הכא בישראל גמור ומאן תנא דצריך לאשמועינן דישראל שוחט לעולם:

מיהו קשיא לי בסוגיא זו דשואל מאן תנא וקשה במה נפשך אי לא ידע שום רבותא וחידוש בזמן היה לו להקשות לעולם שוחטין פשיטא ואי ס"ד שיש שום רבותא מאיזה צד יהא תנא מיוחד לזה כיון דלא ידעינן מר' ישמעאל לא היה לו לשאול רק פשיטא, לכן נראה לי לפי שלא היה באפשר להקשות פשיטא מחמת שהיה מקום לפרש הכל שוחטין לא בנשחטין רק בשוחטין ולרבויי כותי ומומר וס"ד שיש בהם איזה תנאים משא"כ בישראל גמור כמו שחילקו באמת לעיל ריש מכילתין דלכך קתני ושחיטתן כשרה דיעבד וקמ"ל הכא דהנך דאיתרבו מהכל לעולם שוחטין לכתחילה בלי שום תנאי כישראל גמור, רק אי נפרש כן יקשה מאן תנא דחולק על תנא דריש מכילתין דהנך דאיתרבו מהכל לאו לעולם שוחטין ואיכא גווני דרק דיעבד כשר ובעינן רואין וכיון דליכא תנא דחולק בזה ע"כ הכל בשחיטה ולעולם על כל ישראל קאי א"כ מקמ"ל ודו"ק:

שם שוחטין ואוכלין מיבעי ליה. איכא למידק דעדיפא הוי ליה לאקשויי דהא שוחטין ואוכלין נמי פשיטא דהא לא נאסרו רק בבהמה דחזיא להקרבה אבל צבי ואיל ובעלי מומין לא נאסרו א"כ אכתי פשיטא דלעולם שוחטין ועיקר הוי ליה לומר דשוחטין בקר וצאן תמימים דאינהו הוי ס"ד דחזרו לאיסורן, ומיהו איכא למימר דהשתא הוי ס"ד דבשר תאוה איתסר לגמרי ולקמן הוא דמסיק לה אף דקרא כתיב אך כאשר יאכל הצבי והאיל דהא לקמן מקשה ליה מהאי קרא, ויש לומר עוד דהך לעולם ארישא דקתני הכל בשחיטה אפילו עוף הרי דכולל כל המינין לשחיטה ועלה קתני דהכל שישנן בשחיטה לעולם שוחטין אפילו האידנא דגלו, וזו היא ראיה למ"ש בסמוך דאי נפרש הכל שוחטין לרבות שוחטין ממילא הוי מצינן לפרושי דהנך דאיתרבו שוחטין לעולם בכל אופן רק דע"כ אי אפשר לפרש כן דליכא תנא דפליג אהך מתניתין ריש פירקין דאיתרבו מהכל שוחטין ולא בכל אופן ופעמים שחיטתן כשרה דיעבד דוקא:

בתוס' בד"ה תלוש ולבסוף חיברו תימא מאי קא מיבעיא ליה וכו' יאסור לכתחילה מהאי טעמא וכו'. תמוה לי היכי ס"ד לומר דבעיא דרבא אי אסור לכתחילה או אפילו לכתחילה מותר דדיעבד ע"כ ליכא איסור דהא קתני במתניתין דכשר ובתלוש גמור הא קתני בברייתא דמותר לכתחילה, [ואף דלא ידע ברייתות דלעיל מ"מ רבא גופא סובר הכי לקמן כמ"ש מהרש"א], ואי לכתחילה מיבעיא ליה דשמא מתניתין במחובר מעיקרו היכי קאמר ת"ש מצור יוצא מן הכותל דשחיטתו פסולה דיעבד ותיקשי ליה מתניתין דקתני דיעבד כשר, ודוחק לומר כיון דהנהו ברייתות דלעיל לא ידע א"כ איכא לאוקמא מתניתין בתלוש גמור רק על רבא קשיא להו דאיהו סובר לקמן בהדיא דצור