תפארת יעקב על חולין חלק א קב

ליה למיפשט ממתניתין דצור וקנה ואי דידע דמתניתין בלא ביטלו א"כ כ"ש סכין למה הוי ס"ד למיפשט מיניה, והתוס' כתבו ליישב בזה באופן אחר ושם אבאר מה שיש לתמוה גם על דבריהם בזה. אבל לדעתי עיקר הקושיא מעיקרא ליתא, והוא דוודאי בלא"ה יש להבין כיון דמעיקרא קאמר דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו ש"מ א"כ איפשט בעיין דדוקא מחובר מעיקרו פסול ומ"ש דהדר ופשיט מנעץ סכין וכבר הרגיש בזה הרמב"ן ז"ל ודחק ליישב, לכן נראה לי שאין ענין הך בעי' דרבא להך סוגיא דלעיל כלל דוודאי שפיר הוכיחו מהך ברייתא מכח דסתרי אהדדי שיש חילוק בין תלוש וחיברו למחובר מעיקרו וחילוק זה מוכרח ג"כ מכח רומיא דמתניתין וברייתא דהשוחט בצור וקנה קתני במתניתין שחיטתו כשרה ובברייתא קתני דשוחטין ולא אישתכח פירוקא לעיל אלא דמתניתין בתלוש ולבסוף חיברו רק בעיא דרבא היא לפי שאמר מעיקרא דפשיטא ליה דבע"ז הוי לכ"ע כתלוש ובהכשר זרעים פליגי תנאי ואהא קאמר דבשחיטה מיבעיא ליה אי לכ"ע כתלוש או דפליגי תנאי והיינו דפליגי רבי ור"ח במחובר לקרקע דרבי פוסל ור"ח מכשיר ומספקא ליה אי במחובר מעיקרו פליגי ותלוש ולבסוף חיברו לכ"ע כתלוש או להיפוך במחובר מעיקרו לכ"ע פסול רק בתלוש ולבסוף חיברו פליגי [והא דקאמר ר"ח לעיל ו"יו דכתיב אאופתא אין להוכיח דר"ח חולק על מחובר מעיקרו ג"כ חדא דיש לומר דלא בא רק לדחות הוכחת רבי מקרא דאין זה טעם של עיקר אבל שפיר יש לומר דמודה דמחובר מהלכות שחיטה הוא, שוב מצאתי להדיא במדרש רבה פרשת וירא ע"ש ובפירש"י דמוכח להדיא דיש לומר במחובר מעיקרו מודה ר"ח דפסול ע"ש היטב, ואדרבא יש לומר דבאמת בהא פליגי דרבי סובר דמחובר מקרא זה נלמד וממילא אפי' תלוש ולבסוף חיברו פסול ור"ח פליג דאין מקרא זה שום לימוד וממילא לא מוכח תלוש ולבסוף חיברו דבעלמא הוי כתלוש הכא נמי לשחיטה הוי תלוש וכן מורה הלשון מנין לשחיטה שהיא בתלוש דמשמע דשחיטה בתלוש ידוע ורבי רצה ללמוד זה ממקרא זה], והשתא הנך רומיא דמתניתין דלעיל דצור וקנה שחיטתו כשרה עם הנך ברייתות דמחובר כשר לכתחילה לא קשיא כלל בין אי נימא דפליגי במחובר מעיקרו ובתלוש ולבסוף חיברו כ"ע מודו בין אי נימא דבתלוש ולבסוף חיברו פליגי ובמחובר מעיקרו כ"ע מודו דאי במחובר מעיקרו פליגי אתיא מתניתין כרבי ולכתחילה אסור משום גזירה דמחובר מעיקרו כדאוקימנא לעיל וברייתא דמכשרה מחובר לכתחילה כר"ח אבל אין הטעם שמא ידרוס דא"כ ע"כ פליגי רבי ור"ח בתרתי חדא בעיקר דין מחובר גם בחשש שמא ידרוס דרבי חושש ור"ח לא רק לכ"ע שמא ידרוס לא חיישינן רק רבי אוסר לכתחילה אפי' בתלוש וחיברו מכח מחובר ור"ח דמכשיר מחובר מעיקרו ג"כ ממילא אפי' לכתחילה מותר, ויש לומר ג"כ דפליגי רבי ור"ח בתלוש ולבסוף חיברו ומחובר מעיקרו לכ"ע פסול דיעבד ורבי סובר דתלוש ולבסוף חיברו ג"כ פסול ור"ח מכשיר דיעבד משום דמדאורייתא הוי כתלוש רק לכתחילה גזרו אטו מחובר מעיקרו, אך ה"מ בצור וקנה דבר שהוא מעולם מחובר מעיקרו הילכך אפילו היה תלוש וחיברו גזרו בו אטו מחובר אבל ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר לאו בצור וקנה רק בסכין דהכל יודעין שהוא תלוש וחיברו ולא אתי לאיחלופי במחובר מעיקרו, ולעיל דמוקי הכל כרבי כר"ח נמי הוי מצי לאוקמא אלא שלא רצה להכניס עצמו בספיקו של רבא דנצטרך לומר דרבי פוסל אפי' תלוש ולבסוף חיברו גם יצטרך לחלק בין צור וקנה לסכין לענין גזירה דמחובר ואדרבא אי הוי משני הכי הוי קשיא לן נוקמא כרבי דכיון דצריך לחלק ע"כ בין מחובר מעיקרו לתלוש וחיברו ממילא נוח לו יותר לאוקמא מתניתין כרבי ומייתי ראיה דע"כ יש חילוק בין תלוש וחיברו למחובר מעיקרו, אבל רבא הכא שפיר מספקא ליה דדילמא בתלוש וחיברו פליגי ובמחובר מעיקרו לכ"ע פסול ומתניתין דידן כר"ח בתלוש ולבסוף חיברו ואסור לכתחילה משום גזירה דמחובר וברייתא בסכין דניכר לכל שהוא תלוש וחיברו אפי' לכתחילה רק צור וקנה יש לגזור משום צור וקנה מחוברין מעיקרן, והיינו דמייתי מהך ברייתא היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עולה מאליו שחיטתו פסולה אלמא דתלוש ולבסוף חיברו אפי' דיעבד פסול ש"מ דבתלוש וחיברו פליגי ורבי פוסל אפי' בהא א"כ מוכח דבשחיטה נמי תנאי היא כמו בהכשר זרעים ומדחה ליה בכותל מערה ומייתי הוכחה לזה דומיא דקנה עולה מאליו והוכחה זו נשארה קיימת דהא קאמר ש"מ, ומ"מ לא נפשט בעי' דרבא כלל דאכתי יש להסתפק אי הך ברייתא רבי היא ודוקא במחובר מעיקרו פוסל או דאתיא כר"ח לכך בעי מחובר מעיקרו אבל לרבי אפי' תלוש ולבסוף חיברו פסול רק מעיקרא דלא ידע בכותל מערה הוי מוכח בהכרח דלרבי אפילו תלוש וחיברו פוסל כיון דקתני תלוש וחיברו פסול, והשתא דקתני בכותל מערה אכתי בעי' דרבא כדקאי קאי שלא נתברר לנו אי פליגי במחובר מעיקרו והך ברייתא רבי היא או במחובר מעיקרו לכ"ע פסול והך ברייתא דנקטה מחובר מעיקרו דפסול לכ"ע היא אפילו לר"ח או כר"ח דוקא אתיא ולכך דוקא מחובר מעיקרו פסול:

ואהא קאמר תיש נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה והא ע"כ כרבי תיא דאי כר"ח הרי מכשיר בברייתא בין בתלוש בין במחובר אפי' לכתחילה, והיינו דדוקא בצור וקנה דלעולם הן מחוברין מעיקרן גזרינן בהו אפילו היו תלושין וחיברן אבל סכין לא שייך למיגזר כיון שאינו מחובר מעיקרו לעולם והיכי קתני הכא נעץ סכין שחיטתו כשרה דיעבד וע"כ כרבי ש"מ דמודה רבי בתלוש ולבסוף חיברו דכשר דיעבד עכ"פ ולא פליג עם ר"ח רק במחובר מעיקרו ומשני שאני סכין דלא מבטל ליה ובהא וודאי אפי' לרבי הוי כתלוש אבל ביטלו אכתי לא ידעינן, ואי קשיא כיון דעכ"פ שמענו דהך ברייתא דנעץ סכין כרבי אתיא דכר"ח בנעץ סכין אפי' לכתחילה מותר א"כ אכתי נפשוט מהך דמעיקרא צור יוצא מן הכותל דמיירי במחובר מעיקרו דומיא דקנה העולה מאליו וע"כ רבי היא דהא הך דנעץ סכין כרבי היא, הא ליתא דפשיטא דהא ליכא לאקשויי לרבא דהא חזינן דבהכשר זרעים סובר תנאי היא דקתני בחד משנה תרי בבי דסתרי דיוקא אהדדי א"כ כ"ש שאין לפשוט מהנך ברייתות דיש לומר רישא דנעץ סכין כרבי דאפי' לרבי בהא שחיטתו כשרה דיעבד עכ"פ וסיפא דהיה צור יוצא מן הכותל אתיא כר"ח, ונקט מעיקרא מה דלכ"ע שחיטתו כשרה והדר נקט מה דלכ"ע פסולה אבל היכא דחיברו וביטלו פליגי, והדר מייתי מהך במחובר לקרקע שחיטתו כשרה ש"מ דתלוש ולבסוף חיברו כשר וע"כ רבי היא דהא נעץ סכין שחיטתו כשרה רבי היא ואי ברייתא נקטה רק מה דלכ"ע א"כ מוכח דלכ"ע תלוש וחיברו כשרה ואי רק לרבי א"כ היכי ס"ד דרישא במחובר לקרקע ר"ח היא וסיפא נעץ סכין רבי היא דלר"ח מותר לכתחילה, והדר קתני היה צור יוצא ור"ח היא דאי לרבי אפי' תלוש וחיברו פסול ולמה נקט דומיא דכותל מערה, ומשני דהיינו נמי סכין דלא מבטל ליה ולא נפשט בעי' דרבא וסלקא בתיקו, והשתא פשיטא דלא קשיא על הרי"ף ורמב"ם כלל דכיון דבעי' דרבא הוא אי לכ"ע כתלוש כע"ז או דפליגי תנאי בהכשר זרעים וכיון דפסקו כר"פ דבהכשר זרעים נמי כתלוש הוא שוב אין ספק בשחיטה כמ"ש לעיל, ועמ"ש בתוס' עוד בענין זה:

שם אמר ר"ע אמר שמואל ל"ש אלא שהסכין למעלה וכו' חיישינן שמא ידרוס וכו' עד ר"פ אמר בעופא דקליל. פירש"י לא תוקמא בשינויא דחיקא וכו' ובהמה דנקט לאו דוקא ע"כ והוא תמוה לפע"ד לפרש ברייתא דנקט בהמה מה דבבהמה אין הדין כך רק בעוף, ושייך לומר לאו דוקא כך אלא אפי' כך אבל לא שיאמר בהמה ויהא עוף דוקא, ומכ"ש דלא שייך לומר דתירוצו של רב זביד דחוק ושל ר"פ ברווחא מה שאין לך דוחק יותר מזה לומר בעוף דוקא ולא בבהמה מה דהתנא נקט מפורש בהמה, ואדרבא אי הכוונה בעוף לא הוי ליה להזכיר עכ"פ בהמה והיה יכול לומר בין שצואר למעלה וסכין למטה והיינו יכולין לפרש בעוף דוקא והוא תמוה לפע"ד, ועוד קשיא לי על פירושו דהא לעיל דמקשה מתניתין דשוחט בצור וקנה שחיטתו כשרה אברייתא ומוקי משנה כר"ח ודיעבד ומקשה מהך ברייתא דקתני בה בין בתלוש בין במחובר בין שצואר בהמה למטה בין שצואר למעלה עד שמתוך כך הוכרח לאוקמא כרבי ולר"ח אפי' לכתחילה וקשה לוקמא כר"ח ודיעבד ולכתחילה לא שמא ידרוס וברייתא זו הרי ע"כ אוקמוה בעוף או כרב זביד וכיון דאוקימתא דמוקמינן בעוף רויחא טפי א"כ לא קשיא כלל דבעופא דקליל לא חיישינן שמא ידרוס ומתניתין קמ"ל דאפי' בבהמה שחיטתו כשרה דיעבד, בשלמא לאוקימתא דרב זביד לא קשיא דלוקמא ברייתא דבין במחובר בצואר למטה ומתניתין דקתני דיעבד בצואר למעלה משום דבצואר למעלה אפילו דיעבד אסור אבל לר"פ יש לומר דמתניתין בבהמה ובצואר למטה ואסור לכתחילה כיון שאינו מעביר הסכין על הבהמה וברייתא בעוף מותר בכל גווני, אפי' לכתחילה, וליכא למימר דכל דאין חשש מצד מחובר כל שצואר בהמה למטה אין חשש שמא ידרוס כלל וממילא מותר לכתחילה וכיון דקתני השוחט ע"כ משום מחובר נגעו בה דמשום שמא ידרוס במה נפשך אי בצואר בהמה למטה מותר אפי' לכתחילה ואי למעלה אפי' דיעבד אסור, דהא וודאי ליתא כדמוכח מדברי התוס' לעיל בד"ה כאן במחובר שכתבו דלעיל לר"ח לא הוי מצי לשנויי הכי כיון דמחובר מעיקרא כשר דיעבד למה יאסור לכתחילה דאי משום שמא ידרוס תלוש ולבסוף חיברו נמי וקשה בלא"ה היכי שייך שמא ידרוס אי בצואר למטה ליכא משום דרסה אפי' לכתחילה ואי למעלה הא אפי' דיעבד אסור, הרי בהדיא דלולא דקשיא תלוש ולבסוף חיברו נמי מצינו לפרושי שמא ידרוס ולכתחילה אסור ודיעבד מותר א"כ תיקשי מאי קושיא מברייתא דמיירי בעופא דקליל ומותר בכל גווני אפי' לכתחילה:

לכן נראה לי דבלא"ה יש לתמוה באמת על ר"ע א"ש דקאמר שמא ידרוס כיון דקאי על שחיטתו כשרה וכבר הקשו התוס' ותירצו בדוחק כמו שאבאר בתוס', וביותר קשה לי על לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה"ש וז"ל נעץ את הסכין בכותל והעביר הצואר עליה עד