תפארת יעקב על חולין חלק א קא

בד"ה אמר ר"א תברא לא שייך לשנויי הכא וכו' ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דפ"ק דקידושין וכו'. ולדעתי בלא"ה לא דמי להתם דשם איכא תרי לישני חדא דנתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולשון שני דנתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן ע"ש, ונראה לי ברור דלישנא קמא סבר דלא שייך לומר דבאמת היא דהוי ליה למיתני ספק קידושין בנתן הוא ואמרה היא הוי ידעינן דנתנה ואמרה אינה מקודשת כלל, ועוד דבלא"ה סיפא מיותר לגמרי וע"כ דבא להורות דלא נימא דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק רק וודאי לא הוי קידושין כמו נתנה היא ואמרה, וקמ"ל דכל שאינו נתן הוא ואמר הוא וודאי אינו קידושין כמו נתנה ואמרה, ול"ב סובר דשפיר אמרינן דנתן הוא ואמרה היא הוי גדר אמצעי והא דלא קתני לה משום דבדרבנן לא מיירי וקתני מה שהיא מקודשת לגמרי ומה שאינה מקודשת לגמרי מדאורייתא ומדרבנן, אבל גדר אמצעי מתחלק מדאורייתא מקודשת ומדרבנן אינה מקודשת והיינו דנקט בל"ב וחיישינן מדרבנן ולא סגי שיאמר ספיקא היא והשתא ממילא לא שייך הכא לומר נעשה דדוקא התם קמ"ל נעשה דלא נימא ספיקא היא מדאורייתא קמ"ל דכל שאינו נתן הוא ואמר הוא הוי כמו שנתנה ואמרה דלא הוי קידושין כלל משא"כ הכא דקתני הרי הוא בכי יותן ש"מ דבשביל שיודח אינו בכי יותן ולא שייך כאן לומר בשביל שיודח הכותל ספק כי יותן וזה ברור:

בא"ד וא"ת דהכא משמע דפליגי תנאי וכו' וי"ל דלר"א דאמר תברא וכו' עד סוף הדיבור. דבריהם צריכין ביאור ויש לתמוה הרבה חדא שכתבו דהכא משמע דפליגי תנאי והיכי שייך לומר דמשמע מה דמפורש להדיא לענין הכשר זרעים תנאי היא, ואי נתכוונו לומר דכך קאי הכא באמת דהא רבא קאמר הכי והא דר"פ דיחוי בעלמא הוא הא ליתא כיון דלר"פ קשה טפי דלכ"ע כתלוש, גם יש לדקדק מה שתירצו דהספק היה אי איצטרובל חשיב מחובר כמו בית וא"כ בקושיא הוי ס"ד דהאבעיא היתה אפילו בבית והיינו אי תלוש וחיברו הוי כתלוש לזרעים א"כ מ"ש דנקט איצטרובל, גם אינו מובן שהרי בקושייתם לא זכרו כלל מר"א דאמר תברא רק דהכא משמע דפליגי תנאי והכוונה כפי דברי ר"א דאמר תברא ולא הוצרכו להזכיר רק דברי רבא דפליגי תנאי, א"כ כיון דתירוצם הוא דהאבעיא היתה אי איצטרובל לא חשיב מחובר כבית מ"ש שזכרו לר"א דאמר תברא הא פשיטא דלר"פ דלכ"ע כתלוש לא מיבעיא ליה רק להך לישנא דתנאי היא ולא הוי להו לומר רק דאיצטרובל לא הוי מחובר כמו בית:

לכן נראה לי ברור דקשיא להו ג"כ מה שהקשיתי לעיל דכיון דקאמר אמר ר"א מוכח דר"א הוא המחדש דפליגי תנאי, א"כ אי רבא מעצמו אמר ג"כ הך הוכחה דפליגי תנאי ממשנה זו למה קאמר אמר ר"א ופתח ברבא ומסיים בר"א ואי ר"א הוא שחידש דבר זה ורבא שמעה מיניה הוי ליה לומר והוינן בה וכו' ואמר ר"א, ובוודאי לא שייך לומר דסתמא דגמרא מפרש הוכחה של רבא ומייתי מר"א דוודאי ר"א לא יפרש דברי רבא דהיה בזמן קודם לרבא הרבה, לזה ס"ל לתוס' דרבא דאמר תנאי היא ור"א דאמר תברא אינם דבר אחד רק רבא קאמר דע"כ פליגי תנאי בעלמא אי הוי כמחובר או כתלוש ומשום דפליגי תנאי בעלמא ומסדר משנה זו לא רצה לדבר כאן מן המחלוקת דפליגי בעלמא רק בדבר המוסכם לכ"ע והיינו דכפיית קערה על הכותל הוי בכי יותן וכן בשביל שילקה הכותל אינו בכי יותן ובדיוקא דידהו פליגי תנאי בעלמא ולא מיירי כאן בפלוגתא זו, וזה מפורש בדברי רבא דקאמר תנאי היא ומייתי ברייתא ואי לאו דפליגי תנאי בעלמא הוי קשיא דיוקא אהדדי ור"א קאמר תברא מי ששנה זו וכו' ולדבריו אין צורך לומר דפליגי תנאי בעלמא רק כאן הוא דפליגי ובכוונה נקט רישא למידק דהוי כמחובר וסיפא נקט למידק להיפוך כי מי ששנה זו לא שנה זו ור"פ משני כולה חד תנא, ויש הפרש קצת בין רבא לר"א דלרבא התנאי הן בעלמא ולא כאן ולר"א תנאי היא במקומו מי ששנה זו לא שנה זו ולרבא הכל שנה חד תנא רק נקט מה דפסיקא לכ"ע משום דבתלוש ולבסוף חיברו לא מיירי דפליגי תנאי בעלמא וממילא ע"כ איכא תנאי בעלמא דאל"כ כיון דכאן לא מיירי בהא ע"כ איירי בהך פלוגתא במקום אחר אבל לר' אלעזר מי ששנה זו לא שנה זו פליגי כאן תנאי ואין צורך לומר דפליגי בעלמא תנאי כיון דפליגי כאן, ומעתה כל דברי התוס' מבוארים דקשיא להו אי לרבא א"כ ע"כ איכא תנאי בעלמא דפליגי א"כ ממילא מאי קא מיבעיא ליה לר"י הא וודאי ר' אליעזר ורבנן התם פליגי בהא דאל"כ לא נמצא שום מקום דפליגי תנאי ולמה שנה התנא כאן רישא בכפיית קערה הא כדי שיודח הכותל לא ובסיפא נקט להיפוך שלא ילקה הא כדי שיודח הוי בכי יותן וע"כ משום דר"א ורבנן פליגי בעלמא לא מעייל נפשיה בפלוגתא רק נקט כל בבא מה דמוסכם לכ"ע ולר"פ לכ"ע כתלוש, ואהא תירצו דמיבעיא ליה לר"א דאמר תברא וכאן פליגי תנאי א"כ שפיר יש לומר דר' אליעזר ורבנן דהתם לא פליגי בהא ושפיר מיבעיא ליה לרב למ"ד מחובר אי איצטרובל חשיב כבית או לכ"ע הוי תלוש אבל לרבא אין להסתפק דע"כ בתלוש ולבסוף חיברו פליגי, ועיין בתוס' פרק המוכר את הבית בד"ה בעי:

מיהו בעיקר קושיית התוס' נראה לי דלא קשיא כלל לפי מה שפירשתי בגמרא דלכ"ע תלוש ולבסוף חיברו פליגי תנאי בזרעים ואפילו ר"פ מודה רק בפירושא דמתניתין נחלקו ורבא קאמר דתנאי היא ומייתי הך משנה דמפורש בכופה קערה על הכותל כדי שלא ילקה אינו בכי יותן ש"מ דכדי שיודח הוי בכי יותן והיינו דהוי תלוש ושמענו לר"א בדף של נחתומין מפורש דהוי כמחובר רק הש"ס מקשה הא גופא קשיא רישא לסיפא והיכי מייתי הך משנה דקשו רישא וסיפא אהדדי ומתרץ ר"א תברא ור"פ כולה חד תנא אבל וודאי מוכח עכ"פ דהוי תלוש והרי ע"כ פליגי תנאי, והשתא לא קשיא על רב יוסף דפרק המוכר את הבית דמ"מ מספקא ליה אי רבנן דר"א ס"ל דהוי כתלוש ושאני מכר דבעין יפה מוכר או דילמא מודו דהוי מחובר רק מכתשת שאני כמ"ש התוס' שם ואפילו לרבא מיבעיא ליה דרבא נמי לא פסיקא ליה רק לר' אליעזר דהוי מחובר וממילא ע"כ הך תנא דכותל פליג דהוי תלוש אבל רבנן דהתם מספקא לן ודו"ק:

ע"ב בגמ' תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מאי וכו'. כבר האריכו כל הראשונים בענין זה דהא כבר הוסכם לעיל מכח קושיא ורומיא דמתניתין דהשוחט בצור וקנה ומסיק דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש וא"כ מאי מיבעיא ליה לרבא, ומזה הכריח הרז"ה דבתלוש וחיברו וביטלו קא מיבעי' ליה ותמה על הרי"ף שלא חילק בכך כלל דהא לא איפשטא בעיא דרבא ואכתי ביטלו בספק קיימא, והרמב"ן ז"ל השיב דאיפשטא בעיין מדקתני דומיא דקנה עולה מאליו דמשמע אפי' צור וקנה דביטלו כל שאינו מאליו הוי כתלוש, והוא דחוק מאוד דאי הך פשיטות הוי פשיטות גמור א"כ למה פשיט בתר הכי שנית מסיפא ודחה שאני סכין והרי צור וקנה דמבטל ליה ג"כ שחיטתו כשרה וע"ש שדחק:

והנה מה שהקשה בעל המאור על הרי"ף שלא חילק בכך בלא"ה נראה לי דלא קשה מידי דוודאי רבא שפיר מיבעי' לי' בשחיטה כיון דמצינו בע"ז דהוי כתלוש ובהכשר זרעים תנאי היא ואיכא למ"ד דהוי כמחובר א"כ שפיר יש להסתפק בשחיטה אי לע"ז מדמינן דהוי כתלוש לכ"ע או לזרעים דמי ואיכא מ"ד דהוי כמחובר, אב אנן כתירוצו של ר"פ קי"ל דקאמר כולה חד תנא הא בכותל מערה הא בכותל בנין א"כ כ"ע ס"ל בזרעים נמי אפי' ביטלו הוי כתלוש א"כ כיון דמצינו גבי ע"ז וזרעים דלכ"ע הוי כתלוש מאיזה צד יסתפק לנו בשחיטה שיהא כמחובר, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות טומאת אוכלין כר"פ לחלק בזרעים ג"כ בין כותל בנין לכותל מערה א"כ ממילא לכל דבר הוי כתלוש, וליכא למימר נמי דשאני שחיטה כיון דנלמד מויקח את המאכלת ממילא אפילו תלוש וחיברו בכלל זה, הא ליתא דהא ע"כ מודה רבא היכא דלא ביטלו דהוי כתלוש ואי דקרא דויקח מורה אפי' חיברו א"כ אפי' לא ביטלו, וע"כ דכל דהוי כתלוש אינו בכלל ויקח א"כ כיון דלע"ז והכשר זרעים הוי כתלוש ה"ה שחיטה ורבא לפי שיטתו בעי הך בעי' וזה ברור, ואמת דלפי מה שכתבתי לעיל לפרש הסוגיא דר"פ לא פליג כלל אדרבא דהכשר זרעים ע"כ תנאי היא כיון דר"א סובר בדף של נחתומין דמקבל טומאה כמ"ש התוס' פרק המוכר את הבית רק רבא בעי לאשכוחי תנא דהוי כתלוש ור"א קאמר תברא דכאן פליגי בהא ומי ששנה זו לא שנה זו ור"פ קאמר דהך משנה כולה חד תנא הוא דהוי כתלוש ותנא אחריתי הוא ר"א הנ"ל דדף של נחתומין, ולפי זה אכתי יש להסתפק בשחיטה אבל עכ"פ פשיטא שאין קושיא על הרי"ף כיון דרש"י ותוס' והרמב"ם מפרשים דר"פ סובר דלכ"ע כתלוש וסתם מתניתין דכותל הכי ס"ל אליבא דר"פ א"כ ממילא אין להסתפק בשחיטה כלל:

אמנם כל זה לפי שיטתו של בעל המאור ז"ל דבעי' דרבא בביטלו הוא והך סוגיא דלעיל בלא ביטלו, אבל לדעתי גם זה תמוה מאוד וכמעט אי אפשר לפרש כך כלל, והוא דהיכי אפשר לומר דמתניתין דקתני השוחט בצור וקנה שחיטתו כשרה היינו בתלוש ולבסוף חיברו ולא ביטלו א"כ מאי ענין זה לאיכות הסכין הא בכל סכין דעלמא כך הדין כל שנעצו וחיברו לאיזה דבר או לקרקע אסור לשחוט בו לכתחילה ודיעבד כשר ומה זה ששנה התנא צור וקנה כיון שהיו תלושין וחיברן ולא ביטל אותם הרי כך הוא בכל סכין, וליכא למימר דקמ"ל רבותא אפי' ציר וקנה שיש לגזור טפי אטו מחובר שנראה שהן מחוברין מ"מ דיעבד כשר משא"כ סכין דעלמא דהכל יודעין שהוא תלוש ולא ביטלו דסכין לא מבטל ליה שא"כ צור וקנה יש לגזור אטו ביטלו דיחשבו דנתבטלו שדרכן לבטלם, הא וודאי ליתא דפשיטא אי לא הוי תנא כלל צור וקנה רק נעץ סכין בכותל שלא יעלה על לב אדם להמציא פסול דיעבד מחשש ביטלו אפי' בלא ביטלו ואדרבא השתא פשיטא דאיכא למיטעי דוקא צור וקנה אסור לכתחילה מחשש ביטלו אבל סכין דלא מבטל ליה אפי' לכתחילה, ומהאי טעמא קתני בברייתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה להורות אפי' סכין דלא מבטל ליה אסור לכתחילה כמו שפירש"י לעיל ולא חש תנא דברייתא לאשמועינן אפילו צור וקנה שלא ביטלו מותר דיעבד דפשיטא דכל שאינו רק מכח גזירה אין לבדות פסול דיעבד כל שלא נתפרש לפסול דיעבד, ועוד אי ס"ד דהא וודאי איפשט לעיל דבלא ביטלו הוי כתלוש ובעי' דרבא רק בביטלו א"כ היכי ס"ד למיפשט מברייתא דנעץ סכין דא"כ טפי הוי