תפארת עוזיאל חלק א מט

שכשהקב"ה מחבר א"ע לפה התחתון מפיהו של מעלה וזה אומר הכתוב וחרב פיפיות בידם, פי' שתי פיות דהיינו פיו ופי השכינה כביכול וזה הוא בתפלה שאנו אומרים ומשמיעים בקול דברי אלהים חיים. פי' שהקול שלהם הוא קול השכינה כביכול רק שהם צינורות ומחמת זה מצאנו בקרא ובגמרא שהחסידים מזמרים ומרקדים בהתלהבות גדול כעין שמצינו בדוד המלך ע"ה ודוד מפזז וגו' וגם וחסידיך יברכוכה וכן בשמחת בית השואבה וכעין שאמרו אהני לי' שטותא לסבא והיינו מי שעומד בהיכל המלך והמלך שומע הקול מהנבלים וכינורות והמחולות והתופים והוא מרקד ג"כ ואם אחד עומד מרחוק ואינו שומע הקול של כלי השיר וראה שזה מרקד ומרנן הוא בעיניו כאיש משתגע. אבל באמת אדרבא להיפוך הוא משוגע ואלמלי הי' שומע קול של כלי השיר הי' ג"כ מרקד ומרנן ומטעם זה מצינו שקראו לנביא משוגע שרוח אלהים מקשקש בקרבו כפעמון ורוקד ומרנן הוא על אשר ה' בקרבו ועד"ז מסיים לריח שמניך טובים על כן עלמות אהבוך. פי' מכח שאתה מתעלס בי אהבוך מכח זה בא אהבה ודו"ק

או יאמר שיר השירים אשר לשלמה. ע"ד משבטלו הסנהדרין בטלה השיר בבית המשתאות ע"ד בעמדם תרפינה כנפיהם כי כשאנו מדברים באהבה ויראה אנו עושין פעולות גדולות. וחנה היא מדברת על לבה פי' וחן ה'. ה' מוצאות הפה כשהם מחונכים לפני הקב"ה מדברת הם נדברים על לבה כביכול למעלה מעולם המחשבה וזהו ואת חנן אל ה' בעת ההיא ואת" הם כ"ב אתוון "חנן חוננתי אל ה' בעת ההיא דיש ך"ח עיתים י"ד טובים וי"ד רעים. וזה בעת ההיא עת שהיא נוקבא דהיינו עת רעה לאמר הביאותי' לעולם המחשבה אמירה הוא לשון המחשבה בלב. כנפים נקרא מה שהולכין ממדריגה למדריגה בעבודתו ית' והמלאכים אומרים בלבם שעבודתם אינם כלום נגד עבודת בני אדם וכל מלאך הוא גדול כמו שליש העולם והאדם הוא קטן וכאשר האדם יתן אל לבו לדבר באהבה ויראה הלא השכינה משתוקקת לדברים אלו כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שיתחבב לפני בעלה כך כשהדיבורים באין למעלה מכח האדם המגושמים בזה הגשם נולד התפארות גדול והמלאכים אומרים מי כעמך ישראל גוי אחד ולכך עדיף שיאמר דבר אחד באהבה ויראה כי בזה מתעורר שכל המלאכים אומרים שירה לפני הקב"ה וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד להקב"ה כל העולמות עובדין לו ית' וזהו כשאדם אומר למטה שיר אחד מעורר למעלה שירים הרבה אשר לשלמה באשר הוא להקב"ה דהיינו בדחילו ורחימו כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא

או יאמר שיר השירים אשר לשלמה. דרשי חז"ל מלת שלמה מלך שהשלום שלו ואפשר דקשיא להו דשיר הוא לשון יחיד והשירים הוא לשין רבים ולכך דרשו במלת שלמה דנאמר עליו ית' דהשלום שלו וא"ש ע"ד המשילוך ברוב חזיונות הנך אחד וגו' דבשיר שאנו אומרים לו ית' אנחנו מדמין אותו לדבר שהוא פאר ותהלה שהוא גדול ונורא וכדומה ונחלק השבח בחיתוך האותיות לדברים רבים. ובאמת שהוא שלם בכל מיני שלימות ולא שייך לומר גדול בפ"ט כי הוא גדול מכל התהלות מה שהוא בלתי אפשר לאדם ולשום נביא לדבר ולהרהר כלל אשר ע"כ לו דומי' תהלה אלא שמחמת דגם אנחנו חייבים להודות ולשיר מה שהוא באפשר בתכליתו אבל באמת בכל שבח שאנו אומרים למשל שאנו אומרים הגדול הי' ראוי בתיבה זו לכלול גם שאר התהלות כיון שהוא ית' כלול מכולם אלא שבלתי אפשר לנו לומר הכל בבת אחת ולכך אנו מוכרחים לחלק השירות והתשבחות לפעמים הרבה אבל המחשבה צריך להיות בכל פרטי השבחים שהוא יתברך כלול מכולם וכתבתי בקיצור (ויותר מזה תבין כשתלמוד בספרי קודש של האר"י ז"ל) (ובאיזה מקום המה הכנוים והכל נתחזקין מכחו ית' אשר לכחו ית' אנו מיחדים ועושים כל מעשינו) וא"ש