תפארת מנחם על ש"ס קצז

הפכים בנושא אחד ובדבור אחד כזה לא מצינו ולק"מ

יב ודברי הרא"ש הנ"ל דאתי לידן נימא בה מילתא והנה עם שראיתי לגדולי המחברים תפסו זה לכלל מונח וליסוד מוסד דרובא לא הוי אלא ספיקא דשריא רחמנא ומשתמשים בסברא זו בכמה דוכתא מ"מ לא אמנע לכתוב מה שחנני ד' להבין דברי הרא"ש ז"ל ולפי מה שאבאר לאו כללא הוא והענין הוא כך דהאי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק מוקמונין בש"ס שם אקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר דכולן פטורין אפילו הן אלף והנה לכאורה לפי לישנא דקרא עשירי יהיה קודש יותר מסתבר למוקמי ליה דאם בהמה אחת שכבר נקבעה בשם ממשר נתערבה עם אחרת דמותרי' כ"א מהם משום דעשירי ודאי וכו' ולא עשירי ספק ואנן איפכא תנינן בפ"ט ממסכת בכורות דף נ"ח מן המעושרין לתוכן כלן ירעו עד שיסתאבו ועכצ"ל דיותר מסתבר ליה להש"ס למוקמי המיעוט אתחלת חיוב אבל לאחר שנקבע עליו שם מעשר דינו כמו בכל התורה דספיקו אסור ומקשינן בש"ס דליעשר ממ"נ אי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא ליפטר במנין הראוי ומשני עשירי ודאי וכו' ובאמת לא מצינו בשום מקום להתיר ספק כזה שיכול לצאת מן הספק דהרי אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא כתבו המוהרי"ט והפרי חדש דהיכי דיכול לברב הוי כמו ודאי ואסור [ותירצו בזה הא דהקשו על הרמב"ם ז"ל משמעתין דילפינן דאזלינן בתר רובא מספק טריפות] והרי כאן בודאי נתחייבו במעשר ויכול לעשר ממ"נ אינו נכנס כלל בגדר הספק ואע"ג דכל עשרה הם בספק מ"מ כשהן הרבה הבהמות האלו שקפץ אחד מן המנוין הם חייבין בודאי כמו בתחלה דבמה נפטרו דהרי יכול לעשר ממ"נ וגם אינו מפסיד בזה כלל דהא גם אותו שקפץ לא נתעשר עדיין וגם כי יכול לאכול בעצמו בקדושת מעשר ואפ"ה פטרו הכתוב [עיין בנודע ביהודא מהדורא תנינא שהרגיש בזה בחיו"ד סי' קצ"ז] הרי חזינן דדין זה דמעשר תליא בידיעה דהיינו שאינו נקרא ודאי רק ודאי הידוע בידיעה ברורה והכרה גמורה ולא מה שהוא ודאי מצד הסברא ולכן אף שהוא ודאי חייב מצד הסברא כיון שאינו יכול לקבוע שם מעשר בודאי הידוע לכן פטור ע"כ לא אזלינן בתר רובא דרוב הוא אינו ודאי הידוע רק ודאי מצד הסברא וכ"ז במעשר דגלי רחמנא אבל בעלמא אפילו יש מקרא מפורש דבעינן ודאי דוקא גם רוב שהוא ודאי מצד הסברא הוא ודאי וכ"ז מדוייק בדברי הרא"ש ז"ל וזה לשונו ועוד י"ל כיון דחזינן דאפילו היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק [ר"ל דבעינן ודאי הידוע] ואפילו אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי [ר"ל שאינו ודאי הידוע] אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים וכו' [ר"ל משום דהוי ודאי מן הסברא אע"ג דלגבי ידיעה הוי ספק] אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי [ר"ל דאינו ודאי הידוע] וכל מעיין בצדק ישפוט מישרים כי ת"ל דעת קדושים מצאתי וכנים הדברים ודרך כלל אני אומר כי הרא"ש ז"ל לא חידש לנו בזה שום כלל חדש דהא דרוב הוא אינו ודאי הידוע הוא פשיטא דפשיטא ומה שהוא ודאי מצד הסברא דבר זה לא הכחיש לנו כלל רק שתירץ קושיות התוס' דניכבשינהו דניידי וכו' בטיב טעם וראוין הדברים למי שאמרן:

ומעתה דעת לנבון נקל מ"ש הגאון בפליתי סי' ק"י לענין הך עובדא המובא בס' בית הילל בתערובות בהמות וצלע אחד נלקחה קודם שנודע הטריפו' וחציה השני נלקחה אחר שנודע הטריפות והרכיע להיתרא מכח סברת הרא"ש, הנ"ל עי"ש הנה דברי הרא"ש אינם מעלים ארוכה כלל לענין זה. אמנם אם יש מקום לומר כיון שהצלע הראשונה אין אנו מתירין אותה מחמת ודאי הידוע רק מן הסברא לא הוי כמו שבא אלי' והעיד עלי' ועי"ז אפשר לאסור השנית בזה לא אצא לאלוק על דברי הגאון ז"ל אך מדברי הרא"ש אין סיוע לזה וכ"ש אשר יסורו בזה מעל הרא"ש ז"ל תלונות כמה קושיות המרבים הבל את כולם ישא רוח כאבק פורח וכעלה נבל ומ"ש הגאון בש"ש ש"ב פט"ו לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם דס"ל ספיקא דאוריתא לקולא מקידושין דף ע"ד ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק ול"ל קרא וכו' ותירץ דבממזר אפילו איכא רוב פסולין ופירש אחד מ"מ מיקרי ספק כמ"ש הרא"ש הנ"ל והנה עם שביררתי דאין זה ענין לדברי הרא"ש מ"מ י"ל כן כיון דא"א לאוקמי המיעוט על הספק אמרינן דהתורה הקפידה על ודאי הידוע וא"ת א"כ הא דאיתא בת"כ לה יטמא לודאי ו לספק למאי דקימ"ל ספיקא מדאוריתא לחומרא ל"ל קרא [ועי'תוקמי המיעוט אף היכי דהוי רובא לקולא] הנה זה באמת קושית הנימוקי יוסף בהלכות קטנות וז"ל בד"ה על הודאי וכו' וצ"ע לר איצטריך אי למיעוטי ספק בן קיימא פשיטא ספיקא לחומרא ואימיעוטי בני תערובות כגון כהנת וישראלית וכו' ה"נ פשיטא דק איסורא לחומרא ע"כ

וראיתי בגליון שם בחידוש אנשי שם לתרץ וז"ל משום דאיכא מצוה לטמא לקרום וה"א דספיקא לחומרא ויטמא ע"כ ודבריהם תמוהים היאך היה ה"א חייבו משום ספק מצוה כיון דאיכא ספיקא דאיסורא ושמא לאו אחוו הוא ועובר על האיסור ואינו מקיים המצוה אמנם כד דייקינ אפשר לאשכוחי ספיקא דמצוה בלא ספיקא דאיסורא עפ"י מה דאית ביבמות דף ק' מתניתין מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשי וכו' ונשאת וילדה וא"י אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון וכו' היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מטמא לה והם אינם מטמאין לו ע"כ ובש"ס שם מקשינן אלא הם אוננים טו הא לא משכחת לה אלא בגרושה אימא סיפא היא אינו מטמא להם וכו' אמאי בשלמא לשני לא ליטמי אלא לראשון ליטמא ממ"נ אי רי' הוא שפיר קמטמא לי' ואי בר בתרא הוא שפיר קמטמא ליי דהא חלל הוא ומשני משכחת לה בקידושי טעות ואליבא דר' ישמעאל ע"כ והקשה הט"ז באה"ע סימן ג' ס"ק ט' אמאי לא משני האי אינו מטמא להם פירושו דאינו מחויב לטמא להם דאעפ"י שצוה להתעסק בז' מתי מצוה כדאמרינן לה יטמא מצוה לטמא מ"מ ספק אינו מחויב כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' כ"ז במה שהשיב להר"י צרפתי בהא דאיתא בת"כ דכהן מטמא לאביו משום חזקה והקשה ר"י הנ"ל דלמה ליה חזקה הא ממ"נ מותר דאי לאו אביו הוא א' אינו כהן והשיב הרשב"א דלענין מצוה קאמר דאי לאו חזקה הוי ספיקא והי' פטור ומשום חזקה הוא דחייב ותירץ הט"ז דבאמת הוי מ לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי דלא יטמא מצד איסורא עכ"ד. ובזה ניחא מה שמקשים על הרמב"ם והפוסקים שהעתיקו הא אינו מטמא להם והא בש"ס מוקמינן לה דאיירי בקידושי טעות ואליבא דר' ישמעאל עי"ש ואנן לא קי"ל כן כמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' אישות ובטוש"ע סי' ל"ח דבקידש על תנאי וכו' צריכה גט א"כ לא נשכחת להאי דינא מכח קושיות הש"ס דליטמא ממ"נ אך לפי דברי הט"ז י"ל דנ"מ דאינו מחויב מספק והגאון בישועת יעקב שה פלילות עם הט"ז בל ידעתי מה כי דברי הט"ז נכונים וברורים] לפוס מיהא דמצינו ספיקא דמצוה בלא ספיק' דאיסורא בגוונא הנ"ל דמותר לטמא ממ"נ וע"ז קאמר הת"כ לה יטמא [היינו הא דאמרינן לה טמא מצוה לטמא] על הודאי ולא על הספק והיינו בכה"ג דש"ס הנ'. מן הראשון דאיסורא ממ"נ דבספק פטור ממצוה הנ"ל וע"ז קאמר נמי בת"כ דלאביו חייב משום חזקה [דאתי' מכח רובא כמ"ש לעיל באות ז'] או משום רוב בעילות וכו' עכ"פ ממוצא הדברים אנו למדין דמ"ש הרא"ש דרוב אינו ודאי לא קאמר רק היכי דהתורה מיעטה בפירוש אף מה שהוא ודאי מצד הסברא כגון בעשירי ודאי כמו שנתבאר לעיל ובעינן דוקא ודאי הידוע בבירור גמור לכן גם רוב לא מהני אבל בשאר מקומות חשבינן רוב כודאי:

ואפילו את"ל דגם בשאר מקומות היכי דהקפידה תורה על ודאי ממעטינן רוב היינו דוקא אם אי אפשר לאוקמי המיעוט על ספק השקול כגון בממזר לדעת הרמב"ם כמ"ש בעל קצוה"ח כנ"ל אבל כל מקום שיש לאוקמי המיעוט על ספק אפילו אם יהיה מפורש בתורה לישנא דודאי מ"מ לא ממעטינן רוב וק"ו ב"ב של ק"ו היכי דהתורה גילתה בפירוש דרוב מהני ומיעטה הספק כמו בטומאת קרובים דכ' בת"כ דלאביי הוא מיותר דנלמד בק"ו מן לאמו אך דהיה ה"א דהיא ספק קמ"ל דניזול בתר רוב לענין חיוב המצוה כמו דאזלינן בכל מקום אחר הרוב והמיעוט קאי על הספק וגם יש טעם למאי איצטריך למיעוטי ספיקא כמו שנתבאר. א"כ אותו המקשה קושי' הנ"ל לא ידעתי למה הקשה כאן יותר מבכל התורה דאזלינן בתר רובא ויותר אין להאריך וזה מה שרציתי לבאר להגות סיגים מכסף ויצא לצירוף דברי הרא"ש ז"ל

יג וקושית הנימוקי יוסף הנ"ל דלמאי איצטריך למיעוטי ספיקא פשיטא דספיקא לחומרא יש לתרץ באופן אחר על פי דעת הפוסקים דאבילות דאורייתא ולפי מ"ש הרמב"ם בס' המצות מצוה ל"ז בהלכות אבילות פ"ב הטעם דהתירה התורה טומאת קרובים ר שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן ע"כ א"כ לפי"ז כיון דלענין אבילות הוי