תפארת מנחם על ש"ס קצא

וז"ל ק"ק אמאי לא מכבדים הבית תחלה ומה איכפת להו ליטול ידיו קודם וכו' עי"ש ואפשר לתרץ דנפיק חורבא מיניה דיבוא להשתמש בשמש ע"ה וזה אסור לב"ה אמנם ע"י שיטלו לידים תחלה יהיה גדר להשתמש בשמש ת"ח דוקא שילקט פירורין שיש בהם כזית

בפירש"י ד"ה בורא דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שכבר נברא ע"כ עיין במהרש"א ולענ"ד נראה שהוצרך לזה דהא אמרינן בריש פ' כ"מ על פירות האילן אומר בופה"ע ועל היין בופה"ג ועל פירות האדמה בופה"א ולא פליגי ב"ש התם ע"כ ניחא ליה לרש"י דס"ל לב"ש דבורא משמע דבר שהוא בורא תמיד לכן התם ניחא שנבראים ומתחדשים תמיד בכל שנה משא"כ הכא שכבר נברא וראיתי בחידושי הרשב"א בשם הירושלמי וז"ל על דעתי' דב"ש שברא פה"ג ועל דעתי' דב"ה בורא פה"ג ופריקו יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכ"ש

בתוספת ד"ה בבורא כ"ע לא פליגי וכו' וי"ל דלשון דקרא עדיף ע"כ כ' במהרש"א ק"ק דהא אכתי לא אסיק אדעתיה דהוי לישנא דקרא דא"כ תיקשי לב"ש כדפריך רב יוסף עכ"ל ונראה לישב דודאי ידעי מהני קראי אלא דס"ד דב"ש ס"ל דבורא דקרא נמי לשון הוה הוא שבורא תמיד לפי שמתחדשים בכל עת הבקר אור יציץ וחלף לערב וכן רוח מתחדש תמיד וכ"כ התוס' פ' הרואה דף נ"ט בשם הירושלמי על הרוחות אומר עושה מעשה בראשית ועושה לשון הוה הוא וכן בורא שמים כדאיתא במס' חגיגה וילון יוצא שחרית ונכנס ערבית ורב יוסף שהקשה ס"ל דבורא דקראי לשון עבר הוא והקדים להקשות מפסוק יוצר אור ובורא חושך שהוא בישעיה מ"ה אע"ג דפסוק בורא שמים הוא מוקדם בישעיה מ"ב משום דמהאי קרא דבורא חשך מוכח טפי שהוא לשון עבר משום דלא שייך בחשך לומר שמתחדש לפי שבשעת בריאת העולם נאמר והארץ היתה וכו' וחשך וכו' ויאמר אלקים יהי אור והאור דוחה את החשך וכשתשקע השמש ממילא חוזר החשך למקומו ואין כאן בריאה חדשה אלא שחזר הדבר לכשהי' וכן יוצר הרים ובורא רוח ס"ל דהוא לשון עבר דומיא דיוצר הרים ומיירי ברוח מצוי' ותמידי וכן בורא שמים ונוטיהם ס"ל דקאי על בריאה ראשונה כדדרשינן בפ"ק דחגיגה על פסוק זה תחלה ברא אותם כמין פקיע של שתי ואח"כ נטה אותם כן נ"ל אמנם הא קשיא לי בתוס' ואטו ברא לאו לישנא דקרא הוא והרי התורה מתחלת בראשית ברא ואע"ג שרש"י בחומש פי' שם בראשית בריית וכו' מ"מ אין לשון ברא יוצא ממשמעו רק דמילת בראשית פ' בתחלת ולא בראשונה עי"ש וכן כתיב שאו עיניכם השמים וראו מי ברא אלה

דף נג ע"א בגמרא בדין הוא דאפי' מחצה על מחצה נמי מברך וכו' הנה טעמא בעי למה מחצה על מחצה מברך הא קי"ל ספק ברכות להקל ונראה הטעם דעל כרחך לא מיירי בסמוך לחשיכה ממש דבסמוך לשקיעת החמה מוכחא מילתא דכותי הוא ואפילו בתינוק ישראל אמרינן אימא איקרי ונקיט. וא"כ הוי מילתא דלא שכיחא ע"י ישראל וקי"ל בכ"מ תולין במצוי כמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' נ"ז ובאו"ח סי' תס"ז ולפי"ז אפילו ברוב ישראל לא יברך וע"כ צ"ל דלא מיירי בסמוך לחשיכה ממש וא"כ לא הוי עמוד ראשון ואפילו אדלקי' כותי בשבת שרי מדינא לברך אתוספת דהתירא רק דאסור משום גזירה אטו עמוד ראשון לכן במחצה ישראל דהוי ספיקא עכ"פ ויש לתלות ג"כ בישראל בכה"ג לא גזרינן ושרי ובזה אתי שפיר דבש"ע סי' רצ"ח כתב בזה דבמחצה ישראל מברכין ובסי' רי"ז לענין בשמים לא כתב כן משום דשם איכא למיחש לבשמים דע"ז ולכן גם במחצה על מחצה הוי ספיקא דאיסורא וספק ברכות להקל ואין מברכין

בתוספת ד"ה וכי תימא הא דאיסורא וכו' דהוי מצי לשנויי כדמשני בסמוך ע"כ ונראה דהש"ס עצמו רמז בכאן התירץ במ"ש והא אחרינא הוא ובידא דישראל קמתילדא

בפירש"י ד"ה אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב וכו' הוכרח לפרש כן לפי דאיתא לעיל דף מ"ג הביאו לפניו שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן וכו' ושם מיירי ג"כ בבא בתוך הסעודה לכן הוצרך לחלק בדין הברכה: אודה לד' על העבר ואנעים אמרים שזכיתי להשלים פרק אלו דברים ואבקשהו על הבאה שיעזרני להתחיל ולסיים פרק הרואה

דף נ"ד ע"א בגמרא אניסא דרבים כ"ע וכו' אניסא דיחיד איהו מחויב לברוכי וכו' ולכאורה קשה מנ"ל דמברכין אניסא דיחיד דהא דבריך יתרו הוי ניסא דרבים וי"ל לפי שיש בפסוק הנ"ל כפל לשון באומרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מת"י מצרים ועל כן פי' הרמב"ן בחומש שם שהיה שני מיני ניסים ע"ש והראב"ע כ' שבראשונה אמר אשר הציל אתכם נתכוין על משה ואהרן ואח"כ כ על ישרחל שהצילם מת"י

מצרים ע"כ וכוונתו עפ"י מר דאיתא במדרש שפרעה הי' אומר כשיבואו משה ואהרן אצלי אני הורגן וכשנכנסו אצלו נהפך לבו בקרבו ונפל פחדם עליו וא"כ היה למשה ואהרן נס בפני עצמו וע"ז בירך יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם והיינו עפ"י מ"ש הרשב"א בחי' דמברך על נס רבו מהא דאמרי ליה רבנן ורב חנא לרב יהודא בריך רחמנא וכו' לקמן ע"ב ואפשר נמי אנם חבירו החביב עליו כדאיתא לקמן דף נ"ח ע"ב הרואה חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו וכתבו התוס' שם דמיירי בחביב עליו. ולכן שפיר בירך יתרו אניסא דמשה ואהרן אע"ג דהוי ניסא דיחיד ומינה ילפינן דכ"ש דהיחיד עצמו מברך על ניסו אלא דאניסא דרבים או חברי' החביב עליו אינו מברך רק פעם הראשון שרואהו וא"צ להיות דוקא במקום שנעשה בו הנס אבל בעל הנס עצמו ובריה ובר בריה מברך שכל פעם שרואה המקום וגם בזה כ' הרשב"א דרק פעם ראשון חובה ואח"כ רשות ועכ"פ שפיר איכא למילף מפסוק הנ"ל דמברכין ג"כ אניסא דיחיד

והנה מ"ש דהמברך אניסא דרבים או אוהבו החביב עליו מברך בפעם הראשון שרואהו אפילו שלא במקום שנעשה בו הנס בודאי הכי מסתבר וכן בעל הנס עצמו מברך בפעם הראשון אפילו שלא במקום הנס כמו ד' שצריכין להודות ואחד מהם הולכי מדברות שמברכין בעשרה בביהכ"נ ולא במדבר ומכ"ש בניסא דרבים דמברך בפעם הראשון שרואה אותם אפילו שלא במקום הנס. ועעי"ז מיושב מה שהקשה המהרש"א בחי' אגדות אהא דבירך יתרו במדבר שלא במקום הנס כן נ"ל

דף נ"ה ע"א בגמרא הא דמעיין בה וכו' וקשה מה הי' דעת המקשה הא בפירוש איתמר בהך ברייתא ומעיין בה ונראה דהי' גירסתו כל המאריך בתפלתו מעיין בה וכן איתא כאן בפירש"י מעיין בה בלא וא"ו וכן איתא ברש"י בעין יעקב והיה סבר המקשה דאינו תנאי אם מעיין בה רק הוא מונח קיים דהמאריך בתפלתו ודאי מעיין בה ואומר בלבו שכדאי שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה והתרצן השיב לו הא דמעיין דהוא תנאי ולכן חזר המקשה ושאל היכי עביד דהיינו שהוא חוזר לסברתו דאריכות התפלה ודאי מביאה לידי עיון ומשני דמפיש ברחמי ר"ל דלא מחזיק טיבותא לנפשי' ותולה הכל ברחמיו יתברך וכל שמאריך יותר מתבונן שאין לאדם לבקש מצד מעשיו כלום

בגמרא אר"י אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה וצ"ל דהתחלת החכמה בעצם וראשונה תלויה בגזירה דקודם יצירת ולד שגוזרין על הטפה חכם או טיפש והוא מצד קדושת הזיווג להמשיך נפש טהורה וע"ד אומרם ז"ל דהאב זוכה לבן בחכמה ואח"כ הקב"ה נותן בו חכמה יתירה ומוסיף מדיליה כי יתן ד' חכמה מפיו דעת ותבונה

דף נ"ו ע"ב שלש שלומות הן נהר צפור וקדירה הנה בנהר מפורש שלום בקרא וצפור נ"ל דהוא רמז עולה בגימ' של"ום ובקדירה ראיתי בס' קטן נדפס בשם הגאון מו"ה מרדכי בנעט ז"ל אבד"ק נ"ש ע"ד שארז"ל עושה שלום במרומיו בין אש ומים וה"נ הקדירה עומדת אצל האש מלאה מים ואין המים מכבין את האש ואין האש שורף את המים משום דהקדירה מפסקת ומתווכת שלום ביניהם לכן שפיר רמז טוב בקדירה לשלום ודפ"ח

דף נ"ז ע"ב בגמרא דבש אחד מששים במן וקשה הא בתורה כתיב גבי מן וטעמו כצפיחית בדבש הרי דמדמה מן לדבש ושמעתי לתרץ בשם הגאון רשכב"ה מו"ה העשיל ז"ל דידוע דבכל המאכלות משערין לבטל נתינות טעמם בס' וה"פ דקרא וטעמו היינו אם מן נפל לתוך איזה מאכל ונתן בו טעם דהיינו עד ששם כנגדו נמצא דכבר בטל עיקר הטעם של מן בששים