תפארת מנחם על ש"ס קפט

סוגיא דהתם דלא נצטרך לומר דעשה דונקדשתי בתוך בני ישראל לומר קדושה בעשרה דרבנן לידחי לעשה דיחיד דאורייתא כמ"ש הרא"ש כאן משום דמצוה דרבים עדיף דשם לא נזכר כלל לשון זה מצוה דרבים רק מצוה שאני ולכן כתבו דבמקום דעביד לצורך עצמו להשלימו לעשרה אין כאן משום חנינה ולא עבר על עשה לעולם ב"ת וכל זה ניחא שפיר לפי סוגיא דהתם דלא אסיק דתרי אצטריכו ליה אבל סוגיא דהכא מסקינן תרי איצטריכו ליה שיחרר חד ונפיק בחד וא"כ אותו עבד ששיחרר יש בו קצת חנינה דאלו לצורך עצמו מאן מפיס שישחרר זה ששיחרר הא יכול לשחרר השני וכיון שבחר בו ושיחררו ודאי חנינה הוא והוי כעין מתנת חנם וא"כ נהי דסברתם אמת דעשה דלעולם בהם תעבודו הוי משום חנינה מ"מ בכה"ג דיש שנים לפניו מיקרי חנינה ושפיר מקשה מצוה הבאה בעבירה הוא ולפי סוגיא דהכא צריכין לבא לסברת הרא"ש דעשה דרבים דרבנן דחי לעשה דיחיד דאורייתא כמו דמסיק הש"ס הכא מצוה דרבים שאני נמצא דדברי היש מתרצין הם לפי סוגיא דגיטין כמ"ש הגאון בס' ט"א כנ"ל אך לא כדבריו דמסוגיא דהכא נדחה סברתם הנ"ל ואישתמיט להו ולפי מ"ש שפיר ידעו מסוגיא דהכא וגם סברתם קיימת אלא דכאן לא שייך תירוצם הנ"ל לפי המסקנא דתרי אצטריכו להו ולכן מקשה שפיר הש"ס ודוק

ועוד נלענ"ד לתרץ בא"א דהנה ידוע דאין עשה דוחה עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כדאמרינן במסכת חולין דף קמ"א ועשה דלעולם ב"ת הוא עשה גמור להיש מתרצין הנ"ל וכן הרמב"ם בס' המצות מנה אותה במנין המצות וא"כ אי לא הוי משחרר היה מקיים מצות עשה דלעולם ב"ת ועכשיו ששיחררו קיים מצוה דונקדשתי בתוך ב"י ועכ"פ לא הרויח כלום דביטל מצוה וקיים מצוה וכיון דלא הרויח לא מיקרי לצורך עצמו רק משום חנינה ועבר על עשה דלעולם ב"ת ונהי דקיים מצוה דונקדשתי מ"מ כיון דאין דוחין עשה מקמי עשה הוי מהב"ב ואע"ג דבשו"ת נודע ביהוד' בסוף הס' כתב דבדחיית עשה לעשה בדיעבד לא הוי מצוה הב"ב משום דבדיעבד אמרינן להיפך מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה מ"מ כיון דלכתחלה לא ניתנה לדחות בכה"ג פריך הש"ס איך עביד ר"א הכי לכתחלה ושפיר קרי מצוה הב"ב לכתחלה ומשני מצוה דרבים שאני כיון דהאי מצוה דונקדשתי עדיפא שפיר הרויח ומיקרי לצורך עצמו ולא מיבעיא שניתנה לדחות כאן עשה דלב"ת מקמי עשה דעדיפא מינה אלא דלמסקנא דמצוה דרבים שאני אין כאן דחייה דהוי כנותן דמי עצמו וכהיש מתרצין והא דפריך מהב"ב היינו מקמי דאסיק הש"ס אדעתי' דמצוה דרבים עדיפא ודוק

דף מ"ח ע"א בפירש"י ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' עד סוף הדיבור טעמא דלא אכל כזית דגן אבל אכל כזית דגן ה"ג ע"כ וק"ק דמה קושיא הא כי היכי דמפרש בה"ג הא דאמר ר' יוחנן עד שיאכל כזית דגן דאכלו אינהו דכוותיה וקמ"ל דצריך שיהיה שוה להם בחיוב דרבנן ולאפוקי אם לא טבל אלא בציר שא"י להוציא אחרים שאכלו כזית דגן ה"נ יש לפרש הא דקאמר שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעביד דלר' יוחנן כי היכי דאם אכלו הרבים כזית צריך שיאכל גם המברך כזית שיהיה שוה להם ה"נ באכלו כדי שביעה היה צריך שמעון בן שטח לאכול כדי שביעה אכן בתוס' קיצרו בלשונם בקושיא זו על הבה"ג וז"ל דינאי וחביריו אכלו כדי שביעה ואפ"ה קחזינן דפטר להו שב"ש עכ"ל וצ"ל דאע"ג דאמרינן דלגרמי' הוא דעביד טעמא משום דלא אכל כזית דגן אבל אכל כזית דגן ה"נ כמ"ש רש"י והא דלא סיימו כן משום דאי משום הא י"ל דבה"ג מפרש הא דלגרמיה עביד כמ"ש לעיל אמנם עיקר קושייתם לשיטת הבה"ג דמחוייב דרבנן בבהמ"ז נק' נגד המחויב מדאורייתא שאינו מחויב בדבר ומכ"ש כשלא אכל רק שתה כוס וא"כ לא צ"ל דלגרמיה עביד משום דאמר ר' יוחנן וכו' יותר הו"ל למימר דלגרמיה עביד משום דקימ"ל בכמה דוכתי דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח אבל לשיטתם ניחא דמיקרי מחויב בדבר אפילו לא אכל כלל רק שצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו לכך אמרינן דלגרמיה עביד משום הא דאר"י וכו' וטעמא דלא אכל כזית דגן הא אכל ה"נ וזה כוונתם במ"ש וקחזינן שפטר להו שב"ש ר"ל דהא הש"ס לא מקשה על הא דפטר להו והא אינו מחויב בדבר רק משום דלא אכל וא"י לומר שאכלנו ואולי יש לכוין דברים אלו גם בפירש"י ודוק: דף מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי בעי אכיל וכו' מיהו בכתובות גבי משרה אשתו וכו' וי"ל דר"ת ס"ל דהתם אע"ג דאין חיוב לאכול פת מ"מ אם היא רוצה צריך הבעל ליתן לה דהא חשיב נמי התם סעודה דארחי ופרחי וכן צ"ל לר"ת שהביא הר"ן והמרדכי פ' כל כתבי בשמו דנשים חייבות בסעודה שלישית שאף הם היו באותו נס של המן ולא הביא ראיה מכתובות גבי משרה אשתו וע"כ די"ל דאע"ג דאינ' חייבת כלל מ"מ צריך הבעל ליתן אם היא רוצה בכך דשם לאו בחיובא תליא מילתא ומכ"ש שאין להוכיח משם לענין חיובא דפת ועיין במהר"ם בן חביב בסוכה דף ל"ח

בתוס' ד"ה ר' מאיר סבר וכו' דהא קים ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל דאינו מוציא הרבים עד שיאכל כזית דגן ע"כ ראיה זו כתב גם הרא"ש ואע"ג דהרא"ש עצמו כ' לעיל דלר' יוחנן חיוב ברכה אחת מעין שלש נמי סגי להוציא רבים י"ח מדנקט כזית דגן ולא נקיט פת וא"כ לא מיירי התם מבהמ"ז וצ"ל דהביא ראיה מברכה מעין שלש לבהמ"ז וכן צ"ל בהא דהביא ראיה מר"י שאכל כזית מליח ועיין בפני יהושיע

דף נון ע"א בגמרא הני ג' דכרכי וכו' עיין ברבינו יונה שתמה על הרי"ף שהשמיט מימרא זו ולענ"ד נראה לתרץ דהרא"ש כתב וז"ל ואעפ"י שבירך כבר מצי למימר ברוך שאכלנו דלא גרע מבא בתוך הסעודה ואכל עלה של ירק שאומר עמהם ברוך שאכלנו עכ"ל וכ"כ הטור בסי' קצ"ד וא"כ הרי"ף שכ' לעיל בפירקין דהא דאכל עלה של ירק מצטרף דוקא לבי עשרה אבל לבי תלתא לא עד שיאכל כזית דגן א"כ ה"ה זה שבירך אינו מצטרף ושפיר השמיטה מהלכה ואע"ג דהמג"א בסי' קצ"ד כתב וז"ל ולמ"ד דירק לא מהני צ"ל דהכא עדיף שאכל פת עכ"ל היינו שצ"ל כן לתרץ דברי המחבר שלא הביא ב' דיעות בזה אבל נראה יותר דעת הרי"ף כיון שכבר בירך מה נ"מ במה דאכל פת אלא דעדיין הו"ל להר"ף להביא מימרא זו למילף מינה לענין בי עשרה וצ"ל דס"ל כיון דבעיקר דינא בבי תלתא הוי מימרא זו דלא כהילכתא תו אין למדין ממנה גם לענין עשרה וי"ל דגרע מאכל עלה של ירק כיון דכבר בירך הוי כאלו לא אכל כללי

ע"ב גמרא כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' קשה הא לקמן בש"ס מחמרינן בפת יותר משאר אוכלין לענין זריקה וא"כ מנ"ל דלר"א עושה צרכיו בפת וי"ל דהא דפת חמור משאר אוכלין הטעם משום דחשוב דאשתני לעילויא וקובע ברכה לעצמו ועל הלחם יחיה האדם וא"כ ה"ה ביין יש בו כל הטעמים האלו כדאיתא בריש פ' כ"מ ואמרינן נמי שם דמסעיד סעיד ושמוחי משמח לכן לא גרע מפת וכ"כ הרשב"א מובא בש"ע סי' ק"ס סעיף י"ב וז"ל וי"א שהיין כשר לנט"י וכו' אלא שאסור לעשות כן לכתחלה כדי שלא יהיה כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעלוי' עד שקובע ברכה לעצמו עכ"ל ועיין מ"ש בד' שאח"ז: בפירש"י ד"ה ממשיבין יין בצינורות וכו' ואין כאן בזיון והפסד לפי שמקבלין בכלי. וקשה דא"כ פשיטא ומה אתי לאשמועינן וברבינו יונה כ' וז"ל ולא ניחוש בזה משום ביזוי אוכלין דביזוי כזה מותר משום שמחת חתן וכלה ע"כ ומשמע לכאורה דמותר אע"ג שאין מקבלין בכלי ובש"ע לא הביא רק דעת רש"י אמנם גם לרבינו יונה קשה דאם אין מקבלין בכלי ונופלין לארץ ודאי ממאיסי והוי בזיון והפסד ואיתא בברייתא זו בקליות ואגוזים אבל לא בימות הגשמים אלמא היכא דממאיס אסור על כן נראה דגם לר"י ס"ל דמקבלין בכלי מ"מ נהי דלא הוי הפסד ולא ממאיסי מ"מ בזיון איכא שעושה צרכיו בהן שלא כדרך אכילה ושתי' וביזוי לחוד נמי אסור ביין כמ"ש לעיל בדבור הקדום דיין שוה לפת דאסור בביזוי לחוד אבל כאן משום שמחת חתן שרינין ביזוי לחוד. וזה כוונת ר"י במ"ש דביזוי כזה מותר משום שמחת חתן ר"ל ביזוי כזה בלא הפסד ועפי"ז יבואר ג"כ דברי רש"י במ"ש ואין כאן בזיון והפסד ר"ל כיון שמקבלין בכלי אין כאן תרתי בזיון והפסד רק בזיון לחודא ומותר מפני שמחת חתן אבל כשאין מקבלין בכלי דהוי תרתי חסור ודוק ועפי"ז יתיישבו דברי רש"י לקמן ד"ה אבל לא גלוסקאות פירש"י דאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן ע"כ והוא תמוה דמה הי' צריך לומר משום דנמאסין הא פת אסור בזריקה אפי' היכי דלא ממאיס ועיין בצל"ח שהרגיש בזה ולא תי' כלום. ולפימ"ש ניחא דהכא משום שמחת חתן ס"ל לרש"י דהיכי דלא ממאיס וליכא רק ביזוי לחוד מותר כמ"ש הרבינו יונה אבל כיון דנמאסין הוי תרתי ולא התירו אפילו משום שמחת חתן כן נ"ל נכון ודוק: