תפארת מנחם על ש"ס קפח

עליו הוא בברכת הנהנין משמע להדיא דוקא דמאי דקיל אבל בשאר איסורין אין מברכין שוב מצאתי בחי' הרשב"א בריש פירקין שהכריע ממשנה זו כהרמב"ם אך תמי' מילתא שכ' שהיא ברייתא במס' שבת] אמנם לפי מה שפירש הר"ש שם בפי' ב דמברכין עליו ברכת המוציא ומזמנין עליו בהמ"ז ומיירי לפטור אחרים להוציאם י"ח א"כ לק"מ די"ל דלעצמו ולהנאתו גם בשאר איסורין מברך תחלם וסוף אמנם להוציא אחרים י"ח הוי כעין צירוף לזימון והנה מתחלה פי' הר"ש וז"ל מברכין עליו בהמ"ז שטעונה כוס ע"כ ובתוי"ט שם הבין בדברי הר"ש דה"ק לא מיבעיא שאר ברכות דמברכין אלא אפי' בהמ"ז דהוא ברכה חשובה דטעונה כוס מ"מ מברכין על הדמאי ולולא דבריו הייתי מפרש דברי הר"ש באופן אחר די"ל דדעתו כדעת הרמב"ם דאין מברכין על האיסורין דהוי בוצע בירך ומהב"ב ועוד יותר מזה דאפי' על דמאי אין מברכין ברכת הנהנין ולא מהני בזה סברא מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וכו' מ"מ כל זמן שלא הפקיר כי קאכיל באיסורא קאכיל והוי בוצע בירך ובכל מקום דמצינו בש"ס סברא זו מגו דאי בעי מפקיר וכו' יש שם טעמים אחרים עיקרים ומספיקים ואין סמיכתינו על סברא זו כ"ז שלא הפקיר כמו שאבאר במס' שבת פ' מפנין דף קכ"ו שם סגי בהא דחזי לעניים לא הוי מוקצה כמו בתרומה דלא הוי מוקצה משום דחזי לכהן וכן במס' עירובין דף ל"א לענין עירוב סגי מה דחזי לעניים כמו דמערבין בתרומה דמשום דחזי לכהן הוי סעודה הראויה ובמס פסחים לענין מצה של דמאי כתבו התוס' שם משום דאכילת מצה הוי אכילת עניות עי"ש ובמס' סוכה דף ל"ד לענין אתרוג משום דחזי לעניים מיקרי יש לו בו היתר אכילה. וכאן לענין זימון דוקא דקיל דקי"ל אפילו אכל עלה של ירק מזמנין עליו לכן גם אכילת דמאי דהוי באיסו' מיקרי אכילה משום האי סברא דא"ב מפקיר עיין בט"ז או"ח סי' קצ"ו] וכל המקומות בש"ס דמשתמש בסברא זו מגו דאי בעי וכו' אגב הכא נקטי' ואשגרת לישנא הוא כ"כ התוס' במס' עירובין דף ל"א ובמס' סוכה דף ל"ד עי"ש לכן י"ל שפיר דלענין ברכה תחלה סוף דאין מברכין כל זמן שלא הפקיר ואכל באיסו' בעבירה ומ"ש הר"ש מברכין עליו בהמ"ז דטעונה כוס נראה לפרש דמברכין בהמ"ז על כוס של יין של דמאי והיינו טעמא דבאמת אין המברך צריך לטעום מכוס של ברכה וסגי בטעימת אחר דאפילו לדעת הגאונים דס"ל בקידוש שאם לא טעם המקדש לא יצא מודים בכוס בהמ"ז שא"צ לטעום כמו שנתבאר בטוש"ע או"ח סי' ק"צ סעיף ד' וסי' רע"א סעיף י"ד אנא דמ"מ בעינן דיהיה הכוס חזי לשתיה וממשקה המותר לישראל [עיין בהלק"ט ח"א סי' י'] לכן שפיר אמרינן כיון דחזי עכ"פ לעניים דמאכילין את העניים דמאי ויכול להטעימו לעני מברכין עליו והיינו כמו דמצינו בכל המקומות דסגי במה דחזי לאחרינא סומכין ע"ז דמאכילין את העניים דמאי וזה פי' המשנה דמברכין עליו פי' על כוס יין של דמאי כן נ"ל נכון בפירוש דברי הר"ש הראשונים

בתוס' ד"ה ומאכילין את האכסני' דמאי וכו' ודוקא דמאי אבל טבל לא דא"כ פורע חובו בממונו של כהן ע"כ וכ' בצל"ח וז"ל הנה לפי הטעם הזה אם ירצה לשלם כהן דמי התרומה שבו יהיה מותר וכן מותר לכהן לתת טבל לאכסני' אבל אני תמה למה הוצרכו לזה והא בלא"ה טבל אסור בהנאה וכו' ולפי הטעם ההוא לא מהני אף אם ירצה לשלם לכהן תרומה שבו ואפילו כהן שיש לו טבל אסור להאכילו לאכסני' דטבל אסו' בהנאה גם לכהן עכ"ד והנה באמת התוס' במס' עירובין דף י"ז ע"ב כתבו כן דאין מאכילין לאכסני' דמאי משום דאסו' בהנאה ע"ש אמנם לענ"ד נראה דדברי התוס' כאן מדוקדקים יותר כמו שאבאר דהנה קי"ל דפרעון חוב לא מיקרי הנאה ולכן המודר הנאה מחבירו פורע את חובו בנדרים דף ל"ג ובטוש"ע יו"ד סי' רכ"א וכן קי"ל דהפורע חובו של חבירו הניח מעותיו על חרן הצבי ואין הלוה חיב לשלם לו כחנן בכתובות דף ק"ז משום דהוי כמבריח ארי בעלמא וכ"פ בש"ע חו"מ סי' קכ"ח ואפי' בב"ח דוחק ולכן אע"ג דטבל אסור בהנאה י"ל דמותר לפרוע בו חוב דפרעון חוב לא מיקרי הנאה אמנם איתא במס' חולין דף קל"א מי שאנס המלך את גרנו בחובו חייב לעשר ובאמת גם שם קשה הא פרעון חוב לא מיקרי הנאה דלא הוי רק מבריח ארי כנ"ל ואמאי חייב לעשר. והנה בש"ס שם איתא הטעם משום דקמשתרשי ליה ונ"ל ביאור הדברים דהנה בפורע חובו של חבירו דהלוה פטור הטעם משום דלא מיקרי הנאה לכן אמרינן דמה שזה חסר דהיינו הפורע לא נהנה הלוה ואע"ג דבמזיק חייב במה שחיסר את חבירו אע"ג דהוא לא נהנה היינו משום דהזיק מדעתיה ובאמת ברשות בעלים פטור כדאיתא במס' ב"ק דף צ"ג ובח"מ סי' ש"א ואין הטעם בזה משום מחילה רק דאין עליו שם מזיק כלל] עיין בקצות החשן סי' רמ"ו] כ"ש בנידון זה דהלוה לא קעביד כלום. אכן במה דקמשתרשי ליה להלוה דאינו צריך ליתן משלו וכגון בב"ח דוחק דלא שייך למימר הוי מפייסינא ליה ומחיל לי ונהי דלענין איסור הנאה י"ל דלא מיקרי הנאה דמדידיה קמתהני מ"מ לענין לפטור אותו מתשלומין צ"ל דהטעם דהוי זה נהנה וזה לא חסר דבמאי דמשתרשי ליה להלוה לא חסר הפורע ובזה נהנה וזה לא חסר קי"ל דפטור ואע"ג דהפורע חיסר המעות ששילם מ"מ בזה לא נהנה הלוה דהפרעון לא מיקרי הנאה רק במה דמשתרשי ליה בזה לא חסר הפורע והנה הנימוקי יוסף פ' כיצד הרגל הוכיח בשם הרמ"ה ז"ל דהא דקי"ל בזה נהנה וזה לא חסר דפטור אין הטעם משום מחילה אלא אפי' בגברא קפדנא נמי פטור וכן צ"ל לדעת הפוסקים דכופין על מדת סדום בש"ע חו"מ סי' שס"ג ועל כרחך לאו מטעם מחילה קאתינן עלה דא"כ אין כופין מ"מ זה דוקא בלא חסר כלל אבל בנידון דידן דהפורע חסר באמת אלא דבמאי דחסר לא נהנה הלוה ובמה דהלוה נהנה לא חסר כנ"ל בכה"ג צ"ל דמטעם מחילה קאתינן עלה והיינו דאמרינן דבמאי דמשתרשי ליה מחל ליה כיון שלא חסר בזה רק שתובע מה דחסר ליה בזה פטור הלוה משום דלא נהנה ואחרי ההוצעות האלה נחזי אנן בהאי דאנס המלך את גרנו בחובו אין לחייבו לעשר משום דחיסר וגזל את השבט מתנות כהונה דבמה שחיסר לא נהנה וגם אין לומר כיון דהוי בלא רשות בעלים ליחייב על מה שחיסר אע"ג דלא נהנה ככל מזיק דחייב דהא קי"ל המזיק מתנות כהונה פטור ועל כן אמרינן בש"ס שם דחייב לעשר משום דקמשתרשי ליה ואע"ג דבזה לא חסר השבט כלום והוי זה נהנה וזה לא חסר מ"מ לפי מ"ש לעיל דבכה"ג צ"ל דמטעם מחילה קאתינן עלה וזה דוקא בפורע חובו של חבירו דאמרינן דהפורע מחל מה דמשתרשי להלה אבל כאן דלא הגיע עדיין ליד כהן ליכא מאן דמחל ליה וחייב לשלם וא"כ כך הדין בטבל וזה הדבר שאמרתי לעיל דדברי התוס' כאן מדוייקים יותר שלא כתבו הטעם משום דטבל אסור בהנאה דהא פרעון חוב לא מיקרי הנאה ואפילו במה דמשתרשי ליה לא מיקרי הנאה דמדידיה קמתהני לכן כתבו הטעם משום דפורע חובו בממונו של כהן היינו משום דלענין פטור תשלומין צריכין לטעם מחילה והכא דלא אתא ליד כהן ליכא מאן דמחל ליה וחייב כמו באנס המלך את גרנו משום דמשתרשי ליה וא"כ לפי המתבאר אם רוצה לשלם לכהן דמי התרומה שבו באמת מותר וסרה תמיהת הצל"ח הנ"ל שהקשה דהא עכ"פ אסור בהנאה ולפי מ"ש ניחא שפיר וגם מ"ש הצל"ח דלפי טעם התוס' כאן יהיה הכהן מותר ליתן טבל שלו לאכסני' אכן לפי מ"ע אינו מוכרח דהא היינו טעמא שלא בחרו התוס' כאן בטעם איסור הנאה משום דפרעון חוב לא מיקרי הנאה והנה התוס' בנדרים דף ל"ג הקשו בהא דשומר אבידה מיקרי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף הא לא עדיף מפרעון חוב דלא מיקרי הנאה ותירצו דדוקא זה שחבירו פורע חובו לא מיקרי הנאה אבל כשהוא עצמו פורע חובו מיקרי הנאה ע"כ וכתבתי במ"א דהיינו דוקא כשפורע חובו בממונו ולא בממון אחרים ולפי"ז גם לפי מ"ש התוס' כאן אסור לכהן עצמו ליתן לאכסני' דמאי דזה הוי פורע חובו בממון עצמו ומיקרי הנאה ואסור משום פורע חובו באיסור הנאה [דקי"ל דכהן מפריש והם שלו] כן נ"ל נכון בס"ד ודוק כי לענ"ד דברים אלו הם קילירין לעינים

ע"ב בגמרא מצוה הבא בעבירה מצוה דרבים שאני עיין בתו' והרא"ש וז"ל הר"ן במס' גיטין פ' השולח משמע דלאו עשה גמור הוא דאי עשה גמור היכי דחינין עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצין שלא אמרה התורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנות חנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו והוי כנותן דמי עצמו עכ"ל והמג"א סי צ' הקשה לדעת היש מתרצין אלו מה מקשה הש"ס כאן מהב"ב הוא הא כיון דהוי כמוכרו לו לא עבר כלל על עשה דלעולם ב"ת והגאון בעל שאגת אריה בס' טורי אבן במס' חגיגה כ' דהי"מ כתבו כן בשמעתא דגיטין דשם משני הש"ס מצוה שאני ולא פריך מהב"ב הוא ואישתמיט להו סוגיא דכאן ונלענ"ד דלא נשוי להיש מתרצין כטוען דאשתמיט להו סוגיא דהכא דלפי מה דאיתא הכא נסתרה סברתם. נ"ל לומר דהא דאמרו דטעם העשה דלעולם ב"ת הוא משום חנינה והיכי דעביד לצורך עצמו מותר כתבו כן לפי