תפארת מנחם על ש"ס קפז

אתי שפיר דאינן רשאין ליחלק דהשנים אע"ג שבתחלה נתחייבו מ"מ עתה שהם ב' אינם יכולים לזמן והתרצן משני שאני ליה התם דקבעו להו חובה מעיקרא ר"ל שנקבעו בחובה לזמן בג' וגם עתה חיובא רמי עלייהו ובמה שיזמנו בשנים לא יפרעו חובתם שנתחייבו לזמן בג' וא"ש ועפי"ז נבא לתרץ קושית התוס' ד"ה שלשה וכו' שהקשו דלמא הטעם דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזימון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזימון ע"כ אכן לפי מ"ש דהמקשה מהדר אאוקומתא דלקמן דמתניתן מיירי בג' שבאו מן ג' חבורות וא"כ ע"כ לא מיירי שאותו שרוצה ליחלק רוצה להפקיע עצמו מזימון דא"כ הדרא קושיא לדוכתא תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וא"כ שהוא כבר נתחייב בחבורה ראשונה עכ"פ וזה בעצם קושית הש"ש שם אלא ע"כ דמיירי דאותו שרוצה ליחלק רוצה לחזור לחבורתו ואינו רשאי ליחלק משום השנים שאינם חוזרים לחבורתם או שאינם יכולים עוד לחזור כגון דאקדימו חבורתם ואזמין כבר כדאיתא בש"ס התם ומתורץ קושית התוס' ודוק בפירש"י במשנה ד"ה שנטלה תרומתו קס"ד תרומת מעשר וכו' תימה מה קס"ד הא כן הוא האמת כדמוקמונין בש"ס שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדימו לוי לכהן בשיבולין. שוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה וכ' וז"ל לולא דמסתפינא להגיה הייתי אומר שהוא טעות הדפוס ורש"י מרשים על הסיפא ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו קס"ד ת"מ שלו ורצונו דלקמן דף מ"ז המקשה שהקשה פשיטא היינו משום דקס"ד שלא ניטלה ממנו אפילו תר"מ שבו. אלא דלפי"ז הא גופא קשיא למה לא לא פירש רש"י ההיפוך שניטלה תרומתו קס"ד כל צד תרומה שבו ועוד הרי חזינן דבכל שאר מילי דמשנתנו לא פירש"י כלום מה היה קס"ד דהמקשה דלקמן דפריך בכל אחד פשיטא לכן יותר נראה דהך קס"ד הוא ט"ס לגמרי וכן צ"ל שנטלה תרומתו תרומת מעשר שלו וכו' עכ"ל העתקתי כל דבריו לפי שלענ"ד נראה יותר שהוא טעות המרשים משנאמר שהוא ט"ס לגמרי ומה שהקשה בצל"ח ע"ז למה לא פירש"י גם ברישא וכו' הנה המעיין בש"ס דעירובין דף ל"א ע"ב איתא שם ככל סוגיא דשמעתין דלקמן דף מ"ז וגם שם לא פירש"י כלום בכל מילי דמשנתנו דמקשה פשיטא רק בהא דמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פירש"י שם וז"ל קס"ד בתרומת מעשר קאמר וקפריך פשיטא ואח"כ בד"ה לא נצרכה שהקדימו בכרי פירש"י וז"ל והא תרומה דקאמר היינו תרומה גדולה דחזי לאפרושי מקמי דליפרשו מיני' מעשר קאמר עכ"ל והנה מלבד דגם שם קשה כמו שהקשה כאן בצל"ח כנ"ל אמנם דברי רש"י נראים שם כשפת יתר ונראה לבאר כוונתו ע"פ מ"ש הרבינו יונה כאן וז"ל ואיכא למידק דברישא קרי ניטלה תרומתו לת"מ ובסיפ' קרי לא ניטלה תרומתו לת"ג וי"ל כשהקדימו בשיבולין דלא הגיע שעת חיוב תרומ' גדול' קרי תרומתו לת"מ שהגיע זמן חיובו אבל בסיפא שהקדימו בכרי שהגיע שעת חיוב תרומה גדולה קרי לי' נטלה תרומתו אע"פ שנטלה ממנו תרומ' מעשר שהרי לא נטלה ממנו תרומה גדולה שהגיע שעת חיובו עכ"ל בקיצור וביאור דבריו דבסיפי' שהגיע שעת חיוב תרומה גדולה ומדין צריך הפרשה קודם שיתן המעשר ללוי לכן קרי לתרומה גדולה שלא נטלה תרומתו ועפי"ז יתבארו דכרי רש"י בעירובין דהיה קשה לרש"י בבבא דמע"ר שלא נטלה תרומתו מה פריך פשיטא וכי לא ידע מהתירוץ די"ל דמיירי שהקדימו בכרי דדבר זה כבר נאמר ונשמע בדבר זה כבר נאמר ונשמע בדברי התרצן ברישא דכשהקדימו בכרי חייב לכן פירש"י קס"ד בתרומת מעשר קאמר ר"ל דלא היה ניחא ליה להמקשה בתי' זה דמיירי בתרומה גדולה דהא ברישא קרי תרומתו לתרומת מעשר וא"כ ה"ה בסיפא כקושית הרבינו יונה הנ"ל ולכך פריך פשיט' והתרצן השיב לא נצרכה כשהקדימו בכרי והא תרומה דקאמר תרומה גדולה והא דקרי כאן לתרומה גדולה תרומתו משום דחזי לאפרושי מיניה מקמי דליפרשי מיניה מעשר והיינו כיון דהגיע שעת חיוב תרומה גדולה משנתמרח בכרי והן הן הדברים של רבינו יונה בתי' הנ"ל ודברי ר"י הארוכים הם בכלל דברי רש"י דשם הקצרים מדוקדקים ומדוייקים היטב היטב למעיין בצדק ועפי"ז קרוב לשמוע דגם במשנתנו הוא טעות המרשים והא קס"ד צ"ל בסיפא ונתכוין למה שפי' בעירובין ומה שהקשה בצל"ח על זה מתורץ היטב על פי הדברים שנתבארו ודוק

ע"א בתוס' ד"ה עד היכן ברכת הזימון ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן וכו' ולא משום דחשיב ברכת הזן מזימון דהא יחיד נמי מתחייב וכו' עיין בהגהות הגאון ר"א ווילנא ז"ל שכ' דבזה נסתר ראיית הרי"ף ע"כ וכוונתו דהרי"ף כ' דקימ"ל כרב נחמן דכן עמא דבר דיחיד כד מברך מתחיל בברכת הזן ע"כ: ולפי מ"ש התוס' אין ראיה דביחיד גם ר"ש מודה אמנם אין מזה תפיסה על הרי"ף די"ל דכוונתו דאע"ג דגם ר"ש מודה דיחיד חייב בהזן רק משום דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה כמ"ש התוס' אא מ"מ אנן מסתבר לן יותר כרב נחמן כיון דיחיד חייב בהזן גם אחד הממתין לשנים א"צ להמתין ולגמור את הזן וסגי עד נברך אלא דלפי"ז לא היה צריך להביא ממנהג העולם דכן עמא דבר רק הו"ל לאסוקי דמסתבר כר"נ דהא בהא תליא. ע"כ צ"ל דאע"ג דהרי"ף מפרש כעין פי' התוס' מ"מ ס"ל כסברת רש"י דפלוגתייהו דר"ן ור"ש גם לענין יחיד וכ"ע ס"ל דהא בהא תליא לן שפיר מסיק כיון דעמא דבר דיחיד מברך הזן ממילא גם לענין עיקר פלוגתייהו הלכה כר"נ והנה כ"ז נאמר בדעת הרי"ף אכן הרא"ש כ' מתחלה כהתוס' דגם ר"ש מודה דיחיד חייב בהזן ואח"כ מסיק כהרי"ף דהלכה כר"נ דכן עמא דבר דיחיד מברך הזן וסותר דברי עצמו שכ' מתחלה דלאו הא בהא תלי' ונלענ"ד לבאר דבריו ששינה מלשון הרי"ף וז"ל וכן עמא דבר דכל אחד מברך הזן אלמא ברכת הזן אינה בכלל ברכת זימון עכ"ל ולא כ' דיחיד מברך הזן ונראה דאין כוונתו מהא דעמא דבר דיחיד כד מברך מתחיל מהזן דמזה אין ראיה כנ"ל רק דכוונתו דגם כשמברכין שלשה יחד בצירוף לזימון המנהג שהמברך אומר נברך והם אומרים ברוך וכו' ואח"כ מתחילים מהזן ואומרים אותה כל אחד מן המסובין וכמ"ש בש"ע או"ח סי' קפ"ג סעיף ז' וז"ל נכון הדבר שכ"א מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה וכ"כ הרא"ש עצמו לענין ברכת יוצר מובא בטור סי' נ"ט וכיון דכל אחד אומר ברכת הזן ואין המברך אומר יותר מהם כ"א נברך מוכח דברכת הזן לאו מברכת זימון הוא דאל"כ היו שומעים גם ברכת הזן מן המברך כמו נברך והיו מתחילים מנודה לך ש"מ שא"צ לגמור ברכת הזן עם המברך באחד מפסיק לשנים וזה מדויק מאד מלשון הרא"ש שכ' דכל אחד מברך כן נ"ל

ע"ב בתוס' ד"ה להיכן הוא חוזר וכו' למקום שפסק למר מהזן ואילך ולמר מנברך ע"כ עיין במהרש"א שהגיה ונדחק בכוונתם ולענ"ד נראה דהתוס' מפרשים פלוגתא דרב זביד ורבנן גם אליבא דרב נחמן ומ"ד חוזר לראש מנברך אע"ג דביחיד לא שייך נברך מ"מ נ"מ בשלשה שהפסיקו אכילתם לשבעה לברך בעשרה וחזרו ואכלו אח"כ דהדין הוא שיכולין לזמן יחד כמ"ש הטור בסי' ר' וכאן בלא חזרו ואכלו אח"כ פליגי רב זביד ס"ל חוזר לראש מנברך דלא פרח זימון מינייהו רק לענין אמירת אלקינו ורבנן ס"ל ממקום שפסק מהזן ואילך דלגמרי פרח זמון מנייהו כיון דלא חזרו ואכלו וגם ע"ז נאמר והילכתא למקום שפסק והיינו בלא חזרו ואכלו [ועיין במג"א סי' ר'] ובזה מיושב מ"ש התוס' לעיל ע"א ד"ה עד היכן דהילכתא כרב ששת דקי"ל כר"ש באיסורא והקשה בצל"ח דעדיפא הוי להו למימר ממה דאיתא הכא הילכתא למקום שפסק והיינו אליבא דר"ש דוקא דלר"נ שייך חוזר לראש ולפי מ"ש ניחא וא"ש

דף מז ע"א בגמרא והילכתא גדול מברך אע"ג דאתי לבסוף הנה מלשון זה משמע דאע"ג דאתי אחר שכבר גמרו המסובין סעודתן ואמרו הב לן ונברך דאז לא מצי תו לאיצטרופי בהדייהו כמ"ש התוס' ד"ה אלו מייתי לי' ארדילי' מ"מ יוכל לברך להוציאן י"ח והיינו כמ"ש התוס' והרא"ש לקמן דף מ"ח דמן הדין יכול להוציא אפילו לא אכל כלל רק דבעי' שיאכל עכ"פ כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו ועפי"ז מתורץ מה שהקשה בחידושי הרשב"א לקמן דף מ"ח בשמעון בן שטח דאתי לאחר שינאי וחבורתו גמרו סעודתן להוציאם ולפי מ"ש ניחא

בפירש"י ד"ה הא לא חזי ליה והוי ליה ברכת זימון הבא בעבירה וכו' הנה הרמב"ם פ"א מהל' ברכות כ' דעל אכילת איסור אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף אפילו באיסו' דרבנן והראב"ד שם השיג עליו דמשנתינו לענין צירוף לזימון נשנית אבל ברכת הנהנין תחלה וסוף למה לא יברך ומלשון רש"י כאן וכן במשנה דדייק בלישניה ברכת זימון משמע דס"ל כהראב"ד והנה מריש הוי קשיא לי טובא על שיטת הראב"ד ממשנה מפורשת במס' דמאי פא מ"ד הדמאי וכו' מברכין עליו ומזמנין עליו והאי מברכין