תפארת מנחם על ש"ס קפו

דהנה מבואר מלשון רש"י דפרפרת דלפני הסעודה זה הוא מין דגים אבל פרפרת דלאחר הסעודה הם כיסני ולאמניו' ושני מיני פרפרת הן והנה ברישא דבירך על הפת פטר את הפרפרת קאי על פרפרת שלאחר הסעודה וא"כ גם בסיפא דבירך על הפרפרת עלה קאי דסליק מיניה דהיינו פרפרת של לחמניות אע"ג דסתם פרפרת שקודם הסעודה הם מין דגים מכל מקום יגיד עליו ריעו כן נ"ל נכון

ע"ב בגמרא רבי יצחק בר יוסף וכו' א"ל לא ס"ל מר להא דריב"ל הקשה בצל"ח מה הוצרך לדריב"ל הא מבואר במתני' דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון ואדרבה ממתני' משמע יותר דאפילו בחול אלא דריב"ל מוקי לה בשבתו' ויו"ט עכ"פ הוי מצי למיפרך ממתני' ונראה לתרץ דאי ממתני' י"ל דמיירי בנתכוין לפטור אבל בסתם לא לכן לא הוי מצי למיפרך דאפשר דאביי לא הוי אדעתיה להתכוין לפטור מה שישתה אח"כ אבל מדריב"ל דמוקי לה בשבתו' וימים טובים דוקא ועל כרחך צ"ל דבשבתו' ויו"ט אפילו בסתם שלא נתכוין נמי פוטר משום דדרך הוא לקבוע על היין דאי בנתכוין בפירוש גם בחול פוטר כמ"ש התוס' והרא"ש ואביי משני ליה נמלך אנא שלא יהיה רגיל לקבוע על היין אפילו בשבתות ויו"ט כמו שפירש"י

דף מג ע"א בגמרא א"ל ר"ז לרבא והא לא ארח וכו' לכאור' תמוה וכי לא ידע דברכת הנהנין מברך קודם שיהנה ועיין בפ"י ובצל"ח ונראה דהנה בהתחלה עליית הקיטור עדיין לא נולד הריח דתיכף משנולד הריח מן הסתם מרגיש ומריח בו ומדקאמר והא לא קארח מבואר דעדיין אין כאן ריח והיינו דקשיא ליה היאך מברך על הריח שעדיין לא נולד משא"כ בשאר ברכו' הנהנין הדבר שנהנה ממנו כבר ישנו קודם הברכה ורבא משני ליה ולטעמך המוציא וכו' והא לא אכל ר"ל הא גם באכילה אינו מברך על הלחם שמונח לפניו כ"א על הנאתו שאוכל ממנו והוא לא נהנה רק עד אחר הלעיסה ובליעה דקי"ל טועם ופולט א"צ לברך והיה ראוי לברך אחר הלעיסה סמוך לבליעתו רק כיון דבעינן ימלא פי תהלתיך מצריכינן לברך מקודם ומברך על הדבר שישנו שעתיד אח"כ ליהנות ממנו וה"נ בריח שאם ימתין מלברך עד שיהיה נולד הריח יריח בו תיכף ויהנה קודם שיברך ואסור ליהנו' מעוה"ז בלא ברכה לכן צריך לברך תיכף משתעלה תמרותו על מה שעתיד ליהנו' שגם הריח ישנו בכח באותו המוגמר אלא ששוהה מעט עד שירגיש בו כמו ששוהה באכילה בלעיסה עד שיהנה כן נ"ל ביאור הדברים

ע"ב בגמרא אר"ג אני אכריע שמן זכינו וכו' הנה לשון הכרעה בכל מקום הוא דיעה ממוצעת מכרעת בין שני הדיעו' וכאן דס"ל לר"ג לגמרי כב"ש מהו לשון הכרעה ועיין בתוס' פסחים דף כ"א שעמדו בזה ונראה לישב קצת הלשון דנ"ל בטעם פלוגתתן דב"ש וב"ה דרש"י פי' שמן דכאן כגון משחא כבישא והתר"י והרא"ש כ' בשם הראב"ד דמשחא כבישא לאחר שלקחו ממנו העצים מברך בורא מיני בשמים ולפי"ז הדס דברכתו בורא ע"ב הוי ברכה פרטיי' ומבוררת נגד השמן וי"ל ג"כ דהשמן חביב עלי' וס"ל לב"ש דחביב עדיף וב"ה ס"ל דברכה מבוררת עדיף נגד חביב כמבואר לעיל דף ל"ט בשמעתא דהני תרי תלמידי דבר קפרא דברכה פרטיי' עדיף וקודמת מחביב אמנם י"ל דשם פה"א ושהכל גם ב"ש מודו דברכה פרטיי' עדיף אלא דבורא ע"ב לא חשיב מבוררת כ"כ נגד בורא מיני בשמי' כמו בפה"א נגד שהכל וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף מ"א ע"א ד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות ע"ש ולזה בא ר"ג ואמר אני אכריע ר"ל לא בין הפלוגתא רק בין שני המעלו' דהיינו בטעם הפלוגתא דשמן יש לו עוד מעלה דזכינו לריחו ולסיכתו והיינו שהנאתו מרובה יותר מההדס וא"כ מעלה זו תכריע בין הב' מעלו' דחביב וברכה פרטיי' ולא מהני חד מעלה דהדס שהוא ברכה פרטיי' נגד ב' מעלו' דשמן דהנאתו מרובה וחביב והיינו לישנא דהכרעה וכמו שפירש"י לפ"ד ב"ש דכיון שיש לשמן ב' מעלו' מכריעין הכף מאזניים וב"ה י"ל דס"ל דחביב והנאתו מרובה חדא טכסיסא הוא וחד מעלה יקרא. והנה הרי"ף פסק כב"ה וכרבא ועפ"י דרכינו יש לתרץ קושי' תר"י בפירקין שהקשה מה שהשמיט הרי"ף שמעתא דתלמידי דבר קפרא דשמעינן מנה מעלה דברכה מבוררת ולפימ"ש י"ל דסמך על מה שפסק כאן כב"ה דמברך על ההדס אע"ג דשמן חביב והנאתו מרובה אך שיש לפקפק לפי גירסת הרי"ף דגריס מברך על ההדס ופוטר את השמן ודוק

דף מ"ד ע"א בגמרא מיחתם במאי חתים קשה דהוי לי' למילף מברכת חמשת המינים דחתים על הארץ ועל המחיה ולא הוי חתימה בתרתי וא"כ ה"ה על הארן ועל הפירו' וכן הו"ל למיפשט מבהמ"ז דחתים על הארץ ועל המזון ועיין בהגהו' הגאון ר"א ווילנא ז"ל ונראה לתרץ דהנה בש"ס לקמן דף מ"ט דעל הארץ ועל המזון לא הוי תרתי ארץ דמפקא מזון וכן ארץ ועל הפירו' ארץ דמפקא פירו' ולכן בהארץ ועל המחיה ג"כ ניחא לי' ארץ דמפקא מחי' אבל הכא היה סבור כיון שאומר באמצע הברכה על העץ ועל פרי העץ צריך לסיים ג"כ הכי והיה מסופק אם צריך להזכיר ארץ בחתימה משום דעיקר אילן ארעא הוא וכר' יהודא במס' בכורים ולעיל דף מ' וא"כ כשיאמר על הארץ ועל פרי העץ הוי תרתי דלא שייך עוד ארץ דמפקא פירו' דלשון פה"ע מורה דעיקר אילן לאו ארעא הוא וכתנא קמא דר"י כיון שאומר פה"ע ואע"ג דגם לר"י צריך שיאמר לכתחלה פה"ע מ"מ מיתזי כתרתי ומסיק הש"ס דיאמר על הארץ ועל הפירו' ולא הוי כתרתי כן נ"ל והנה צווחה על היין בתוס' הביאו יש חותמין על הארץ ועל הפירו' וי"א על הגפן ועל פרי הגפן והרי"ף והרא"ש כתבו על הארץ ועל פה"ג ובש"ע סי' ר"ח מביא דיעה א' של תוס' ודעת הרי"ף והט"ז הכריע שם כדעת הרי"ף דבזה כ"ע מודים ולענ"ד צ"ע דעת הרי"ף משום דמיחזי כתרתי כנ"ל דכשאומר פרי הגפן לא שייך עוד ארץ דמפקא לפירו' לכן היה נראה כדעת התוס' על הגפן ועל פה"ג והוי חדא או על הארץ ועל הפירו' ומכ"ש לפי גירסת הרי"ף והרא"ש עצמם דגרסי בהש"ס על חמרא על הגפן ועל פה"ג מיחתם במאי חתים וכו' משמע להדיא דמסקנת הש"ס על הארץ ועל הפירו' קאי נמי אחמרא וכן דעת הב"ח שם דיחתום על הארץ ועל הפירו' אכן כבר נהגו ונדפס הנוסח. על הארץ ועל פרי הגפן כהכרעת הט"ז וצ"ע

דף מה ע"א בתוס' ד"ה ר' טרפון פי' לפניו וכו' בחידושי הרשב"א בשם התוס' דר' טרפון ס"ל דלאחריו אינו מברך כלל והקשה דא"כ ליסתייע לעיל לר' יצחק מר' טרפון וגם מדברי חכמים לא יקשה עליו דמדבריהם אין הכרע איך ס"ל לענין לאחריו לכן סיים הרשב"א דר' טרפון ס"ל בנ"ר לפניו ולאחריו וכה"ג מצינו לעיל לענין בריך רחמנא עכ"ד. והנה מדברי התוס' שלפנינו אין הכרע ויש לומר דמפרשים כהרשב"א אכן גם בדברי התוספו' שהביא הרשב"א כתבו וז"ל דאיכא למימר דר"ט ס"ל דאין מברך לאחריו ומ"מ אין כאן סיוע לר' יצחק דאיכא נמי למימר לאידך גיסא דס"ל לאחריו ג"כ בנ"ר והא דלא ביאר ר"ט בדבריו משום דבזה לא פליגי רבנן עלי' ופלוגתתן הוא לענין ברכה ראשונה ועוד י"ל דלכן לא ביאר במתני' ברכה דלאחריו משום דצמאו אתי לאפוקי מאן דחנקתי' אומצא וי"ל דהתוס' שהביא הרשב"א סבירא להו כדעת רב עמרם מובא בתוס' לעיל דגם בחנקתי' אומצא מברך לאחריו ואתי שפיר: מחזיקנא טיבותא לרישי ארכין. להשי"ת שזיכני לסיים פרק כיצד מברכין כן יוסף נא ויאיר נרי בהלו בפרק שלשה שאכלו

דף מ"ה בגמרא ת"ש שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק יש לדקדק דהלשון חייבין לזמן אינו במשנתנו לקמן דף נון. וגם יש לדקדק אמאי לא ידע המקשה מהתי' שהוא פשוט ונראה דהנה לקמן פריך הש"ס על המשנה דאין רשאין ליחלק תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ומשני דאשמעונין כהא דאמר רב הונא ג' שבאו מן ג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו מן ג' חבורות של ג' בני אדם ופירש"י וז"ל ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו ג' לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפי' וכו' שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים ע"כ: ולפי"ז י"ל דגם המקשה ידע סגנון התירוץ רק דהכי מקשה ת"ש שלשה וכו' חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק ר"ל כיון דחייבין לזמן כבר שמענו ממתניתן דהכא א"כ הא דקתני תו התם אינן רשאין ליחלק על כרחך מיירי בג' שבאו מג' חבורות שכבר הוקבעו כ"א בחובה מתחלה בחבורה הראשונה כדמשנינן התם ואי ס"ד דגם שנים אם רצו לזמן מזמנין אמאי אינם רשאין ליחלק ליזול האחד וליזמי השנים ולא שייך גדול המצווה ועושה דהא גם אלו השנים מצווים הם מכבר שנתחייבו בחבורתם הראשונה אבל אי שנים אם רצו לזמן אין מזמנין