תפארת מנחם על ש"ס קפד

דשומר יש לו דין פרי לענין ברכה לכן מברך בפה"ע מספק דיוצא כיון דגדל באילן עכ"פ כמ"ש בסי' ר"ו מ"מ לענין ערלה בח"ל מותר דלא הוי כ"א חד ספיקא וצ"ע

דף ל"ז ע"א בגמרא תיובתא דרב ושמואל תיובתא בחי' הרשב"א הביא בשם בעל הלכות והגאונים ז"ל וז"ל אע"ג דאיתותב רב ושמואל קימ"ל כוותייהו מדקאי רב כהנא ורב יוסף כוותייהו וכו' וכן מהא דריהטא דמחוזא ע"כ אין מברכין באורז במ"מ ע"כ. ותמה הרשב"א דלא שייכי אהדדי כלל דודאי בהא דכל שיש בו מחמשת המינין מברכין במ"מ קימ"ל כוותייהו דבהאי לא איתותבו אבל במה דקאמרי כל שיש בו וכו' ודיוקא דבאורז אפי' בעיני' אין מברכין במ"מ איתותבו עכ"ד: ואענה חלקי מה שנלענ"ד לתרץ דברי הגאונים ז"ל דהנה הרי"ף והרא"ש כתבו אע"ג דלא קי"ל כרב ושמואל באורז ומברכין במ"מ היינו דוקא בעיניה אבל ע"י תערובות אזלינן בתר הרוב ואם הרוב ממין אחר מברכין כאותו המין אכן בשלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דלמאי דקי"ל באורז בעין במ"מ א"כ ה"ה ע"י תערובות אם יש בו אורז במ"מ והיינו דס"ל להריא"ז ז"ל דהא בהא תליא דכיון כשהוא בעין יש לו דין ה' מינין ה"ה ע"י תערובות ולפי"ז י"ל דהגאונים ס"ל כסברת הריא"ז ולא כדיניה דס"ל דהא בהא תליא כנ"ל אמנם לא כדיניה משום דמשמע להו מהא דרב כהנא ורב יוסף ומריהטא דמחוזא דקימ"ל כרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינין דוקא אבל אורז ע"י תערובות לא וזה מבואר מאד דהא גם ביש בו מה' מינין פליגי אמוראי ומכרעא מדרב ושמואל והבו דלא להוסיף עלייהו וגם בהדיוקא דאורז לא איתותבו כלל וכיון דבאורז ע"י תערובות אין מברכין במ"מ כרב ושמואל א"כ ה"ה בעיניה אע"ג דאיתותבו באורז בעיני' מ"מ הדבר מוכרח לפי סברתם הנ"ל דס"ל כריא"ז דהא בהא תליא דכל דבר שבעיני' ברכתו במ"מ לא נגרע ערך ברכתו ע"י תערובות וכיון דמוכח מהש"ס דע"י תערובות לא א"כ ה"ה בעיני' לא

בגמרא קפץ ר' עקיבא ובירך יש לדקדק דלשון קפץ משמע שמיהר ובירך ולמה מיהר ועיין בצל"ח. ולענ"ד אפשר לומר דהנה התוס' לקמן דף מ"ד הקשו הא ר"ע ס"ל במתני' שם דאפי' אכל שלוק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות ואמאי בירך כאן מעין ג' ותירצו דשאני התם דאיקבע מזוני' עליו ובחי' הרשב"א בשמעתין כ' בשם התוס' בביאור יותר וז"ל דהתם שאכל הרבה כדי שביעה שהוא מזונו כדתנן בהדיא אכל שלוק והוא מזונו והכא בשאינו מזונו ע"כ וא"כ י"ל דר"ע היה בדעתו לאכול עוד כותבות הרבה כדי שביעה ולברך ג' ברכות דלא גרע משלוק והוא מזונו אמנם כשנתן לו ר"ג רשות לברך מיהר ובירך קודם שאכל כדי שביעה כדי שלא יברך רק מעין ג' ולאשמעונין דהלכה כרבים במין ז' ואם היה ממתין עד שיאכל כדי שביעה ולברך ג' ברכות היה מקום לטעות דס"ל כר"ג בז' המינים ועכ"פ לא היה נשמע דהלכה כרבנן דפליגי על ר"ג וזה נכון

ובא"א יש ליתן טעם על המהירות ונדקדק עוד בלישנא דש"ס הביאו לפניהם כותבות ואכלו דתיבת ואכ"לו הוא מיותר ונראה בזה דהתוס' הקשו הא קימ"ל דאין מזמנין על הפירות ותירצו דר"ג דסבר דמברכין ג' ברכות על ז' מינים ס"ל ג"כ דמזמנין עליהם ור"ע דבירך מעין ג' בירך לעצמו ולא להוציא את אחרים ע"כ וי"ל דהיינו דקאמר ואכלו ונתן ר"ג לר"ע רשות לברך ר"ל בעוד שאכלו שלא גמרו עדיין אכילתם נתן לו רשות שיברך אחר אכילתם להוציאה י"ח אמנם ר"ע דס"ל מעין ג' ואין מזמנין על הפירות קפץ ומיהר ובי ך לעצמו קודם שיגמרו אכילתם להראות ג"כ הלכה דאין מזמנין על הפירות והא בהא תליא. ולדברים אלו נראה שנתכוין הריב"א מטנפורא בתשובתו לחכמי לוני"ל מובא ברבינו יונה בפירקין לקמן בסוגיא דיין בעי הסיבה דף מ"ב עי"ש ודוק. ועוד י"ל בא"א דהנה גם לר"ג דמברך ג' ברכות ומזמנין בעי הסיבה עכ"פ דלא עדיף מפת וע"כ ר"ע כדי שלא יצטרך להמרות להדיא פי ר"ג שציוהו לברך להוציאם י"ח קפץ ודילג ממקומו וממילא בטלה ההיסבה שלו וא"י להוציאם עוד ובירך לעצמו

בתוס' ד"ה הכוסס את החטה וכו' מיהו אומר ר"י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בהאי מין דגן ולא נושאו פת וכו' עיין בפ"י שתמה הא לר"ג אמרינן לקמן דף מ"ד דארץ שני למיעוטי הכוסס את החטה דאינו מברך ג' ברכות וא"כ ודאי לר"ג אין הכוסס את החטה בכלל מין דגן ולא עשאו פת לענין ג' ברכות וא"כ ה"ה לחכמים במעין ג' והניח בצ"ע ולענ"ד נראה דהתוס' נשמרו מזה במ"ש שמא חכמים כיילי ליה וכו' והיינו אע"ג דלר"ג אינו בכלל לא הוצרך להוציאו בפירוש מן הכלל דכבר ידעינן דלר"ג מוקמונין ארץ בתרא להוציא כוסס את החטה אבל לרבנן דאמרי ארץ הפסיק הענין ולא מוקי להוציא כוסס חטה משמע דאין חילוק בין כוסס חטה לדייסא ויש מקום לטעות דלדידהו כוסס חטה בכלל וגם עפ"י מ"ש הרא"ש דמשמע דמיירי במין דגן אפי' חי דומיא דשבעת המינים לכן י"ל דחכמים כיילי ליה במין דגן וכו' כיון שלא פירשו דבריהם ועכ"פ נ"ל שניכר מבין ריסי לשון התוס' שנשמרו מקושיא זו

ע"ב בגמרא א"ל אביי אלא מעתה לתנא דבר"י וכו' קשה דכ"ז הוא שפת יתר ולא הו"ל להביא כ"א הברייתא דלקט מכולן כזית ולאקשויי. ונראה דמברייתא לחודא לא מצי להקשות משום דדילמא רב יוסף נמי מחלק בין איכא תוריתא דנהמא או לא וכמסקנא דשמעתין והוא מיירי בליכא תוריתא דנהמא וברייתא דלקט מכולן מיירי באיכא וכו', ע"כ הקדים דברי תנא דבר"י דקאמר מחזירין לסלתן ואח"כ הביא הברייתא דליקט מכולן וכו' ובודאי כתנא דבר"י מוקמונין לה ומיירי ג"כ בהחזירן לסלתן ובכה"ג ודאי דליכא תוריתא דנהמא ושפיר קפריך וזה מדוייק מאד בדברי רש"י בד"ה כזית וז"ל והא מתניתן על כרחך ר' ישמעאל הוא וכו' כן נ"ל נכון ודוק

בפירש"י ד"ה והוא שאכלן בכדי אכילת פרס וכו' ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא ע"כ עיין בצל"ח שהקשה אמאי שביק רש"י מצה ונקיט חמץ ונראה לתרץ דרש"י ס"ל כדעת הפוסקים דמצה בעינן שיבלע כזית בבת אחת ולא בכדי אכילת פרס עיין במג"א סי' תע"ד ויש קצת הוכחה לזה בדעת רש"י דבפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב איתא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס ופירש"י ד"ה אכלן לחצאין חצי זית וכו' ובמרור קמיירי עכ"ל ומדדייק לבאר דבמרור קמיירי נראה דדעתו דבמצה בעינן שיבלע כאחת ודוקא במרור שא"צ כזית רק משום הברכה שמברך על אכילת מרור כמ"ש הרא"ש שם לכן מצטרף בכדי א"פ כמו בכל הברכות אבל במצה דבעינן כזית משום המצוה בעינן בליעה כאחת כדעת הפוסקים הנ"ל ולכן פירש"י דכדי א"פ קאי על חמץ ויש עוד סמך לזה דקאי על חמץ מלשון הש"ס שאכלו מיבעיא ליה דלשון שאכלו לשון זכר שייך בחמץ דמצה נאמר בכל מקום בלשון נקיבה. ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשה המהרש"א אמאי לא דייק מרישא ליקט מכולן כזית ואכלן וכו' ואי בשערסן ואכלו מיבעיא ליה ועפ"י מ"ש י"ל דברייתא נקט שאכלן משום שרוצה לפרש שני דברים מצה וחמץ אבל בסיפא דכדי אכילת פרס לא קאי כ"א אחמץ כנ"ל שפיר קדייק דאי בשערסן שאכלו מיבעיא ליה דף ל"ח ע"א בגמרא וצריכא דרב ושמואל וכו' הקשו המפורשי' דלענין מה צריכא דשמואל בעבה דלאכילה קיימי ואפשר לתרץ עפ"י מה שהקשה בחי' הרשב"א כיון דקיימא לן בקמח מברך בפה"א א"כ גם בשתיתא רכה אע"ג דלרפואה הוא ואינה למזון מברך בפה"א עכ"פ כמו דאיתא לעיל לענין אניגרון ושמן דמברך בפה"ע ותי' דהכא שאני שעיקרו לרפואה ואינה לאכילה כלל ע"כ ולפי"ז י"ל דאי לאו דשמואל הו"א דמיירי בשתיתא הנעשה מקמח שאינו מחמשת המינין ולכן מברך שהכל ולא משום שעיקרו לרפואה והו"א דבדבר שעיקרו לרפואה אינו מברך כלל אמנם מדשמואל דקאמר בעבה במ"מ נשמע דמיירי בקמח של חמשת המינים וצ"ל דהא הא דאינו מברך בפה"א כמו באניגרון משום דעיקרו לרפואה ושמעינן דגם בדבר שעיקרו לרפואה כיון דמיתהני מיניה צריך לברך

ע"ב בתוס' ד"ה מדקתני ירקות וכו' ויש ירקות שאינן משתנות לעילויא וכו' כ' המהרש"א דהתוס' כ"כ לשיטת רב אלפס שהביאו לקמן דבכל ירקות מברך בפה"א אפילו בנשתנו לגריעותא ובפ"י כ' דא"צ לזה דאפי' לדעת הר"י שהביאו לקמן דבנשתנו לגריעותא מברך שהכל מ"מ בשוין חיין ומבושלין מודה דמברך בפה"א וכוונת התוס' במ"ש ויש ירקות שאינן משתנות לעילויא ר"ל בשוין עכ"ד ולענ"ד לא יתכנו עפי"ז סיום לשונם אף הירקות במילתייהו קיימי ולאו מגרע להו הבישול ע"כ דכוונתם דאע"ג דאין נושאם שוה מ"מ שוים ודומים לענין הדין ולשיטת ר"י גם לענין הדין אינם דומים דיש ירקות דנגרע ברכתם