תפארת מנחם על ש"ס קפ

דבריהם ועכ"פ אין הוכחה משם למהלך

ע"ב גמרא א"ל ר' זירא מ"ט עביד מר הכי וכו' הקשה בצל"ח כיון דודאי עובדא דרחב"א בשחרית ובריש ירחא הוי א"כ מנין לר' זירא דהדר וצלי משום טעות דילמא התפלל מוסף ע"כ ולענ"ד זה היה באמת כוונת ר' זירא בהתווכחו כיון דליכא למימר דבשביל טעות הדר וע"כ דהתפלל מוסף וש"מ דמתפלל מוסף אף שלא בחבר עיר דהא האי מעשה ביחיד הוי מדקאמר ליה בציבור שנו והוא השיב לו דמשום טעות הדר

בפירש"י דיה בציבור שנו דאין מחזירין משום דשמע ליה מש"ץ. והקשה בחידושי הרשב"א דהא לעיל דף כ"ט ע"א בהא דשאלה בב"ה אין מחזירין אותו משום דיכול לומר בש"ת ובעי לאוקמי בציבור ומקשינן אי הכי מפני שיכול לומר בש"ת מפני ששומע מש"ץ מיבעיא לי' ועי"ז הדר שם מאוקומתא זו ולפי"ז קשה הכא נמי מפני שיכול לאומרה בתפלת המוספין מפני ששומע מש"ץ מיבעיא ליה עכ"ד והוא קושיא גדולה על פירש"י ונלענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש להבין הא דאמר ר' יוחנן בציבור שנו הא בברייתא סתמא קתני וצ"ל לפי דהא דיכול לאומרה בתפלת המוספין לאו תיקון מעליא הוא דהא צריך להזכיר גם בתפלת שחרית ולכן סמך עצמו התנא דלא נטעה לומר דמיירי ביחיד כיון דליכא הזכרה כלל בשחרית והיינו דדייק רש"י דשמע ליה מש"ץ ואיכא מקצת הזכרה פי' כיון דאיכא גם בשחרית מקצת הזכרה עכ"פ במה דשמע מש"ץ ולכן מהני מה שיאמ' אח"כ בעצמו במוסף אבל התם דף כ"ט בברכת השנים פריך שפיר מפני ששומע מש"ץ מיבעיא ליה משום דשם יש מקום לטעות דמיירי ביחיד כיון שאומרה באותה תפלה עצמה בש"ת הוי תיקון מעליא דקימ"ל שואל אדם צרכיו בש"ת וי"ל דדי בזה וכיון שיש מקום לטעות הו"ל לפרש כן נ"ל נכון

בפירש"י ד"ה כדי שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה ע"כ פי' לפי דאמרינן לקמן דף ל"ד אמצעית דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שמקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו והיינו דלאחר ששפך שיחו ובקשת צרכיו לפני ה' צריך לבטוח בלבו שיעשה בקשתו לכן אחר הבטחתו אין מן הראוי שיחזור תיכף לבקש וצריך לשהות איזה זמן ולאחר ששהה יוכל לערוך דבריו שנית בלשון תחנה וע"ד אמרם ז"ל אין הבטחה לצדיקים והבן

תוס' ד"ה אין הלכה כר"י שאומר משום ראב"ע אלא הלכה כרבנן וכו' פי' דלכאורה מדקאמר אין הלכה כר"י משום ראב"ע ולא קאמר אין הלכה כראב"ע משמע דס"ל לר' ינאי דהלכה כת"ק אליבא דראב"ע אמנם אי אפשר לומר כן משום אסהדותי' דר' יוחנן על ר' ינאי דצלי והדר צלי ולת"ק אליבא דראב"ע לא משכחת כלל תפל' המוספין ביחיד אמנם מאסהדותי' דר' יוחנן לחוד נמי אין ראיה דסבר כרבנן די"ל דעובדא הוי ביחיד שלא בחבר עיר דגם לר"י אליבא דראב"ע מתפלל מוסף אבל לפי דמייתי מעיקרא דר' ינאי אמר אין הלכה כר"י משום ראב"ע ומדחזינן דצלי מוסף ביחיד ש"מ דס"ל הלכה כרבנן ובזה מתורץ ומדוקדק מה שהוצרך הש"ס להביא אסהדותיה דר' יוחנן אחר שכבר הביא הא דאמר ר' ינאי בפירוש אין הלכה כר"י וכו' משום דמכל חדא לא מוכח מידי ומשניהם ביחד דוקא תסתיים דס"ל הלכה כרבנן והא דלא אמר ר' ינאי בפירוש הלכה כרבנן י"ל לפי דר' חנינא קרא קמיה הלכה כר"י וכו' תפס הוא נמי האי לישנא אין הלכה כר"י ודוק

ברוך אשר בנו בחר וזיכני להשלים פרק תפלת השחר. כן יפליא עמי להלל. להתחיל ולסיים פרק א"ע להתפלל

בגמרא אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא הדרתממש נראה דמעיקרא לא הוי ניחא ליה בהדרת ממש משום דאל תתהדר לפני מלך כתיב [משלי נ"ה] ואיתא נמי פ"ק דשבת דרבא שדי גלימי' ופכר ידי' ומצלי אמר כעבדא קמא מארי' ודחי דילמא הדרת ממש כי הא דרב יהודא וכו' וכן איתא נמי התם במס' שבת רמי בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי וכן רב כהנא כדהוי שלמא בעלמא הוי מציין נפשיה [כן הוא גירס' הרי"ף שם] ומצלי אמר הכון לקראת אלקיך ישראל פירש"י התנאה לפניו ואולי יש חילוק בין אם לבוש מקודם בגדים חשובים ללובשם בשעת התפלה דבזה נראה שעושה לכבודו של הקב"ה ומקיים בזה הכון וכו' וכפירש"י. התנאה לפניך והיינו דקאמר מציין נפשי' ומצלי

דף לא בגמרא אייתי כסא דמוקרי וכו' כ' המהרש"א בס"א שרמז להם בזה שהיא כלי תשוב ותחלת עשייתו מן העפר ושבירתו הוא מיתתו כן האדם יצירתו מן העפר ועומד למיתה וכו' ונ"ל שי"ל שרמז ג"כ לזמן התחי' אחר המיתה הזכוכית אחר שנשבר יש לו תקנה לחזור ולעשו' ממנו כלי כידוע וכדאיתא במס' כלים פ"ב ופ"ק דשב' דף ט"ז ועוד רמז בזכוכי' שאינו דומה לשאר כלים החשובים כמו כלי עצם וכלי מתכו' שאינם נוחים להשבר ואם כי כבר אמרו חכמים כל ההוה נפסד אמנם הפסדן מעט מעט לזמן מרובה ולא כן הזכוכי' כי פתע ישבר וכן ארז"ל בענין האדם שוב יום אחד וכו' ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואפשר שלכוונה זו סמכו למ"ש לעיל במקום גילה שם תהא רעדה דהיינו בשעה גילה ירעד מיום המיתה ויעשה תשובה כי אין האדם בטוח בחייו ולא ידע האדם את עתו כמ"ש במרגניתא דר"מ כמה חתנים מתו ביום חופתם כו' והיינו דמסיים שם בתהלים בתר הכי נשקו בר וכו' כמעט וכו' אשרי כל חוסי בו ועוד רמז בזה לתשובה המועלת אחר החטא כמו שדרשו רז"ל בחגיגה דף ט"ו מה כלי זכוכית אעפ"י שנשברו יש להם תקנה אף תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה

בגמרא ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו וכו' שנאמר תכין לבם וכו' עיין ברבינו יונה שכ' במתני' דכוונה דהכא קאי על אמירת המלות לידע מה הוא אומר אמנם זה לפי גרסתו שגורס במתני' כדי שיכוונו לבם למקום ובכאן גרס כדי שיכוונו את לבם ותו לא אבל לפי הגירסא שלפנינו במשנה כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים וכן כאן הגירסא לבם לשמים יש לפרש גם כאן מה דקאמר כדי שיכוין את לבו לשמים היינו שישהא איזה שעה קודם התפלה לטהר לבו מהבלי העולם ושיהי' כוונתו ברוממת השם וגם לכוין במערכי לבו דברי תפלתו והתרפקו' בקשתו באיזו פעם ישפוך שיחו ונכשו בשאלתו לרצויי למאריה וע"י הכנה זו תהיה תפלתו ותחינתו נובעות מלבו אל פיו ועי"ז תהיה תפלתו רצויה ומקובלת כמו שפירש"י לקמן גבי רחב"ד אם שגורה תפלתי וכו' והנה לקמן דף ל"ב איתא המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם אמנם כבר ארז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים והיינו אם מכוין את לבו כנ"ל בהכנה און צריך להאריך בתפלתו כמו חסידים הראשונים דאמרינן לקמן שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה ומתפללים שעה אחת. וע"ז נאמר טרם יקראו ואני אענה שנענים בהכנת וכוונת לבם לשמים טרם יקראו תפלתם בפה ועוד הם מדברים ואני אשמע להוסיף להם שכר והכא נמי סמיך ארישא דקרא תאוות ענוים שמעת ד' היינו הכנת הלב תכין לבם תקשיב אזניך ע"ד תאוות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה ולכן סמך אח"ז דר' עקיבא כשהי' מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה היינו משום דאמרינן לעיל פ"ק אימת עת רצון בשעה שהצבור מתפללין שנ' בעת רצון עניתיך ולכן שהתפלה מקבלת אז א"צ להאריך בתפלתו

בגמרא עד מתי תשתכרין אר"א מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון שצריך הוכיחו עיין במפרשים שנתקשו מהו הדבר שאינו הגון שראה בה ורש"י פירש בשמואל שם שחשבה לשיכורה מפני שהתפללה בלחש ותמה המהרש"א בח"א וכי זה דבר שאינו הגון הוא אדרבה הא ילפינן כאן ממנה שיש להתפלל בלחש, וכתב המהרש"א דלפי שהרבתה להתפלל חשבה לשיכורה ע"כ אמנם על זה גם כן קשה וכי המאריך בתפלתו יחשב לשיכור והא ארז"ל לקמן דף ל"ב המאריך בתפלתו אינה חוזרת ריקם ונלע"ד לתרץ דדברי רש"י הנ"ל ודברי המהרש"א עולין בקנה אחד עפ"י מה דאיתא לעיל דף כ"ד ע"ב המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב היכא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל א"י לכוין לבו בלחש מותר ע"כ והיינו כיון שא"י לכוין לבו בלחש יש לו להגביה קולו לעורר הכוונה והנה מן הסתם אם יכול לכוין לבו אז תפלתו נובעת מלבו אל פיו ואן צריך להאריך בתפלתו כמ"ש בדבור הקדום אבל אם אי לכוין לבו צריך להאריך בתפלתו וצריך גם כן להגביה קולו כדי לעורר הכוונה ולכן כיון שהרבתה להתפלל שפע עלי מזה שא"י לכוין לבה ואין תפלתה שגורה בפי' וע"כ חשבה לשיכורה מפני שהתפללה בלחש דבכה"ג צריך באמת להגביה הקול כנ"ל וכל זה מדויק היטב בקרא והיה כי הרבתה להתפלל לפני ד' ועלי שומר