תפארת מנחם על ש"ס קעד

לומר דהאיבעיא הוא על עיקר הברכה דאי מדאורייתא מוציאות עכ"פ בעיקר הברכה ובברית ותורה יאמרו האנשים בעצמם הא התוס' עצמם כתבו לקמן דף מ"ו ע"א בד"ה ולמאן דאמר וכו' דאין לברך לחצאין אם האחד אינו יכול לברך כל הברכה ע"ש דכוונתם דשנים לא יברכו ברכה אחת לחצאין וכן מבואר בש"ע סימן קצ"ד דאין ברכה אחת מתחלקת לשנים ונראה לתרץ דהנה הרא"ש הקשה בשמעתין אהא דאמרינן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא מהא דאיתא לקמן דף מ"ח להוציא אחרים י"ח עד דאכיל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב רק מדרבנן ומוציא אחרים י"ח שאכל כדי שביעה שחייבים מן התורה ותירץ דלא דמי אשה לאיש דכל ישראל ערבים זה בזה וכן בדין שיפטור חבירו אעפ"י שהוא לא אכל כלום אלא דרבנן אמרו שלא יברך עד שיאכל כזית עכ"פ אבל אשה אינה בכלל ערבות עכ"ד והנה התוס' הקשה ג"כ קושית הרא"ש הנ"ל לקמן דף מ"ח ונראה מדבריהם שם שאינם מחלקים בין אשה לאיש לענין ערבות אך מחלקים בענין אחר דמי שחייב במצוה זו בשום פעם אעפ"י שעתה לא נתחייב מ"מ יוכל להוציא מטעם ערבות ולכן באיש כיון דאם היה אוכל כדי שביעה היה חייב מן התורה גם עתה שלא אכל כ"א כזית יכול לפטור חבירו שחייב מן התורה אבל מי שאינו חייב במצוה זו בשום פעם כגון נשים אם הם בבהמ"ז מדרבנן אינם בכלל ערבות במצוה זו עכת"ד ולפי"ז י"ל דאם הם דאורייתא כיון ששייכים במצוה זו יכולות להוציא אנשים אפילו בברית ותורה מטעם ערבות כיון דלגבי האנשים המצוה דוקא בנוסח זה והם ערבים בגוף המצוה כמו מי שאכל כזית דגן שמוציא למי שאכל כדי שביעה ואע"ג דלכאורה יש לחלק דהכא שאני שאינם בברית ותורה בשום פעם מ"מ הדבר נכון כמו שכתבתי כיון דהם ערבים בגוף המצוה כנ"ל

ועתה נבא לבאר דעת רש"י ז"ל הא דלא ניחא ליה לפרש כהתוס' דהאיבעיא הוא מחמת ברית ותורה י"ל מחמת קושיותי הנ"ל והיינו דהוא ס"ל כתי' הרא"ש ז"ל דאשה אינה בכלל ערבות רק אם הם דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ולפי"ז תיקשי איך מוציאות בברית ותורה ולכן פי' דהאיבעיא הוא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ע"כ הם מדרבנן או דמ"מ הם מדאורייתא דשפיר יכולות לומר שנתת לאבותינו כמו דקי"ל גבי בכורים דגר מביא וקורא ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי לענין בכורים ובעל האיבעיא דהכא נסתפק בזה ולפי פי' זה אם הם דאורייתא משום דיכולות לומר על הארץ וכו' שפיר מוציאות אנשים י"ח ולפי המתבאר דרש"י קאי בשיטת הרא"ש לכן לא פי' כהתוס' ממילא מתורץ ג"כ מה שהקשה התוס' על פירושו דתיבעי כהנים ולוים דהא הא דנשים אם הם דרבנן אינן תוציאות משום שאינם בכלל ערבות א"כ בכהנים ולוים שהם בכלל ערבות לא שייך למבעי דהא גם אם הם דרבנן מוציאים מטעם ערבות ולכן כ' הרא"ש פירש"י דהאיבעיא הוא משום דכתיב על הארץ וכ"כ בצל"ח דהרא"ש בזה לשיטתו דלדידי' לא קשה קושית התוס' אמנם לדברינו מבואר יותר דלהרא"ש אין מקום לפי' התוס' משום קושי' הנ"ל דגם אם נימא נשים בבהמ"ז דאורייתא א"י להוציא אנשים י"ח משום ברית ותורה והתוס' אזדו בפירושם הנ"ל ג"כ לשיטתם לקמן דה מ"ח כנ"ל אמנם אכתי תיקשי לפירש"י והרא"ש איך יכולים להוציא בברית ותורה דלא שייך בהו והיינו אפילו אם דמחמת על הארץ הם מ"מ דאורייתא כנ"ל עכ"פ ברית ותורה ליתא גבייהו וצ"ל דהאבעיא הוא כאן אליבא דרב דס"ל לקמן דף מ"ט דאם לא אמר ברית ותורה יצא וא"ש

ודאתאן עלה דהאיבעיא הוא אליבא דרב יש לתרץ ע"ד פלפול קצת קושיית הגאון בשו"ת שער אפרים על מה דאמרי' נ"מ לאפוקי רבים י"ח ואמאי ל"א נ"מ לענין ספק אם אשה מסופקת אם ברכה בהמ"ז שאם הוא מדאורייתא צריכה לחזור ולברך ואם הוא מדרבנן א"צ לחזור ולברך ע"כ. וי"ל דהנה ידוע דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות ט"מ דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא ורבים תמהו עליו א"כ לפי"ז איך משכחת לחיוב אשם תלוי הבא על הספק ובשו"ת מהרי"ט תי' דהרמב"ם ס"ל כמ"ד דבאשם תלוי בעינן דוקא חתיכה אחת משתי חתיכות דאיקבע איסורא וכה"ג הוי שפיר דאורייתא ספיקא לחומרא אבל שאר ספיקא דאורייתא הם מדרבנן ולמ"ד דאף בחתיכ' אחת חייב אשם תלוי אין ה"נ דס"ל דכל הספיקות הם לחומרא מן התורה עכ"ד והנה רב ס"ל בכריתות דף י"ז לענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות ואמרינן שם דטעמא משום דבעי' קביעותא לאיסורא א"כ ממילא ס"ל דכל הספיקות דאורייתא ה מדאורייתא לקולא ולא מצי למימר אליבי' נ"מ לספק וכו' משום דגם אם הוא מדאורייתא א"צ לחזור ולברך מספק דספיקא לקולא ואין דאכתי נ"מ דאם הוא דאורייתא עכ"פ הוא ספיקא לחומרא מדרבנן וצריכה לחזור ולברך מדרבנן משא"כ אם הוא מדרבנן דכאן לא שייך מדרבנן לחומרא משום לתא דלא תשא. גם אין לומר כיון דודאי אכלה ואתחזיק חיובא הוי כמו ספק במקום חזקה והוי כמו איקבע איסורא דלא אישתמיט שום אחד מהפוסקים לכתוב גבי ספיק' דמצות כגון ספק התפלל ספק קרא ק"ש ספק אמר אמת ויציב וכה"ג דהוי חזקת חיוב וטעמא נ"ל משום דאמרינן דודאי עשה כדרכו כפי' הרגילות והוי כמו רוב נגד החזקה והוי פלגא ופלגא כדאמרינן, בעלמא וה"נ הרגילות לברך תיכף אחר האכילה וע' בט"ז יו"ד סי' ס"ח ס"ק כ"ד

ועפ"י דברינו הנ"ל יש לתרץ דברי הרי"ף מה שהקשה הבעה"מ עליו שהשמיט הך סוגיא לגמרי ולפי מ"ש י"ל שהרי"ף מפרש כפרש"י דהאיבעיא הוא משום ברכת הארץ ואליבא דרב דלא אמר ברית ותורה יצא אבל לפי מה דקימ"ל לקמן דלא יצא שוב אין נ"מ אם הם דאורייתא או לא דגם אם הם דאורייתא אינם מוציאים אנשים י"ח משום ברית ותורה דלא שייך בהו ובאנשים מעכבו ודוק

דף כ"א ע"א בפירש"י ד"ם שאין טעון לפניו כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו ע"כ כוונתו בזה לתרץ מה דקשה כאן הא הני ק"ו הוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי וכה"ג פירש"י בב"מ דף פ"ח ע"ב ד"ה שור שאינו אוכל במחובר ודבר זה מבואר יותר בתוס' קידושין דף ט"ז ע"ב, ד"ה גאלנו. ועיין בתוס' חולין דף כ"ג ע"ב וזבחים דף ט"ז ע"ב

בתוס' ד"ה והרי תפלה וכו' וא"ת אמאי שביק בבא דק"ש וקתני דאינו מברך לפניהם ע"כ לכאורה יש לתמוה על קושייתם דהא י"ל דהמקשה נמי ידע שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן אלא דסבר דתפלה דאורייתא לכך הקשה מתפלה ולא מברכות ק"ש שהם מדרבנן וי"ל דהנה מ"ד דס"ל תפלה דאורייתא משום דיליף מקרא ועבדתם את ד' אלקיכם איזה עבודה שבלב זו תפלה וכ' המג"א בסי' כ"א כיון דאמרינן איזה עבודה שבלב יש לנו לומר, דבתפלה הרהור כדבור דמי דבלב תליא מילתא עי"ש. והכא קאי אליבא דרב חסדא דס"ל דאי הרהור הוי כדבור אסור לת"ק להרהר כדאמר אי ס"ד הכ"ד יוציא בשפתיו וא"כ למ"ד תפלה דאורייתא אין קושיא כלל מתפלה כיון דבתפלה הכד"ד אסור להרהר כנ"ל ועכצ"ל דג המקשה סבר דתפלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא] אלא דלא ידע החילוק בין דאורייתא לדרבנן] וא"כ הוי דין תפלה כמו בכל מקום דהרהור לאו כד"ד ומקשו התוס' שפיר אמאי שביק ברכת ק"ש. ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשה הרמב"ם ז"ל בהשגות על ס' המצות להרמב"ם דכ' שם דתפלה דאורייתא והקשה הרמב"ן מהא דקי"ל דבעל קרי אינו מתפלל ועל כרחך משום דתפלה דרבנן כמסקנת הש"ס דהכא אליבא דרב חסדא עכ"ד ולפימ"ש י"ל דהש"ס משני לפום סברת המקשה דס"ל דתפלה דרבנן כנ"ל אבל אי נימא תפלה דאורייתא פשיטא דלא קשה מידי הא דב"ק אינו מתפלל דכיון דהוא דאורייתא, אמרינן גכי תפלה הכד"ד ואסור בב"ק כמו שכתבתי לעיל ודוק

והנה יש לדחות לכאורה דאף לפימ"ש דלמ"ד תפלה דאורייתא יוצא ע"י הרהור היינו משום דבכוונת הלב תליא מילתא אבל מ"מ לאו כדיבור דמי ומותר בב"ק וכן משמע מהמג"א שנ שהקשה דהוי"ל לתקן שבעל קרי יהרהר התפלה בלבו. אמנם לענ"ד נראה דהאי דאסור בב"ק לא תליא דוקא אי כד"ד רק כיון דחשיב לצאת ידי המצוה אסור בב"ק ומתורץ גם קושיות המג"א הנ"ל. ובלא"ה י"ל קושיות המג"א דלפי מה דקי"ל תפלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוי דין תפלה כמו כל המצות שאינו יוצא ע"י הרהור

דף כ"ב בגמ' לא תימא מברך אלא מהרהר בצל"ח הקשה לרבינא דהוכיח לעיל דהרהור כד"ד דאי לאו כד"ד למה מהרהר ולדידי' איך אפשר לומר דלר' יהודא מהרהר הא ר"י ס"ל לעיל דף ט"ו ע"א קרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא וא"כ ע"כ ס"ל דהרהור לאו כד"ד דאי כד"ד אמאי לא יצא בלא דקדק באותיותי' הא יצא בהרהור לחוד ולפ"ז למה מהרהר כיון דלאו כד"ד עכ"ד ונרא' לתרץ עפ"י מ"ש בשו"ת שאגת ארי' לדעת הרמב"ם לחלק בין ק"ש דכתיב ודברת בם בעינן דבור דוקא והרהור לאו כד"ד ובברכות ק"ש לא בעינן